דניאל ליטמן הוא אחד מכוכבי הילדים הגדולים של התקופה, ובכל זאת הוא מרגיש אאוטסיידר בעולם המשחק, מה שמתבטא בין השאר ברקע ממנו הוא בא וביחסו האימביוולנטי לזרקורים ולחשיפה. "אני רואה את עצמי כאנטיתזה לשחקן קצת", הוא אומר, "לא גדלתי בתל אביב, לא למדתי בבית ספר לאמנויות ולא בתיכון תלמה ילין. גדלתי בחיפה. הייתי ילד ביישן. אמא שלי היתה קוסמטיקאית ואבא שלי קבלן צנרת. הם הורים מאוד תומכים, שחינכו אותי ואת אחי הגדול פשוט לעשות בחיים את מה שאנחנו אוהבים, כל עוד זה לא פוגע במישהו אחר. אמא שלי היא בנאדם מאוד אמיץ, היא עזבה בגיל 40 את העבודה שלה בתור קוסמטיקאית והלכה לעשות תואר בתיאטרון. היא רצתה לעבוד משהו שהיא אוהבת. לראות את זה בצעירותי, עורר בי הרבה הערצה כלפיה. היא עשתה הרבה דברים בשביל הפרנסה ואז החליטה לעשות דברים לנשמה. כולנו במשפחה מאמינים בזה. חוץ מאבא שלי, הוא יותר ריאלי. הוא קבלן צנרת. הוא העוגן של המשפחה. אמא פתחה חנות עיצוב בחיפה, אחי מסיים תואר בקולנוע, אני שחקן... אז אבא מרגיש שצריך איזושהי יציבות במשפחה. החלום שלי שגם הוא יעשה משהו לנפש שלו".
ליטמן, בן 25, ביצר את מעמדו בז'אנר סדרות הצעירים בין השאר בזכות תפקידיו כגיא ב"החולמים", חורחיטו ב"מועדון החנונים" ודניאל ב"החממה". הוא הספיק לסמן וי גם על השתתפות בפסטיגל. בשבוע הבא יחל לככב בדרמה יומית חדשה, "נעלמים" שמה, שתעלה בערוץ ניקלודיאון לצופי הוט ביום ראשון (3 באפריל) ב-15:40. את הסדרה יצר ירון ארזי ("מועדון החנונים"), ביים רני סער ולצד ליטמן מכבבים בה גם גאיה גור אריה ("יומני החופש הגדול"), ענבל ביבי ("אקס פקטור"), עדי אלון ("שנות השמונים", "שוברי גלים"), ולצדם השחקנים הבוגרים טל מוסרי, זהר ליבה, טלי אורן, לירית בלבן ועוד. היא עוקבת אחרי אח ואחות, אמה ואלון קליין בני ה-17, שעוברים עם הוריהם מהעיר הגדולה לעיירה צפונית מרוחקת, אשמורת, מגלים את סודותיה ומנסים לפצח שתי תעלומות. "היה לי תענוג גדול לעבוד עם יוצר הסדרה ירון ארזי, המאוד מאוד מוכשר, ועם הבמאי רני סער. שמע, זוהר ליבה הוא אבא שלי בסדרה ולכן אני השגתי את שלי, אני יכול לישון בשקט".
לצד הנגיעה בזוהר, נראה שיש משהו שגורם לו לישון בחוסר שקט לפעמים - הפער בין ההערצה הגדולה שהוא מקבל מילדים ונוער לבין האלמוניות בקרב הקהל הבוגר. "אני רואה את עצמי כשחקן, לא ככוכב ילדים", אומר ליטמן. "יכולים להעיד מי שעובדים איתי על הצורה והדרך בהם אני עובד. אני מאוד מקווה שזה ייפתח לפן יותר גדול של האוכלוסיה".
- עד כמה אתה מוטרד מהשאלה האם אשאר רק כוכב ילדים ונוער?
"לפעמים קופצות השאלות האלה, ובטח שיש לי את הרצון לפרוץ גבולות, אבל אי אפשר לתת לפחד להניע אותך. זאת גם הסיבה שאני לא מנחה למשל. היו הצעות להנחיה ולדברים נוספים שיכלו ממש למתג אותי ככוכב ילדים, ולא הסכמתי. המטרה היא הטווח הארוך. החלום שלי הוא לא להיות רק מפורסם או כוכב נוער, החלום שלי הוא להיות שחקן שעובד ומתפרנס. בישראל אם אתה מגיע למצב הזה, זה לא מובן מאליו. הגעתי מאיפה שהגעתי, אם זה היה בגלל העיניים הכחולות שלי אז אני מניח שזה היה מסתיים בפרויקט אחד. בשלב זה יש מחסום לעולם המבוגרים".
