מיתוס ישן, שבעידן האינטרנט הלך והתעצם, גורס כי יש בעולם שבעה אנשים שנראים בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. לא אחד אלא שבעה, ולא דומים אלא נראים בדיוק. עכשיו, נניח שזה לא נכון ושאין שבעה, אבל נגיד שיש בכל זאת רק אחד או אחת (ואתם מתים שיהיה, אחרת בשביל מה אתם משתתפים במיזם המטופש שנקרא "שבוע דופלגנגר"?). זה אומר שאי שם בתבל יש כפיל לאברם מבני ברק או לשושנה מחיפה, וגם למגה סטארים עולמיים כמו, למשל, סקרלט ג'והנסון.
יכול היה להיות נחמד, אם בבוקר אחד אותה גיבורה הוליוודית נחשקת או אפילו הכפילה שלה היתה מופיעה אצלכם בסלון. זה מה שקורה לארתור דרייפוס, גיבור "הדבר הראשון שרואים", הרומן של גרגואר דלקור שהפך לרב מכר בצרפת, ובדומה לקודמו "הדברים שאני רוצה" כבר תורגם לשפות רבות ואף זכה להתייחסות לא חיובית מסקרלט ג'והנסון עצמה. דרייפוס, מוסכניק בן עשרים ושש מכפר צנוע בשם לונג בצרפת, מבזבז את חייו במחשבות חסרות תוחלת ובצפייה בשידורים חוזרים של "הסופרנוס", כשיום אחד נשמעת דפיקה בדלת. הוא פותח אותה, ומגלה מולו את סקרלט ג'והנסון, או לכל הפחות מישהי שממש, אבל ממש, דומה לה. היא מדברת אנגלית שוטפת ובגוגל באמת כתוב שרק לפני כמה ימים נחתה הכוכבת ההוליוודית בפריז. אז אולי זו בכל זאת היא?
דלקור אוהב לשחק עם הפנטזיות הגדולות של האדם מן היישוב ובעיקר לאתגר אותן. ב"הדברים שאני רוצה" היתה זו אישה שזוכה בלוטו על רקע קשיים בחיי הזוגיות, וגם ב"הדבר הראשון שרואים" (לא בכדי שמות שני הכותרים דומים) הגיבור שלו זוכה בפרס עצום. הרי מי מאיתנו לא היה רוצה לפתוח את הדלת ולגלות מאחוריה את התערובת הכה מושלמת של יופי אמריקאי-יהודי-דני, מושא חלומו של כל גבר בעשור האחרון?
אלא שגם לסקרלט ג'והנסון, הפיקטיבית והבדיונית, היה מה להגיד בסיפור הזה. סקרלט ג'והנסון של דלקור היא אדם שבור, מהוסס וחסר ביטחון, ולא רק משום שנמאס לה שמזהים אותה ברחוב ושכל גבר רוצה להיכנס איתה למיטה. סקרלט ג'והנסון האמתית לא ממש אהבה את הסיפור אודותיה והשימוש בפרטים מחייה האישיים, והחליטה לקחת את דלקור לבית המשפט, במטרה למנוע את הפצת הספר באנגלית. היא כשלה במשימה וזכתה רק בפיצוי כספי קטן בגין פגיעה בשמה הטוב. התביעה יצרה, כמובן, תוצאה הפוכה ועוררה עניין גדול בספר.
הכשל של ג'והנסון מתעצם לאור הבינוניות של "הדבר הראשון שרואים". ניחא, לו היתה זו יצירה ספרותית חסרת תקדים, אבל יש להודות באמת: כמו "הדברים שאני רוצה", גם הספר הזה לא ניחן במצוינות יוצאת דופן. הנרטיב די דומה: ההתחלה חביבה, שובבית ומסקרנת ("ארתור דרייפוס אהב ציצים גדולים" היא שורת הפתיחה), ויחד עם הסגנון וההומור הצרפתי הדק נוצרת ציפייה להמשך. אלא שאז הוא הולך לאיבוד, העלילה מתקהה והסיום כבר לא ממש חשוב.
בכלל, נראה שהז'אנר הבלתי מזיק, לכאורה, של ספרים צרפתיים קטנים, אלה שכאילו נוצרו כדי להפוך לסרטי קולנוע בכיכובה של אודרי טוטו, הפך להיות הימור. על כל רומן מקסים כמו "העדינות" של דויד פואנקינוס (שכמה צפוי, אכן עובד לסרט בכיכוב אודרי טוטו) יש ספרים אחרים שלא מצליחים להתעלות. "הדבר הראשון שרואים" הוא אחד מאותם ספרים. דלקור מרפד אותו בסמלי פופ יחד עם ציטוטים מכתביו של ז'אן פוליאן ומקפיד, כמו פואנקינוס, להיטפל לדברים שוליים ולהזכיר אותם שוב ושוב, אבל המגניבות משולבת הקלאסיקה שלו לא ממש עוברת.
אפשר להתווכח אם נכון מוסרית להשתמש ללא הסכמה בשם גדול בתעשיית הבידור כמקפצה מסחרית. דלקור, שטוען שלא ציפה להיתבע מאחר שהספר הוא בכלל מניפסט אהבה והערצה לסקרלט ג'והנסון, אינו הראשון שמייצר פיקציה על חייו של כוכב גדול, אבל אם אתה כבר עושה משהו כזה, ראוי שיהיה סוחף ובעל ערך. זה לא המקרה, ודומה שהתביעה של ג'והנסון נגד המחבר היא הפרט הפיקנטי הגדול והעסיסי ביותר שתוציאו מהספר הזה.
"הדבר הראשון שרואים", זמורה ביתן, 191 עמודים. תרגום: אביגיל בורשטיין