דיאנה גבלדון, מחברת "נוכרייה": "הרבה אנשים לא יודעים לכתוב סצנות סקס טובות, אני כן"

      לרגל פרסום "תופי הסתיו" פרי עטה ולקראת העונה השנייה של "זרה" המבוסס על כתביה, הסופרת הפורייה מסבירה למה אי-אפשר לעבד את ספריה לקולנוע, מבהירה שרק הקניטה את מחבר "משחקי הכס" ונעלבת שמדביקים לה הכינוי "פורנו לאמהות"

      מריאנה בננסון
      צילום מסך

      קלייר, אחות אנגלייה למודת קרבות, מתאחדת עם בעלה פרנק אחרי מלחמת העולם השנייה ונוסעת עמו לירח דבש שני ברמה הסקוטית, ההיילנדס. החיים, כך נדמה, עומדים לחזור למסלולם, עד שביקור במעגל אבנים עתיק זורק את קלייר למסע בלתי צפוי, שתוצאותיו יטלטלו את עולמה. היא מוצאת עצמה באותו המקום, אבל בזמן אחר, שבו אשה שמסתובבת לבדה בשמלת קיץ היא לכל הפחות עילה לחקירה בחשד לריגול. בתוך מערבולת החרבות, השיכר והקילטים של המאה ה-18, היא פוגשת את הגבר שיענוד על אצבעה טבעת נישואים שנייה – לוחם סקוטי צעיר ואמיץ ושמו ג'יימי פרייז'ר. כל זה, אגב, קורה בשלב מוקדם יחסית, כך שספוילר של ממש אין פה. זוהי רק נקודת ההתחלה של "נוכרייה", הספר הראשון בסדרת הספרים בשם זה, מאת הסופרת האמריקאית דיאנה גבלדון. ספרי ההמשך לוקחים אותנו למסעות נוספים במרחב ובזמן: מעלליהם של קלייר, בני משפחתה וחבריה – ושל האנשים שמבקשים להרע להם – שזורים באירועים ההיסטוריים האמיתיים של התקופה.

      גבלדון, בת 64, החלה לכתוב את "נוכרייה" ב-1988, ולדבריה, בתחילה היה זה רק תרגיל בכתיבת פיקשן. היא הייתה אז מדענית, פרופסור למדעי הסביבה באוניברסיטת אריזונה, עם ניסיון גם בכתיבה עיתונאית על טכנולוגיה ומדע פופולרי ובכתיבת קומיקס לוולט דיסני. גבלדון בחרה בז'אנר הרומן ההיסטורי משום שחשה שזו משימה שבתור חוקרת תוכל לעמוד בה. "נוכרייה" ראה אור בארצות הברית ב-1991, וכעת, 25 שנה אחרי, הסדרה המצליחה כבר מונה שמונה ספרים עבי כרס – והתשיעי בדרך.

      הספר הרביעי בסדרה, "תופי הסתיו", יצא באחרונה בעברית בהוצאת כנרת זמורה-דביר. בחלק הזה של הסיפור הגיבורים משנים אווירה ומתגלגלים למושבות הבריטיות בעולם החדש. בתשעה באפריל ישודר בארצות הברית הפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "זרה" – הפקה של סוני שמשודרת ברשת סטארז, בכיכובם של קטרינה בלף בתפקיד קלייר וסם יוהן בתפקיד ג'יימי (אצלנו היא תעלה לשידור ב-yes Oh, ב-yes VOD ובסלקום TV ביום רביעי, 13 באפריל). עלילת העונה השנייה - המבוססת על "שפירית בענבר", הספר השני בסדרה - מתרחשת בחלקה בחצר המלך בפריז. לדברי הסופרת, שמלווה את ההפקה באדיקות, יש למה לצפות.

      שיחת הטלפון עם גבלדון מתקיימת בשעה 2:30 לפנות בוקר, שעון אריזונה, המדינה שבה היא ממשיכה להתגורר. "לרוב אני עובדת בין חצות לארבע, ארבע וחצי בבוקר", היא מסבירה. "תמיד שנאתי לקום בבוקר, וזה נחמד כשאפשר לעבוד לפי הקצב הטבעי שלך".

