עמוס אלגלי - "לקום בבוקר" (3:43)
יש משהו מנחם בידיעה שאפילו גדולי האמנים בעולם נאלצים מדי פעם להיכנע לתכתיבי החברה ולוותר על יקיצה טבעית. מי היה מאמין שכוכב בסדר הגודל של עמוס אלגלי, לדוגמה, מקיץ משנתו לפעמים גם לפני השעה תשע ו"חייב למהר", לדבריו, כי הוא "מאחר לעבודה".
המסר בשירו החדש של אלגלי - שפונה הפעם, אחרי שתי בלדות די מצליחות, אל קצב הרגאטון המזרחי (שבכלל לא יצא מכל החורים והמאיס את עצמו עוד ב-2014) - חד כתער וברור כשמש: עמוק מתחת לשכבות הזוהר, הפרסום והיוקרה, הכוכבים הגדולים - סליחה, הענקיים - שלנו הם בעצם אנשים רגילים, ממש כמונו, שנאלצים לקום מוקדם בבוקר גם כשלא ממש מתחשק להם ("אתמול היתה חתונה של חבר / לא יכולתי לוותר / שתיתי ים והתעוררתי הפוך עם האנגאובר").
אנשים רגילים, אגב, גם יכולים לכתוב כמו אופיר כהן, האחראי למילות השיר הזה (אם כי לא בטוח שזה ייצא להם עד כדי כך קלישאתי וגרוע), להלחין כמו אותו כהן (לוקחים שיר ים-תיכוני אחר, לא חשוב איזה, ומשנים תו פה, תו שם), לעבד כמו תמיר צור (יש דרבוקה? יש סינתי? הסתדרתם) ולשיר כמו עמוס אלגלי (לא צריך אפילו לשתות גוגל מוגל בשביל זה).
הבעיה, כאמור, היא רק עם העניין של לקום בבוקר. השיר השטחי, המטופש והנוסחתי הזה פשוט לא שווה את הטרחה. בהחלט עדיף לגנוב עוד כמה שעות שינה.
(שני כוכבים)
ישי לוי - "מספיק קרוב" (3:54)
כפי שהוכח ב"נקלטת" ובלא סימפטי" - הסינגלים העממיים והקופצניים-יתר-על-המידה שיצאו לאחרונה מאלבומו החדש של ישי לוי "עכשיו הוא חול" - קולו המדהים, מנסר הלבבות, של לוי זקוק לשקט סביבו כדי למצות את כל גווניו ומאפייניו עד תום. שקט, לצורך העניין, זה אומר פסנתר, כינור, עוד ואולי גם איזו מצילה. לא יותר.
אפשר להבין את רצונו המקצועי של ישי לשמור על רלוונטיות בקרב הדור שגדל על עומר אדם ומחזיק ממאור אדרי, אבל קשה מאוד להעריך אותו - בייחוד נוכח העובדה שלוי מוותר בכך על הבידול האיכותי שלו ממה שילדי הנרגילות והאקס-אל שומעים היום בפול-ווליום על חוף הים, תוך התעלמות מופגנת מרוחצים תמימים ומתורבתים.
לוי, במעמדו, לא צריך להצטרף אליהם בעזרת עיבודים עדכניים ומגניבים כדי להרשים אותם. זה ממילא גם לא יעבוד לו, כי מה לעשות, מבחינתם הוא זקן. הוא צריך רק לוודא שבעוד כמה שנים, כשיבינו מהי מוזיקה טובה, הם יתחילו לשמוע ישי לוי. וכדי שזה יקרה, כל מה שדרוש לו זה משהו עם לחן סביר, עיבוד צנוע וטקסט לא מעליב, כמו למשל הבלדה הזאת.
האמת היא שמסתתר במילים של שי רותם גם ערך מוסף, לצד ה"שקט", בדמות תיאורים שנשמעים, או מתנהגים, כמו מטאפורות (אם כי לא ברור אם זה באמת מה שזה). למשל: "כל הדרך בטרמפים, עד לנקודה / שראה בה כאב או ראה בה אישה". באופן כללי, טקסטים של ממש, עם ריבוד ומשמעות, משווים לקולו הגדול של לוי אפקט של איכות ומהוגנות, כפי שניתן היה להתרשם בשירים שכתב לו עמיר בניון ובביצוע המונומנטלי שלו ל"מלנכולי" של החברים של נטאשה.