- למה בעצם הקרוס אובר לקהל הבוגר והפריצה לתודעה הרחבה עדיין לא קרה?
"יש לזה הרבה סיבות. יכול להיות שעם כל ההצלחה הזאת - אישית קשה לי לפעמים להכיל אותה - יכול להיות שאני עדיין לא מוכן לקנה מידה יותר רחב. לפעמים במאים ומלהקים יכולים להסתכל עליך בצורה כזו אחרת בגלל שמתייגים אותך ככוכב נוער, וחובת ההוכחה עליי להוכיח שאני יותר מזה, זה מצריך הרבה אמונה, עבודה קשה ולא לוותר. אני מאמין שזה יקרה, במוקדם או במאוחר".
- השואו ביזנס אכזרי, ובמוקדם או במאוחר כל מה אלו שנהנים מחשיפה גדולה, מהחממה של הזרקורים נעלמים
"נכון. היו גדולים לפני ויהיו גדולים אחרי שעברו את זה. זה משהו שחולף ויעבור. בוא נגיד את האמת, אני לא חושב שיש שחקנים שרוצים להיות אנונימיים, חלק מהעניין הוא ההכרה של האנשים במה שאתה עושה והאהבה שמרעיפים אליך וזה לא משהו מובן מאליו. אבל אני מקבל את העובדה שזה משהו שהוא זמני והוא יחלוף. מקווה שאזכר כזיכרון טוב".
- כמקובל בז'אנר, פניך כיכבו במרצ'נדייזינג. האם זכית עליהם לתשלום הוגן, אם בכלל?
"לא. זה קצת מוזר לי. אנשים בטוחים שאנחנו עושים מיליונים על הדבר הזה. אז אני יכול להגיד להם שאנחנו לא מרוויחים כסף על זה. ממרצ'נדייז אנחנו פחות נהנים כלכלית".
- שיחקת ספורטאי ב"החממה", וגם בחיים עצמם אתה פריק של ספורט, מה שהתבטא בין השאר בכך שגדלת על מכבי חיפה. אילו כלים או השראה שואב שחקן טלוויזיה משחקן כדורגל?
"הרבה מהמשמעת שלי באה מעולם הספורט. נגיד, הקבוצה שאני אוהב, מכבי חיפה, לקבוצת הנוער יש סלוגן גדול במגרש, שאימצתי לעצמי, שאומר 'האדם לפני השחקן'. זה משהו שלי אישית הוא מאוד חשוב, כי לפעמים דברים מטשטשים ואנשים שוכחים את הדברים. הכי חשוב לי לזכור מאיפה באתי ולהיות אדם לפני שחקן טוב. עולם הספורט מאוד מתקשר לי למקצוע שלי".
- איך אתה מתמודד עם ביקורות? ומה היתה הביקורת הכי לא נעימה שהעבירו עליך?
"ביקורות זה דבר שחשוב לי, כי זו הדרך היחידה שלך כל הזמן להשתפר, שזו המטרה בסופו של דבר כל יום להיות יותר טוב ממה שהיית ביום לפניו. מאוד חשוב לי שבביקורות יראו שאני מעבר לעיניים כחולות. זה משהו שאני מרגיש שאני מאוד צריך להילחם בו. פעם היתה עליי ביקורת בעקבות 'החממה', שכתבו משהו בסגנון - יש כמה שחקנים טובים ויש גם נחמד עם ריבועים בבטן. זה למרות שלא הורדתי חולצה אפילו פעם אחת. אמנם לא הוזכר השם שלי, אבל קישרתי את זה אליי. יכול להיות שבגלל שאני 'ריגשי'. ביקורת כזאת יכולה לרסק אדם ויכולה להרים אדם. לי זה גורם לרצות להיות יותר טוב. תשמע, עשיתי סדרה שנקראה 'החולמים' לערוץ הילדים, סדרת הדגל, נורא נורא מבטיחה. לימים זה נכשל, הם עשו ספין אוף לסדרה שנקרא 'גאליס'. זאת היתה מכה מאוד מאוד קשה לאגו של כולנו. הייתי ילד צעיר, חשבתי שאני על הגל, על גג עולם המשחק, וקיבלתי כאפה מאוד רצינית. יכלו לקרות שני דברים מהמקרה הזה אחת, התרסקות ומסקנה שזה לא המקצוע בשבילי, או שתיים, רק לעלות משם. אני חושב שהצלחתי לעשות את הצעד השני: לעלות ולהראות דברים מעבר".