      עוד באותו נושא

      יוצר "זרה": "עשינו הרפתקה מרתקת – זה סוד ההצלחה"

      לכתבה המלאה
      שונאת לקום בבוקר, אז עובדת בין חצות לארבע לפנות בוקר. דיאנה גבלדון (צילום: AP)
      על ג'ורג' ר.ר. מרטין: "אני חושבת שהוא סופר מצוין, ובכל זאת הוא כבר כתב כמה ספרים. התחלתי לכתוב לפניו, אז הספקתי יותר ממנו. מה שקרה הוא שתכנית הטלוויזיה פשוט הדביקה אותו – והמעריצים מתוסכלים"

      אנחנו מדברות לרגל צאת התרגום העברי ל"תופי הסתיו", שהוא רק הספר הרביעי בסדרה. תמיד מתארים אותך כסופרת פורייה ביותר. האם היית אומרת שיש לך מוסר עבודה גבוה?

      "כן, סופר מוכרח להניע את עצמו לעבודה. אף אחד לא יבוא ויכריח אותך לעבוד, אבל אני אוהבת לכתוב ונהנית לכתוב".

      קראתי שאמרת שבניגוד לג'ורג' ר. ר. מרטין, מחבר "משחקי הכס", את עומדת בדדליינים.

      "לא ניסחתי את זה בדיוק ככה... זה נכון שאני כותבת מהר יותר מג'ורג', בין היתר משום שאני יכולה לעבוד בזמן נסיעות והוא לא יכול, והרי שנינו נוסעים לא מעט. בכל מקרה, רק הקנטתי אותו, אני חושבת שהוא סופר מצוין, ובכל זאת הוא כבר כתב כמה ספרים. התחלתי לכתוב לפניו, אז הספקתי יותר ממנו. מה שקרה הוא שתכנית הטלוויזיה פשוט הדביקה אותו – והמעריצים מתוסכלים".

      האם שמעת ממנו משהו בתגובה?

      "מג'ורג'? לא, אבל אני בטוחה שהוא לא נעלב. אני אראה אותו בפעם הבאה שניסע לסנטה פה – הוא מתגורר במקום באופן קבוע, ולי ולבן זוגי יש שם בית קטן שבו אנחנו מבלים בערך שבוע בכל חודש. כששנינו בעיר, ג'ורג' ואני בדרך כלל נפגשים לארוחת בוקר. זה ביקור נחמד".

      הבחירה שלך למקם את עלילת הספרים בסקוטלנד של המאה ה-18 הייתה כמעט מקרית, בגלל פרק של "דוקטור הו". עם זאת, זה יצא לך מצוין, משום שיש הרבה חומר היסטורי לעבוד איתו.

      "זה נכון, אני לא יודעת מה היה יוצא אם הייתי בוחרת נושא אחר לכתוב עליו – אולי זה היה אותו הדבר, אולי טוב יותר. רציתי לכתוב ספר כדי להתאמן, כדי ללמוד איך עושים את זה. חשבתי שהכי קל יהיה לי לכתוב רומן היסטורי, משום שהייתי מדענית חוקרת ועמדה לרשותי הספרייה של האוניברסיטה. לא ידעתי על איזו תקופה אני רוצה לכתוב. לא היה לי רקע בהיסטוריה, ולא היה לי משהו מסוים בראש. באמת התבססתי על דמות שולית של סקוטי שראיתי בשידור חוזר של 'דוקטור הו'. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לכתוב ספר כדאי שאתחיל כבר, אז שיהיה סקוטלנד של המאה ה-18, למה לא. זה מקום טוב להתחיל בו.

      "כשאני כותבת סיפור אני יכולה להתחיל כמעט מכל מקום. אני פעילה בפורום שנקרא Books and Writers Community כבר הרבה מאוד זמן, מאז 1985. אנשים תמיד מדברים איתי על הכתיבה שלי, ופעם מישהו אמר: 'דיאנה יכולה לכתוב על כל דבר'. הם התחילו לנסות לחשוב על דברים שלא אוכל לכתוב עליהם ושאלו אם אני יכולה לכתוב סצנת חיטוט באף. אמרתי: 'בטח'. סופר יכול להתחיל מכל מקום, וברגע שמתחילים הסיפור מתפתח וצובר מומנטום".

      האם תמיד ידעת שהעלילה תגיע לעולם החדש? לארץ שלך, בעצם?