גם הטקסט הלא לגמרי ברור והלא לגמרי איכותי הזה תורם לכוח ולאמינות הביצוע של לוי, אבל הוא לא "מספיק קרוב" לדבר האמיתי, כך שתרומתו זניחה למדי. בשילוב עם התופים הלא נחוצים וההו-כה-צפויים שנכנסים בבית השני, התוצאה, במקרה הזה, אולי שקטה ומכובדת, אבל בעיקר מפוספסת.
(שלושה כוכבים)
עופר לוי - "תראי אותי" (4:37)
עופר לוי עצוב ולכן שוב לוקח את הפרידה שלו הכי קשה שאפשר, הרבה יותר קשה מכפי שרוב הגברים שנזרקו לוקחים את זה, וצולל אל מעמקי הדיכאון המר ונטול האור שבקצה. "תראי אותי יושב כמו משוגע / כבר יומיים לא יצאתי מהחדר", הוא מייבב בקולו הטוטלי, שמדמה נשמה שיוצאת מתוך הגוף וזועקת השמיימה, וממשיך: "תראי אותי חולם לאהבה / לא ישן ומעשן / אני לבד בחדר".
נכון, עצם הסיפור קורע לב: לא לצאת במשך יומיים שלמים (!) מהחדר, לשבת כמו משוגע, לחלום לאהבה (?), לא לישון, לעשן ולהיות לבד (בחדר) זה לא צחוק. אדם קצת פחות חזק מעופר לוי - נאמר, אולי, מושיק עפיה - לבטח היה נשבר בשלב כלשהו.
סתם, הטקסט הזה דווקא כן מצחיק, על סף המגוחך, אבל איכשהו, בעזרת כוחות על שמצויים רק בין מיתרי קולו המשוייפים של לוי, הלחן המוצלח של גוסטו (בעיקר בפזמון האימתני) והעיבוד החכם של ציקי זנתי (שמשלב פלמנקו ברוק טורקי), הבכי המוזיקלי הזה בכל זאת מצליח לשכנע ולהדהד בין חדרי הלב.
אין טעם להיעזר בכושר השיפוט הרציונלי כדי להבין איך זה קורה. הוא לא קשור לעניין. לעופר לוי יש נשק עוקף חשיבה - וכאן הוא, שוב, בפעם הטריליון, יורה בו על מנת לפגוע. ושוב, בפעם, הטריליון, פוגע.
(ארבעה כוכבים)
לירון רמתי - "דרך המילים" (3:14)
המפגש בין קולו העמוק, הצלול ולמוד החיים של לירון רמתי, בוגר "כוכב נולד", לעיבודים של אמצע הדרך עבד טוב יותר, הרבה יותר, ב"ווקמן בלוז" - אחד משירי הפופ הים-תיכוני הכי יפים שיצאו ב-2014 ולא זכו בכבוד הראוי להם (למעט חמישה כוכבים במדור זה, שהופרחו אל אוויר העולם לחינם).
אותו דבר אפשר לומר גם על הכריזמה הייחודית של רמתי, שמשום מה לא הפכה אותו עד כה לקול בולט, משמעותי, בתעשייה - אולי באשמתו ואולי באשמת מנהליו. הצבע הזה של רמתי, הבוגר והחם, בהחלט חסר בנוף הפופ הים התיכוני של 2016, הנשען, רובו ככולו, על עניינים של מקצבים - בעיקר קאריביים - ועל סולואי רטרו של כלי מיתר מסונתזים.
גם כאן, ב"דרך המילים", אפשר לחוש בנשמה שמאחורי הקול הזה, אבל זה פחות עובר דרך המילים (חה) של יוסי נחום, דרך הלחן השבלוני של דנה מלכה ודרך העיבוד הנחמד והנקי מדי של מתן דרור. בכלל, "דרך המילים" - סינגל ראשון מתוך אלבום חדש של רמתי - לא צפוי להפוך ל"דרך השלום" הבא, ולירון רמתי, מה לעשות, כבר לא יהיה פאר טסי הבא.
מצד אחד, טוב שכך, כי לא צריך עוד אחד כזה, בלי לב ונשמה. מצד שני, חבל מאוד שזמר ברמה של רמתי (חה) יישאר מחוץ לעניינים גם הפעם. אפילו מאוד חבל.
(שני כוכבים)