מטפסת הרים: המסע של יעל קיים בניו יורק

פרק אחד:
שנים היא חלמה על ניו יורק סיטי, העריצה אותה מעבר לכל פרופורציה. בשבילה, היא היתה העיר מהסרטים של וודי אלן ומרטין סקורסזה: אורבניות בשיאה, ערב רב של תרבויות שמתנגשות ומעשירות זו את זו. יהודים נוירוטים, איטלקים קשוחים ומסוקסים, פאשניסטיות כמו שרה ג'סיקה פרקר ב"סקס והעיר הגדולה" ודג לקס משובח.

לא. זה פתיח מתלהב מדי.

פרק אחד:
היא העריצה את ניו יורק סיטי, חלמה עליה וחסכה בשבילה ואז טסה אליה לטיול אחרי צבא. ביום השני לשהותה שם נולדה לה דלקת גרון, שהתפתחה לדלקת ריאות והיא בילתה את כל הזמן בדירה של קרובי משפחתה היהודים, על אנטיביוטיקה וויטמינים צופה בשידורים חוזרים של "סיינפלד".

לא. פתיח דכאוני מדי.

פרק אחד:
היא העריצה את ניו יורק סיטי. סרט הביכורים שלה "ההר" הוזמן להשתתף במסגרת "במאים חדשים" של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) שבניו יורק והם שלחו כרטיס טיסה ומלון. האם העיר תענה על ציפיותיה?

נחתתי כמה שעות לפני מסיבת הפתיחה. מרוב התרגשות שהסרט הולך להיות מוקרן ב-MoMA הזמנתי את אפריל, יהודיה חמה מפילדפיה שישבה לידי בטיסת אל על לבוא להקרנה של הסרט ואף הבטחתי לשמור לה כרטיס. "הסרט שלה הולך להיות מוקרן ב-MoMA, היא אמרה בהתרגשות לגיטי, אישה חרדית כבת 60 שישבה מהצד השני שלי במטוס. "מזל טוב" אמרה גיטי בחיוך ונראה שזה ממש לא הרשים אותה, "אני מאחלת לך שתעשי כסף", הוסיפה. זה היה בוטה ופשוט. גיטי קלעה בול: בשביל במאית קולנוע ישראלית, אין איחול טוב מזה. עליתי על מונית צהובה במנהטן וביקשתי לנסוע ל-MoMA. מזג האויר היה קר וסגרירי, גורדי השחקים הסתירו את השמיים וברחובות הלכו א-נשים מכל הצבעים והמינים. אני ומארק, נהג המונית האפרו-אמריקאי שהסיע אותי, דיברנו פוליטיקה. עכשיו, אין כמו לדבר פוליטיקה עם מישהו שמסכימים איתו: שנינו צחקנו על דונלד טראמפ, שנינו בעד ברני סנדרס והנסיעה שלנו היתה מלאה במחמאות הדדיות על כמה אנחנו צודקים. לרגע שכחתי שאני לא באמת זכאית להצביע. מארק ביקש לתת כיף וחיבוק בסוף הנסיעה ואמר: "ברוכה הבאה לניו יורק סיטי". הייתי אופטימית, ללא ספק זוהי התחלה הרבה יותר טובה מדלקת גרון!

אפופת ג'ט לג, התייצבתי ב-MoMA לפגוש את אוצרי המסגרת והיוצרות והיוצרים האחרים לתמונה קבוצתית. היו שם יוצרים ממקומות שונים בעולם, הרבה אלכוהול וצלמי סטילס רבים מצוידים במצלמות גדולות שמחוברות לפאלשים עוד יותר גדולים. תמיד חשבתי שטרנטינו סתם מתלהב מעצמו כשהוא עוטה משקפי שמש באירועים כאלה, עכשיו אני מבינה שהוא פשוט חושש לצאת ממצמץ ועקום מהפלאשים האימתניים של הצלמים.

חצי שעה לפני ההקרנה של סרטי "ההר" ב-MoMA עדיין הייתי בקומה ה24 של המלון בטיימס סקוור, לבושה בפיג'מה האהובה עלי ומביטה אל גורדי השחקים הגדולים והמדרכות הקטנות והרחוקות. חוויית הקרנת סרט שיצרתי היא שונה בכל פעם. משהו בתגובות של הקהל משפיע על החוויה שלי בכל פעם מחדש. עשר דקות לפני שהסרט התחיל, איילון רצ'קובסקי המפיק של הסרט שלח לי הודעה שזכינו בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל FIFF בשוויץ. לא יכולתי להכיל את כל הטוב הזה אז הצטרפתי לריב פוליטי בפייסבוק, ללא ספק, המקום הכי לא יעיל לשנות דעות של מישהו אחר. כל הדרך לאולם המשכתי להתכתב בפייסבוק.

אפריל, האישה שישבה לידי בטיסה אכן הגיעה מפילדלפיה להקרנה ביחד עם אחותה וזה כבר עודד אותי והוריד מעט מהמתח. האולם היה מלא עד אפס מקום. הכי התרגשתי מחברים ישראלים שגרים בניו יורק והגיעו להקרנה, חלקם חברים מתל-אביב, חלקם חברים מהתיכון, אחד מהם אפילו מבית ספר יסודי. החושך ירד על האולם והסרט התחיל. למרות שהקהל שותק אפשר להרגיש אם הוא בעניין או לא. אפשר לחוש איפה הקהל נצמד אל הסרט ומתי יש הפוגה. 20 דקות אחרי ההתחלה ידעתי שהפעם הקהל עם הסרט. בכל פעם שזה קורה, זה מרגש אותי מחדש. בסוף ההקרנה התגובות היו טובות ומחבקות וזו הרגשה באמת נפלאה. לא מובן מאליו בכלל ומשמח מאוד.

אחרי ההקרנה רינה ספורינג זכריאן, המפיקה הדנית של הסרט, לקחה אותנו אל ה"ראשן טי רום". מסעדה רוסית במנהטן שהוקמה על ידי חברי הבלט הרוסי ב-1927. נברשות מפוארות תלויות על התקרות מוקפות בעיטורי זהב, כורסאות קטיפה אדומות ממסגרות שולחנות עץ עבים, בקיצור- יקר! אבל פרמיירה ב-MoMA זו סיבה טובה ובאתר של המסעדה כתוב שהמקום היווה השראה לסרטו של וודי אלן "מנהטן" (הומאז' קטן לסצנת הפתיחה בתחילת הטקסט). אחרי המנות הראשונות וכמה כוסות וודקה המפיקה הדנית תפסה אותי על חם: "את עדיין בויכוח בפייסבוק?" היא שאלה. "אני לא יכולה להפסיק עכשיו", עניתי במבוכה, "השקעתי בויכוח הזה יותר מדי". זה מה שכה נהדר בעידן שלנו, להצליח להתחמק מלהיות ברגע אפילו ברגעים טובים במיוחד.

"ההר" ייצא לבתי הקולנוע בישראל ב-12 במאי.