צפייה בפרק האחרון לעונה השישית של "המתים המהלכים" תבהיר לכל צופה כיצד מרגיש אדם עמוס בחרדות. הבטן שמתהפכת כשהמטוס ממריא, הזיעה שנוטפת כשאדם חשוד עולה לאוטובוס, הבחילה המתגברת כשמחכים לתוצאות בדיקות גורליות. הנשמה רוצה לברוח מהגוף הדואב אבל באופן הולם, היא לכודה בו משל היתה מת מהלך שמחכה לגאולה מייסוריו.
ניגן הגיע. אחרי שנים של המתנה ופרקים עמוסים ברמזים מטרימים הוא הגיע והביא עימו קליימקס ענק. או אנטי קליימקס ענק, תלוי איך תסתכלו על זה. "היום האחרון עלי אדמות", הפרק האחרון של העונה השישית, היה ארוך מהרגיל ותיאר כיצד ריק גריימס וחבורתו מנסים להציל את חייה של מגי ונתקלים שוב ושוב במחסומים שהקימו "המושיעים", חייליו של ניגן. וכך, בצורה כמעט מונוטונית לאורך שעה, מתרחשת סצנה אחר סצנה. ריק וחבריו נוסעים בדרך ואז נתקלים במחסום. הם עוברים למסלול אחר ונתקלים במחסום אחר. מסרבים להתעמת עם האויב החדש, העולם החדש, הכללים החדשים, האנושות החדשה. עד שאין ברירה והם נופלים בשבי.
ולאחר שעה של בניית מתח כמעט בלתי נסבל, ניגן חושף את עצמו ועל ההתחלה ברור שהכל משתנה. "כבר התחלתם להשתין במכנסיים?", שואל ג'פרי דין מורגן בטון סדיסטי. "אל דאגה, אתם תכף תתחילו", הוא ממשיך ובכלל לא ברור אם הוא פונה לכוכבי התוכנית או לצופים שיושבים מצונפים בבתיהם. הכל מוביל לסצנה שחותמת את העונה ומופיעה בגיליון 100 של הקומיקס עליו מבוססת "המתים המהלכים" (ספוילר לקומיקס): ניגן, בעזרת אלת הבייסבול לוסיל, הורג בברוטליות את גלן, השורד שהצליח להתחמק ממוות פעמים רבות. בסדרה, בניגוד לקומיקס, לא ברור את מי ניגן הורג בברוטליות. בשלב זה כנראה מדובר בצלם, שכן העונה השישית מסתיימת באלת בייסבול שמכה ישירות במצלמה לצלילי זעקות אימה של הדמויות וחבטות בבשר חי. מנגינה בקרדיטים? הצחקתם את יוצרי "המתים המהלכים". דממה והלם. זה מה שחיכה לצופים לאחר הסצנה מעוררת הפלצות.
לכאורה, "המתים המהלכים" בחרה בפתרון קל - קליף האנגר שיחזיק את מיליוני הצופים המכורים עד לעונה השביעית. צופים מכורים שזעמו גם כך באמצע העונה על התעלול של הסדרה שבמסגרתו גלן מת לכאורה. הפינאלה היתה פרק ארוך שנמתח ובסופו לא היתה תשובה. בפועל, אם ניקח צעד אחד לאחור נבין עד כמה גדול ההישג של "המתים המהלכים". אפילו גדול יותר מההישג של "משחקי הכס". בניגוד ל"משחקי הכס" שעונתה החדשה כבר תציג אירועים שלא התרחשו בספרים עליהם מבוססת הסדרה, "המתים המהלכים" עדיין לא הדביקה את קצב הקומיקס עליו היא מבוססת. רוצה לומר, הכל עמד לרעת הסדרה: הציפייה הגדולה מהגעתו של ניגן ומהידיעה מה מתרחש בסצנה הגדולה, הזעם על התעלול עם גלן, העובדה שהיא רצה כבר שש שנים וכן הלאה. ולמרות הכל, ובדיוק כמו שכוכבי הסדרה הבטיחו בריאיונות: הפינאלה הפכה את הבטן. לא באמת משנה את מי ניגן הרג בסצנה הגדולה. העיקר היה כל מה שהתרחש לפני ההרג: מונולוג עוצמתי שהציף, שוב, את השאלה הקיומית: מה עושה מי שאיבד תקווה, הרוויח אותה בחזרה ואז איבד אותה שוב - יש בכלל טעם לחיים אם המעגל האכזרי הזה לא נפסק?
המפתח להישג טמון גם בתשובה לשאלה מה בעצם ההבדל בין ניגן ובין דמויות רעות אחרות שהופיעו בסדרה כמו המושל. בניגוד למושל, לניגן כפי שהוצג עד כה אין יומרות להיות משהו שהוא לא. ניגן הוא אדם שהצליח להסתגל לעולם החדש על ידי הכאת התקווה העצמית בברוטליות. כשאין תקווה, אין מה להפסיד. וכשאין מה להפסיד, אתה רק מרוויח. מעגל אכזרי? מסתכלים עליו מהצד. ניגן, בהיעדר ברירה אחרת, הוא האדם הפשוט, הוא אנחנו. עם תום עונתה השישית, "המתים המהלכים" מעלה את רף ההימורים אצל הצופה, עוצרת את המשחק ושואלת אותו ישירות האם הוא מוכן לאבד שליטה ולהיסחף למקום האפל מכולם. חכו שהבטן תפסיק להתהפך. אם היא לא מפסיקה, יש לכם עוד תקווה.