בתחילת שנות ה-70 החל ב. מיכאל למצב את עצמו כאחד הסטיריקנים החשובים בישראל. אלה לא היו רק "ניקוי ראש", "קרובים קרובים" או מונומנט הסאטירה הנצחי בספרות שלנו "Zoo ארץ Zoo" רוב המערכונים שכתב, ביחד או לחוד, היו רלוונטיים לפני 40 שנה ועודם רלוונטיים היום.
ב. מיכאל נתפס כאחד מכותבי האליטה השמאלנית, אבל לא רבים יודעים או זוכרים שהתחנך בבית דתי. ככזה, הוא נחשף לדרשות ולהטפות של לאומנים שלבשו מעטה של סובלנות ואהבה. לדידו, הדת היתה יכולה להיות דבר יפה מאוד אלמלא היתה נופלת תחת חסות הימין הקיצוני. כדי להדגים את החיבור המסוכן בין הדת ללאומנות, כתב ב-1987 את "ברוורס", מופע יחיד שהוצג אז על ידי שלמה ניצן ועובד לאחרונה בתיאטרון החאן שוב בשם "מתחזקים", בהפקת רות מילר, בבימויו של מיכאל גורביץ' ובכיכובו של יהויכין פרידלנדר.
פרידלנדר מגלם מטיף שמגיע לתיאטרון הטמא, כדי להדגים לקהל הצופים החילוני כמה נלוזות דרכיו ולגרום לו להתחזק ולמצוא את התשובה. ככל שהדברים שיוצאים מפיו נשמעים מופרכים, כך מתברר שהם באמת נאמרו. המחזה אולי מוצג כמוקצן, שהרי זו מהותו, אבל חלק גדול מהתכנים אמיתי לחלוטין ונלקח, כך נטען על ידי היוצר והתיאטרון, מהקלטות ומדרשות של רבנים. הסיטואציה הזו, של מציאות שעולה על כל דמיון, היא חלומה של כל סאטירה טובה. כל מה שנראה כבדיה מגוחכת מקבל משנה תוקף דרך ההנחה שהדברים אכן נאמרו בפועל. כך, כשהמטיף משתמש בגימטריה כדי להסביר את הקשר הלוגי בין אפרטהייד נגד הפלסטינים לקיום מצוות, ומסביר מדוע ההבדל בין תפוז ותפוח מוכיח את קיומו של אלוהים, זה נשמע אולי מצחיק ומופרך, אבל נצבע באור קצת אחר כשמסתבר שיש כאלה שאכן מציגים כך את תורתם ויש אחרים שמאמינים להם.
לא תוצאת החשיבה של הפלג הקיצוני הזה ביהדות היא הבעייתית, אלא הדרך. נניח שבסדר לשנוא את הגויים ולרצות להרוג אותם, או לחשוב שתפקיד האישה הוא לשרת את הגבר כמו לפני 200, 1,000 ו-5,000 שנה - מצחיק ועצוב כאחד לחשוב על ההיגיון שמוביל לכך, על הכלים הכה פשוטים ודקדנטיים שמובילים, או לפחות הובילו, את הרבנים להנחיל את הלך הרוח הזה. מדוע זה כל כך פשוט? כי "כשיש סימן שאלה זה לא אומר שאתם צריכים לענות", מכריז פרידלנדר כדי להבהיר שיש רק היגיון אחד שקובע שלו. כך הוא יכול להסביר בנקל את הקשר בין חילוני לפחדן, בין כפייה לאהבה ובין דרוויניזם לנאציזם. בעולם האמיתי, לפחות, היו עד היום מספיק אנשים שהשתכנעו.
התחושה הראשונה שליוותה אותי לאורך המחזה היתה שיש בו ארומה מיושנת, ולא בקטע טוב. הסאטירה מזכירה מאוד את הומור האייטיז והסגנון של שלמה ניצן, כאמור כוכב ההצגה המקורית. בהתחלה נראה שפרידלנדר, מהשחקנים הטובים והמובילים של "החאן", לא ממש מצליח להשרות את נוכחותו על הבמה. הבשורה הטובה היא שהפתיחה המהוססת לא אורכת זמן. פרידלנדר מצליח להעביר היטב את התחושות שלו. מנקודת מוצא של "אני בא לספר לכם משהו שאתם לא יודעים" הוא הופך למטיף שטוף שנאה. תחילה מבטו מלא חמלה, בסיום עיניו רושפות והוא נראה ונשמע, כנראה שלא במקרה, כמו הגרסה העברית של היטלר. לא התוכן והמסר הם הבשורה במופע הזה, כי אם התהליך, ואת התהליך הזה מצליח פרידלנדר להעביר היטב דרך המימיקה ושינויי הקצב והטונים.
להגיד ש"מתחזקים" היא מופע חשוב, חובה, מטלטל וכל התארים האלה שאוהבים להשתמש בהם? לא. זה בסך הכול מחזה קטן שישכנע את המשוכנעים, ואם הוא לא הצליח לשנות לטובה דבר ב-1987, אין כל סיבה לצפות שהמהפך התודעתי יגיע דווקא בישראל המפולגת מתמיד של 2016. מדוע כן לצפות בו? משום שלא כל סאטירה מצחיקה וזו כן, ומכיוון שפרידלנדר הוא בכל זאת שחקן רפרטוארי מנוסה שיודע להעביר בהצלחה מופע יחיד, שתי הצלחות כלל לא טריוויאליות.