בריאיון שנתנו לפודקאסט Alt In Our Stars של בילבורד, התייחסו חברי Yeasayer לשאלה אם הם קוראים ביקורות מוזיקה (הם לא), והעלו נקודה מעניינת: מבקרים בימינו נוטים ללכת אחר הקונצנזוס ומפחדים להכריז על אלבומים חדשים כקלאסיקות, לפחות עד שיסתכלו ימינה ושמאלה ויבינו לאיזה כיוון נושבת הרוח. כמבקר, אני נאלץ להודות שיש בכך אמת. הדף זוכר הכל והאינטרנט בכלל, ואף אחד לא רוצה להיתפס ולהיזכר כנביא שקר. כמבקר שכותב על האלבום החדש של Yeasayer ועוד לא קרא ביקורות אחרות עליו - challenge accepted. הנה אני מכריז: האלבום החדש של Yeasayer הוא קלאסיקה.
טוב, רגע. אולי לא קלאסיקה באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי, אבל בהחלט קלאסיקה ביחס ללהקה! אסביר את ההתקרנפות: להחליט שאלבום הוא מושלם זה להעמיד אותו למבחן ביחס לאלבומים מושלמים אחרים (ומיד גם נגיע לקבוצת הייחוס הספציפית של הלהקה). החדש של הלהקה, "Amen & Goodbye" אינו כזה, ואשים את האצבע בדיוק למה. גם אם ננקה מ-13 השירים שבו את ארבעת הפילרים המוצהרים מתוך תשעת הנותרים עדיין יש בו שני שירים יותר מדי, משעממים ונטולי ניצוץ, ושניהם מגיעים בסוף האלבום ומונעים ממנו ברגעים הקריטיים להיות חוויה שלמה ומתגמלת. אז הנה, אמרתי מה אני לא אוהב בו, ובזה אני מפסיק. לא אתן למבקר הקטנוני שבי להרוס את חוויית ההנאה והשבחים ליצירה.
אז לא, האלבום אולי לא יצירה נטולת פגמים, אבל דרך נוספת לשפוט אלבום היא אל מול הציפיות - או העדר הציפיות - שלנו ממנו, וכשמסתכלים עליו מן הפריזמה הזו, הוא מצוין. Yeasayer היא להקה שבעיקר שיחקה ובעטה בציפיות שלנו מאלבום לאלבום. לפעמים זה עבד ולפעמים פחות. אבל לפני שנחזור להיסטוריה של הלהקה ויש כזו, היא חוגגת עשור של פעילות ננסה להבין מאיפה בא היחס האמביוולנטי שלה לביקורות.
חברי Yeasayer מגיעים מברוקלין. את אלבום הבכורה שלהם הקליטו באולפן של TV on the Radio, להקה שאליה הושוו לא פעם, במיוחד בתחילת דרכם. בין הלהקות המקומיות שפרצו בסמוך אליה אפשר למנות את MGMT, שאלבום הבכורה שלה "Oracular Spectacular" היה לסנסציה עולמית ב-2008, ואת גריזלי בר, שאחרי קריירה מעניינת הוציאה את האלבום המושלם שלה (ולצערנו האחרון פרי עטה) "Sheilds" ב-2012. הרי לכם קלאסיקות. בניגוד אליהן, Yeasayer מעולם לא "הוכתרו". הם תמיד היו שם, זכו לאהבה והצלחה יחסית, אבל מעולם לא חובקו באופן קונצנזואלי כמו חבריהם. בינתיים בצדק.
הקליפ לסינגל הראשון מן האלבום
אלבום הבכורה של הלהקה, "All Hour Cymbals", יצא ב-2008 וזכה לבאזז מסוים. השיר הפותח, "Sunrise", עם המקצב השבטי וההמנוניות שבו, היה משב רוח מרענן. שירים כמו "Wait for the Summer" או "2080" הפתיעו במופשטותם מצד אחד ויכולתם לתפוס את האוזן מצד אחר. זו לא היתה "הלהקה האהובה על כולם" החדשה, אבל בהחלט כזו שהיה כיף לשים עליה עין ואוזן. ואז הגיע "Odd Blood": אלבומם השני מ-2010 היה מחיקה כמעט טוטאלית של הרמזים שפיזרו באלבום הראשון והתחלה מחדש כלהקת אינדי-פופ חדה ומדויקת. הם זנחו את האבסטרקט והחליפו אותו בהו?קים קליטים ומבריקים. קצת פחות אנימל קולקטיב וקצת יותר MGMT. אם תרצו, זה יכול היה להיות הפולו-אפ שמעולם לא קיבלנו לבכורה של MGMT, רק שמי שעמדה מאחוריו היתה להקה שכבר אז דבק בה מן האנדרדוגיות. אבל גם בלי ההנחות הללו, לא היה מדובר באלבום מושלם. אפשר היה לשמוע רק את הסינגלים "Madder Red",
"Ambling Alp" ובעיקר "O.N.E" וזה ממש הספיק. לפחות הפוטנציאל היה ברור.
הם הצליחו לדלג מעל הפוטנציאל, כשבאקט מחיקה נוסף התעלמו מכל מה שאהבנו באלבום השני והוציאו את
"Fragrant World" ב-2012. אלבום משעמם, נטול חדווה ונטול להיטים שקצת השכיח מאתנו את כל מה שאהבנו בשני האלבום הקודמים. מכאן הציפיות הנמוכות.
הסינגל השני:
האלבום החדש מצליח לראשונה להישמע כמו משהו שנשען על ההיסטוריה של הלהקה ובו זמנית לצמוח ממנה. נתחיל מהסינגל הראשון, "I am Chemistry". עד שיוכח אחרת הוא שיר השנה שלי, וזיקוק של כל מה שטוב בלהקה: המנוני אך לא מתקתק, מורכב אך לא מאיים; שיר שלא מאלץ אותך לבחור בין עומק לגילטי פלז'ר. הסינגל השני, "Silly Me", נוטה קצת יותר לכיוון הזה, ובאמת אכזב אותי מעט כשיצא, אבל בקונטקסט של האלבום הוא מוסיף צבע נכון שכמעט שכחנו שיש בהם.
אלו שאר השירים באלבום שבסופו של דבר קובעים אם יש לו עמידה בזכות עצמו, ובמבחן הזה הוא עומד בהצלחה רבה יותר מקודמיו: בין אם ברגעים השקטים שבו, כמו "Half Asleep" או "Prophecy Gun", או בחגיגות המוזיקליות, כמו למשל "Dead Sea Scrolls". האלבום הראשון היה בלגן מקסים של סגנונות מוזיקליים, השפעות עולמיות וכלי נגינה אזוטריים. האלבום השני, ברגעיו הטובים, היה בית ספר להו?קים. האלבום השלישי ובכן אני לא בטוח מה הוא היה, אולי ניסיון להתנער מהתדמית האולי ילדותית. האלבום החדש בוגר, אבל כזה שנכנס לראש וללב ובעיקר מגובש מבלי לוותר על הניסיוניות וההשפעות השונות והמנוגדות. בקיצור - הכי מושלם שהלהקה הוציאה.
אולי בעתיד ייחשב האלבום לקלאסיקה האישית שלהם, אבל אני מאמין שזה לא המקסימום שהם יכולים להוציא תחת ידם, וקלאסיקה אמיתית וקונצנזואלית כזו עוד יושבת להם בקנה. על זה אני מוכן להמר.