      "אני לא יודעת אם יש קשר – זה פשוט מה שקרה בהיסטוריה. אחרי קרב קלודן (קרב בו הובסו המורדים הסקוטים, שביקשו להשיב לכס השלטון את המלך ג'יימס השני, לאחר שהודח במהפכה כחצי מאה קודם לכן), התרבות של בני הרמה הסקוטית, ההיילנדס, התרסקה. הם גוועו ברעב. בעקבות זאת, רבים מבני הרמה היגרו לאמריקה. היה גם גל מוקדם יותר של הגירה בשנות ה-30 של המאה. חלקם עלו צפונה לאורך החוף והתיישבו בקנדה, במקום שנקרא עכשיו נובה סקוטיה – סקוטלנד החדשה – ואחרים התיישבו בהרים בצפון קרוליינה, משום שההרים הזכירו להם את הרי סקוטלנד והם חשו שם בנוח. באופן טבעי, כשאתה מהגר למדינה חדשה שבה כבר מתגוררים אנשים מהארץ שלך, מהתרבות שלך – תלך למקום שבו הם נמצאים, משום שהם יעזרו לך".

      האווירה במושבות, כפי שאת מתארת אותה בספר, שונה לגמרי מהאווירה בהיילנדס.

      "זאת תרבות שונה לגמרי. יש שם מגוון גדול של אנשים – גרמנים, צרפתים, אנגלים ואפילו סקוטים-אירים, שהם אנשים שנעקרו מסקוטלנד ועברו לאירלנד ומשם היגרו לאמריקה, והתרבות שלהם שונה מזו של אנשי הרמה. בהיילנדס הייתה תרבות שבטית והומוגנית, ואילו במושבות שלטו החוק האנגלי והמערכת החברתית האנגלית. בני הרמה התאימו את עצמם למצב החדש וגם שמרו על המסורות שלהם. ואז הגיעה המהפכה והכול התמוטט וכולם היו צריכים למצוא לעצמם דרך חדשה לחיות. אי אפשר פשוט לשתול אנשים במקום חדש ולצפות שהם יהיו בדיוק אותו הדבר".

      האם אי פעם חשת פיתוי להוסיף אלמנטים פנטסטיים לספרים? הדמויות שלך נוסעות בזמן, ומשם העניינים מתגלגלים כרגיל.

      "מבחינתי מסע בזמן הוא תכונה מסוימת שיש לחלק מהאנשים – כמו היכולת לגלגל את הלשון. נראה שזו תכונה גנטית. אני לא כותבת ספרי פנטזיה, אני כותבת ספרות היסטורית על מסע בזמן. אז לא רציתי להכניס יותר מדי פנטזיה לא נחוצה. אין אצלי מכשפים ודברים כאלה, זה לספר אחר".

      עוד באותו נושא

      מצעד סדרות 2015: "זרה" במקום ה-39

      לכתבה המלאה
      "ניסו לעבד את הספר לסרט, ואמרתי להם שזה בלתי אפשרי". כרזת "זרה" (צילום: יח"צ)
      "ב'זרה' אני כמובן מעורבת עמוקות, אני משמשת יועצת ומראים לי הכול – את התסריטים שעוברים עשרות שינויים עד שמצלמים ואת הצילומים היומיים. בהם אני צופה כל יום ומעירה את ההערות שלי. אין לי הרבה הערות, אבל מדי פעם יש אי-דיוקים"

      יש רגעים בספרים שבהם מופיע משהו יוצא מגדר הרגיל, לדוגמה רוח הרפאים בספר הראשון או המפלצת באגם. היית אומרת שהרגעים האלה עוצמתיים יותר משום שהם כה מבודדים?

      "כן, זה ייתכן. עם זאת, רוחות רפאים הן חלק מהחיים. בכל תרבות יש סיפורים על רוחות, ולא קשה למצוא אנשים שיספרו לך שהם ראו רוח רפאים או חוו חוויה עם רוח. אני לא רואה בזה פנטזיה, זה לא משהו שהייתי מגדירה כחריגה ממסגרת הקיום האנושי הרגיל".

      עברו כמעט שלושים שנה מאז שהתחלת לכתוב את הסדרה. האם במהלך השנים הבחנת בשינויים באופן שבו קוראים מתייחסים לגיבורה הראשית שלך, קלייר - אשה שאוהבת סקס, אשה שלא מתנצלת לרגע על ההחלטה שלה לחלוק את חייה עם שני גברים? אני בטוחה שקיבלת הערות שליליות לגביה.