- סדרות הילדים והנוער בשנים האחרונות עשו צעד קדימה. ועם זאת, באיזה מקומות אתה חש חוסר שביעות רצון מהז'אנר הזה, כור מחצבתך?
"אני פחות מתחבר ופחות אוהב כשלפעמים מתייחסים לצופים בזלזול ובילדותיות. אלה דברים שהייתי ממליץ למי שעושה סדרת נוער להמנע מהם בכתיבה, במשחק ובמה שמנסים להעביר לילד. ברגע שאתה מזלזל בילד הוא יקלוט את זה. הילדים מאוד חכמים".
הכותרות הגדולות שקיבל ליטמן מחוץ לעולם הילדים והנוער נבעו מסיבה רפואית ולא מקצועית. באוגוסט 2012, בתקופה שבה הצטלם לעונה הראשונה של "החממה", ובזמן שהופיע בהצגת הילדים "הרפתקאות נמו בספארי" על במת הספארי ברמת גן בתפקיד נמו, נתקף בתסמונת שגרמה לשיתוק בגפיו. "יום אחד הרגשתי כבדות ברגליים, לא משהו רציני, לא חשבתי לפחות שזה משהו רציני", חוזר ליטמן לחוויה הדרמטית. "ואז הגעתי להצגת הילדים בספארי ביום שבת, צולע במקצת. חבר'ה שלנו בהצגה ראו שקצת קשה לי לתפקד, אז הם מיד הקפיצו לי מחליף, ודרשו ממני ללכת לבית חולים. חשבתי שיתנו לי כדור בית חולים והכל יעבור, ובבית חולים גילו שיש לי תסמונת שנקראת 'גיליאן ברה', תסמונת אוטואימונית שבה המערכת החיסונית שלי תקפה את מערכת העצבים. יום אחרי זה כבר לא הצלחתי ללכת, אחרי יומיים לא הצלחתי להזיז גפיים עליונות, ואז זה הגיע לי גם קצת לפנים, וככה הפכתי אט אט משותק. וזכיתי ללמוד מחדש איך עושים הכל, כמו תינוק, איך ללכת, איך לכתוב, איך לדבר נכון, איך לעשות דברים שנראים טריוויאליים לכל שאר האנשים".
"הרופאים לא ידעו לאיפה זה יתפתח ועד כמה זה ישתפר", אומר ליטמן. "גם אחרי שהיה שיפור, אמרו לי שאני לא אלך אף פעם. ויצאתי מזה. זה נתן לי פרופורציות מאוד גדולות על החיים. אתה מבין גם מי באמת אוהב אותך, מי באמת דואג לך, ומי יהיה שם בשבילך כשאתה חסר אונים. זה באמת מצב של חוסר אונים מוחלט, טוטאלי, פיזי ונפשי. להודות למי שהיה איתי שם ועזר לי יום יום אני לעולם לא אצליח, לא משנה כמה אנסה כל חיי. אמא שלי הפתיעה אותי, היא היתה קרת רוח לאורך כל התהליך, היא לא נכנסה לפאניקה ולא נבהלה, וזה משהו שעזר לי. והפתיע. אין לי עדיין ילדים אבל אני מניח שכשמשהו כזה קורה לילד שלך, אתה שולט בתגובה שלך".
- קשה לך להישאל על המקרה המטורף הזה שוב ושוב?
"אמרו לי שכנראה שגם אחרי שאזכה באוסקר ישאלו אותי על המחלה ההיא. מה שקרה לי הוא חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי. כשחקן אתה לוקח חוויות מכל החיים ומכניס אותם למה שאתה רוצה להעביר. אני מחבק ומאמץ את זה. אחרי שזה קרה לי פגשתי אנשים שאמרו לי שזה נותן להם כוח להמשיך בדברים שהם עברו בעצמם, וזה הדבר שאני הכי יכול להגיד תודה עליו. אם מה שקרה לי הצליח לגרום למישהו להאמין, לקבל תקווה ולצאת למשהו טוב יותר, אז אני חושב שזו היתה המטרה של מה שקרה לי. אני באמת ובתמים מאמין שמה שצריך לקרות קורה".
בזמן המחלה ליוותה אותו חברתו. "שנתיים היינו יחד, וחשבתי מה ילדה בת 21 צריכה להיות עם ילד נכה. אמרתי לה ללכת, והיא נשארה איתי יום יום בבית חולים". בריאיון לגיא פינס מינואר 2013, אמרה חברתו של ליטמן כי הזוגיות שלהם הפכה חזקה יותר בעקבות ההתמודדות עם המחלה. החברות שלהם אמנם שרדה את התקופה הקשה של המחלה, אבל בסופו של דבר השניים נפרדו. "היו דברים אחרים שכנראה הפריעו לדבר הזה להמשיך לקרות", אומר ליטמן, "האהבה שלי אליה לא ירדה ולו במקצת, מה שהיא עשתה בשבילי אף פעם אני לא אוכל להחזיר ולהודות לה כמו שצריך".