      "האם היה שינוי ביחס של הקוראים אליה? לא, אני לא חושבת שהיה. מדי פעם יש קוראים שיש להם בעיה איתה, שחושבים שקלייר בוגדת בבעלה כשהיא מתחתנת עם ג'יימי. מהיבט אחד היא כן, ומהיבט אחר היא לא. זה לא שיש לה ברירה. היא אפילו מעלה את הנושא בפני הכומר בסוף הספר הראשון והוא אומר לה: יש לך שני בעלים אבל הם לא חיים באותו הזמן. לרוב האנשים יש רגשות עזים בנוגע לפרנק או לג'יימי, אבל אין להם בעיה עם קלייר".

      עברו כל כך הרבה שנים מאז שהתחלת לכתוב, ו"זרה", העיבוד הטלוויזיוני ל"נוכרייה" שודר רק ב-2014. הספרים שלך כל כך קולנועיים...

      "הם גם מאוד מאוד עבים".

      אני בטוחה שבעבר קיבלת הרבה הצעות לעיבודים. מה מיוחד בהפקה שיצאה לפועל?

      "ובכן, זאת תכנית טלוויזיה. בעבר אנשים ניסו לעבד את הספר לסרט בן שעתיים, ואמרתי להם לא פעם שזה בלתי אפשרי לעשות סרט בן שעתיים שאיכשהו יזכיר את הסיפור המקורי. וזה באמת מה שקרה. לחלק מהאנשים שניסו לעשות סרטים או מיני-סדרות היו תסריטים – ואף אחד מהם לא היה טוב. פשוט אי-אפשר לצמצם את הסיפור ככה, זה סיפור גדול ומורכב עם מבנה עומק, שקשה מאוד לפרק. בעת שרון מור, שפיתח את הסדרה, מצא את הסיפור, הוא חיפש תכנית טלוויזיה שיכולה לרוץ כמה שנים ולא נרתע מהאורך או מהמורכבות של החומרים.

      "רון פנה לבעל הזכויות באותו הזמן, ג'ים קולברג, וג'ים עדיין התעקש על סרט בן שעתיים והמשיך לנסות לעשות אותו במשך עוד כמה שנים. רון חזר אליו כל חצי שנה ושאל אותו איך הסרט מתקדם, עד שג'ים אמר לו, יש מצב שאתה צודק, זאת באמת צריכה להיות סדרת טלוויזיה. ואז התחיל המשא ומתן ובסוף נחתמה עסקה מורכבת, שלה שותפים חמישה צדדים: סוני, רון מור שכבר יצר בשביל סוני את 'באטלסטאר גלקטיקה', רשת Starz, ג'ים קולברג ואני. זה לקח הרבה מאוד זמן וזה די מדהים שזה קרה בסוף. זה שיתוף פעולה מצוין, אני חושבת שהם עשו עבודה מעולה בעיבוד. הכתיבה טובה, המשחק מעולה, הצילום, התלבושות נפלאות".

      באתר שלך את כותבת שאת אף פעם לא צופה בטלוויזיה. זה עדיין נכון?

      "כן, פשוט אין לי זמן וזה לא מסתדר עם הקצב של יום העבודה שלי. ב'זרה' אני כמובן מעורבת עמוקות, אני משמשת יועצת ומראים לי הכול – את התסריטים שעוברים עשרות שינויים עד שמצלמים ואת הצילומים היומיים. בהם אני צופה כל יום ומעירה את ההערות שלי. אין לי הרבה הערות, אבל מדי פעם יש אי-דיוקים. למשל, יש דמות של גנרל סקוטי ושמו לורד ג'ורג' מארי. עכשיו, לפי הקונבנציה הבריטית, רק הבן הבכור במשפחה יכול להיקרא לורד מארי, והאדם המסוים הזה הוא הבן השישי ולכן יש לקרוא לו לורד ג'ורג'. ניסיתי שוב ושוב לגרום להם לקרוא לו לורד ג'ורג', לפעמים הם עושים את זה ולפעמים לא. זה לא מצלצל מוכר לאוזן המודרנית, אנשים לא רגילים לקונבציה הזאת. זה סוג הניטפוקים שאני עושה. לפעמים יש דברים גדולים יותר, אירועים היסטוריים שקרו כך ולא אחרת. זה לא שאני מוצאת הרבה טעויות, זה פשוט התפקיד שלי לשים עין על הדברים האלה".

      "לסופרים אין סודות". גבלדון עם צוות "זרה" בקומיק-קון 2014 (צילום: AP)
      "שנים על גבי שנים אנשים אומרים שאני כותבת רומנים רומנטיים משום שיש בהם סצנות סקס, אבל הספרים שלי הם לא רומנים רומנטיים, הסקס הוא חלק מהסיפור משום שהוא חלק מהחיים"

      יש סיכוי שעלילת הסדרה תסטה בעתיד מעלילות הספרים?

      "אני לא יודעת. הם עשו עבודה מצוינת בעיבוד. כמובן, אי-אפשר להכניס את כל הסיפורים ל-13 פרקים וצריך לבחור מה נכנס ומה לא. עם זאת, המהות של הסיפור נשמרה. מי שצופה בזה בטוח יזהה במה הוא צופה. העלילה של העונה השנייה, 'שפירית בענבר', נשארת קרובה עוד יותר לכרונולוגיה של הסיפור כפי שהוא מופיע בספר. זה עניין מורכב, יש לפחות שבעה אנשים שעובדים על התסריט, וזה עוד לפני שהוא עובר לבמאים ולשחקנים".

      בואי נדבר רגע על ג'יימי פרייז'ר, שגם בספרים וגם בסדרה הוא סקוטי לוהט. חוץ מזה, למה לדעתך אנשים מחבבים אותו כל כך?

      "הוא אדם מורכב ומעניין ואדם מאוד טוב. הוא דמות הירואית במובן הקלאסי של המילה וגם באופנים אחרים, קונבנציונליים פחות. בה בעת, הוא ממש לא דמות מושלמת. הוא מהמר, הוא מסתבך בצרות, יש לו מזג חם. הוא לא הגיבור הממוצע של הרומן הרומנטי. הוא גם לוחם. הרבה קוראים גברים מזדהים אתו, ובמיוחד אלה שהיו חיילים או מלחים. הם כותבים לי הרבה: הנה, זה בחור שאני יכול לכבד. כמובן, נשים מגלות בו עניין בזכות האישיות שלו וגם בגלל היחסים שלו עם קלייר – זה גבר שלא מפחד לאהוב, הוא אוהב אהבה עמוקה והוא יקריב הכול בשביל אשתו ובשביל משפחתו".

      אם יש לך כזאת – מהי הדמות המשנית האהובה עלייך?

      "אני באמת לא יודעת, יש מאות דמויות בספרים, הרבה מאוד אנשים שאני נהנית מהם. לורד ג'ון גריי (שמופיע לראשונה בספר השני בסדרה "שפירית בענבר", כחייל בריטי צעיר) הוא כמובן דמות משנית חשובה מאוד. הדמות שלו היא מה שאני מכנה 'פטרייה' – דמות שצצה לסצנה ואז עוזבת – תמיד כיף לכתוב אותו. הוא פשוט מדבר ומדבר, אני לא צריכה לדחוף אותו".

      את סופרת שמאוד פתוחה לקוראים שלה – את מתכתבת איתם בדף הפייסבוק שלך, שומרת על קשר על הקהל. הדבר האחרון שפרסמת הוא קטע מתוך מדריך לכתיבת סצנות סקס. זה ספר שאת באמת מתכוונת לפרסם?

      "כן. עדיין לא החלטתי איך לפרסם אותו. זה ספר די קצר – בסך הכול 30 אלף מילים. זה יכול להיות ספר אלקטרוני, זה יכול להיות מדריך כיס, אם הוא יצא פיזית. שאלה אחרת נוגעת לעובדה שזה ספר על סקס וכשזה מגיע לסקס אנשים נעשים טיפשים (עושה חיקוי של צחקוק דבילי)... שנים על גבי שנים אנשים אומרים שאני כותבת רומנים רומנטיים משום שיש בהם סצנות סקס, אבל הספרים שלי הם לא רומנים רומנטיים, הסקס הוא חלק מהסיפור משום שהוא חלק מהחיים. חלק מזה הוא בגלל השיווק – קשה מאוד להחליט איך לשווק ספר כזה שלא מתאים לשום ז'אנר, וכשאנשי השיווק מקבלים את הספרים הם פונים בלי להתבלבל לדבר שימשוך הכי הרבה תשומת לב, וזה סקס. בגלל זה אנשים שלא מכירים את הספרים או את הסדרה אומרים שג'יימי הוא סקוטי לוהט או חושבים שזה 'פורנו לאימהות' – כי כל מה שנשים קוראות הוא כמובן 'פורנו לאימהות' – ודברים מעליבים מהסוג הזה.