- האם לפרידה ביניכם יש קשר להצלחה או למקצוע שלך?
"תלוי את מי אתה שואל. אם אתה שואל אותי, אני מאוד רוצה להאמין שלא, כי הדבר שהכי חשוב לי במקצוע זה לזכור מאיפה באתי ולהישאר בדיוק כמו שאני ולא לתת לזה לשנות אותי. אני מקווה שאצליח לעשות את זה. אם תשאל אותה, יכול להיות שהיא תגיד לך שיש קשר, שכל המקצוע הזה כן פגע בקשר. זה מקצוע עם עליות וירידות, אני הולך לישון איתו, אני קם איתו בבוקר, אני אוכל איתו, אני מתקלח איתו, אני כל הזמן חושב על המקצוע, אז אולי לפעמים אני שוכח לחשוב על מי שמסביבי. וזה לא דבר חיובי בעיני. ויכול להיות שזה לא חיים שהיא ראתה לעצמה".
- האם משהו בסיפור הפרידה שלכם מזכיר את שיר הקאמבק "מי הפרובינציאל?" של טיפקס, על נערה מהעיירה שזכתה בריאליטי וזרקה את החבר שלה, רק בהיפוך מינים?
"לא, לא, זה לא סינדרום מלכת היופי. אני לא רואה את זה ככה".
בימים אלה, אגב, ליטמן נטול חברה. "עכשיו אני החבר של עצמי. זה אולי לא נשמע הכי טוב, חבר של עצמי. אבל עכשיו אני בתקופה של ללמוד את עצמי, זאת גם תקופה מאוד חשובה".
- אתה חבר טוב של טל מוסרי. מה למדת ממנו?
"משיחות ומהתבוננות בו הדבר הראשון שאני לומד מטל זו מקצועיות. הוא הבנאדם הכי מקצוען שראיתי במקצוע הזה. זה משהו שחשוב לי לבסס בקריירה שלי כשחקן, את המקצועיות. אני רואה איך הוא מכיל הכל, איך הוא מנסה לתת אהבה לכל מי שנותן לו. חשוב לי לציין משהו על טל. הוא באמת ה-כוכב הגדול של עולם הילדים, אבל הוא גם שחקן מצויין. אני לא חושב שיש מישהו אמיץ מספיק כדי לקחת את טל להשתתף בפרויקט שלא מדבר לילדים, וזו היתה יכולה להיות הברקה מאוד מאוד יפה. כי טל יביא את התוצאה, זה בטוח. עם זאת שאני חבר מאוד טוב שלו, הרבה פעמים שואלים אותי, אתה רוצה להיות טל מוסרי? אז אני מבהיר שלא, אני לא מכוון להיות טל מוסרי".
- עברת מחיפה לתל אביב, כיום אתה גר בשכונת נווה שרת, ואמרו לי שאתה לא כל כך אוהב את הסצנה התל אביבית.
"באתי לתל אביב מחיפה, מהצפון, מקום שקט עם הרבה מרחבים ועם אוויר. אני בנאדם שנלחץ מהמון. בגלל זה קשה לי עם פרמיירות ולא תראה אותי בהשקות של פרויקטים שלא השתתפתי בהם. אני נורא בורח. מאוד חשובים לי הפרטיות והשקט שלי. אני לא אחד שמחפש את הברים ובתי הקפה. בהתחלה גרתי בתל אביב באבן גבירול, ראיתי שזה קצת רועש לי. עברתי לחולון. ראיתי שקצת נסחפתי. אמרתי, טוב, נחזור לתל אביב, אבל למקום יותר שקט".
- בהחלט, נסחפת. בעמוד הפייסבוק שלך נכתבה הודעת הערצה שלכאורה התקבלה מספרנית מבוגרת, שכותבת לך כאחרונת המעריצות הטינאייג'ריות: "דניאל אתה הכי יפה איזה חתיך ומושלם, אהוב שלי"
צוחק. "תשמע משהו. הלכתי בשדרות רוטשילד בתל אביב יחסית מאורח בלילה. פתאום עוצרות אותי שתי נשים מבוגרות, שאומרות לי: 'דניאל?'. הן רצו תמונה, ובלה בלה בלה, והן לא הזכירו שום ילד או ילדה!".