      "משום כך אני צריכה עוד לשקול אם לפרסם את המדריך. יהיה לו ערך רב, משום שהרבה אנשים לא יודעים לכתוב סצנות סקס טובות ואני כן. יש תבניות באופן שבו כותבים כל דבר, ואצלי יש גן חזק של הוראה. יש לי דחף חזק להסביר לאנשים איך עושים דברים שאני יודעת לעשות. אבל אם אני אפרסם אותו, זה ימשוך הרבה תשומת לב, אבל תהיה גם הרבה טיפשות סביב זה. עוד לא החלטתי אם זה שווה את זה".

      זה לא שכיח שסופרת משתפת את הקוראים בשיטות הכתיבה שלה בצורה כל כך פתוחה. את יכולה להבין סופרים אחרים, שמעדיפים לשמור על מסתורין בכל הנוגע לתהליך היצירתי שלהם?

      "אני לא יודעת אם כולם אוהבים לדבר על התהליך היצירתי שלי. אני תמיד אומרת שלסופרים אין סודות. כל מה שסופר יודע לעשות נמצא על הדף, וכל מי שקורא בעין מושכלת יכול להבין בדיוק איך הסופר עשה את מה שהוא עשה. האם אתה יכול לעשות את זה בעצמך? זאת כבר שאלה אחרת. גם לא לכולם יש עין מושכלת, ולא כולם טורחים לקרוא בצורה אנליטית ולאתר את התבניות בטקסט. אין פה שום סוד מסחרי, אין שום דבר שאפשר להגן עליו. השאלה היא אם מתחשק לך לכתוב נון-פיקשן על מה שאתה עושה. סופרים כמו סטיבן קינג ודיוויד מורל כתבו ספרים על כתיבה וכללו בספרים מידע ביוגרפי, וזה מרתק לאנשים שרוצים להיות סופרים או סתם מתעניינים בסופרים. אבל לא רבים עושים זאת, בין היתר משום שאין לזה שוק ענק. לכתוב ספר כזה ולמכור אותו בדרך הרגילה דרך הוצאות הספרים – זה קשה אם אתה לא שם גדול כמו סטיבן קינג. בימינו, עם ההוצאות העצמיות, זה פשוט יותר. אני יודעת על סופרים צעירים שיש להם בלוגים, אפילו הבן שלי, סם סייקס, שכותב פנטזיה אפית, כותב בלוג וכך גם חבריו".

      "אני קוראת הכל, ואני אקרא כל דבר". דיאנה גבלדון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)
      "אפשר להגיד גם שהתנ"ך הוא תערובת של סקס ואלימות עם אלוהים בתפקיד הראשי, וזה יהיה לא מדויק באותה המידה להגיד את אותו הדבר על הספרים שלי".

      יש גם הנושא של פן פיקשן (ספרות מעריצים). האם את קוראת פן פיקשן של "נוכרייה"?

      "לא, אף פעם".

      פעמים רבות ספרות מעריצים מוקדשת למימוש תשוקות מיניות שהספר עצמו לא מממש. במקרה שלך זה כמעט לא נחוץ.

      "את רואה? את עושה את זה בעצמך! סקס הוא הדבר שהכי קל לדבר עליו – אבל זה רק מעודד את התדמית שלפיה אני כותבת סיפורים סקסיים על מסע בזמן, שזו השתובבות סקסית ושום דבר מעבר לזה. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. גם על התנ"ך אפשר להגיד שהוא תערובת של סקס ואלימות עם אלוהים בתפקיד הראשי, וזה יהיה לא מדויק באותה המידה להגיד את אותו הדבר על הספרים שלי".

      אם את לא בעניין של טלוויזיה, את יכולה לספר מה את קוראת עכשיו?

      "אני קוראת הכול. אני אוהבת במיוחד ספרי פשע. כעת אני קוראת ספר של סטיוארט מקברייד, הוא כותב ספרי פשע ומשטרה שהעלילה שלהם מתרחשת באברדין שבסקוטלנד, והם מצחיקים מאוד ובה בעת אפלים מאוד. גיליתי סופר דני ושמו יוסי אדלר אולסן שכתב סדרה ושמה 'מדור Q' עם דמות מרכזית מסקרנת מאוד, עם סיפור חיים ייחודי, שפותרת פשעים מוזרים מאוד. אבל אני אקרא כל דבר".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully