קראו את הפרק הראשון של "אושרליה" מאת אייל מגד

הילד חי עם אמו באוסטרליה. ילד הפוך, אני קורא לו ביני לביני, מאחר שהוא חי בחצי הכדור הדרומי. הכינוי הזה מרחיק אותו ממני, הופך אותו לקוריוז. לא ראיתי אותו שלוש שנים, מאז שהיה בן ארבע. שנה רודפת שנה, במהירות שקשה לתאר, ואזלו לי כבר התירוצים. אני חייב לראות אותו לפני שאאבד אותו. אנחנו נפגשים בסק?ייפ?, יושבים מול המס?כים ורוב הזמן שותקים, כי אני לא יודע איך למשוך אותו בלשון. זה לא נקרא קשר. יכולים לעבור ימים שלמים שבמהלכם אני שוכח מקיומו, או מפקפק בממשותו.

מעולם לא חיינו יחד. הוא לא נוצר בעצה אחת איתי. לאמו הוא היה ילד מאוחר, ולי הוא היה מיותר. גידלתי קודם ילדה מאישה אחרת, שממנה נפרדתי אחרי שלושים שנה, ולא היה לי כוח לילד נוסף. צליל כבר בוגרת אמנם, ואפילו לא חיה בארץ, אבל עדיין היא זקוקה לי ומעסיקה אותי לא מעט. או כך טענתי לפחות, כשהתנערתי מהתביעה לגלות יותר מעורבות. חשבתי שאני רק מאכזב את רועי בנוכחותי הקמצנית, וכשאמו ענת, וטרינרית במקצועה, קיבלה את ההצעה להצטרף לחווה להצלת חיות במצוקה ליד א?ד?ל?ייד, לא היתה לי שום סיבה לעכב אותה. להפך, היה לי נוח שהפרידה מהילד נעשית בנסיבות שאינן תלויות בי.

בינתיים אני נוסע להעביר סדנת אמן במגמה למוזיקה בבית ספר אזורי השוכן בקיבוץ בחבל לכיש. האביב נהדר, ואני אוהב את הדרך המשוררת את המעבר שבין ההר לשפלה, יורדת בהדרגה מהרי ירושלים בין חורשות אלונים ואלות במרחב שכולו נוף טבעי, אולי בזכות מתחם צבאי סודי שאסור לבנות בקירבתו.

כל עוד אני כאן ולא בעיצומו של הביקור באוסטרליה העומד על הפרק, אני מאושר. פותח את החלונות, לא מפעיל מזגן. מניח לרוח היבשה להפוך להבילה, מרגיש את השינויים הקלים באקלים, משיל את אצטלת היצור ההררי והופך לבעל חיים ימי. אני אומר כיף, כיף, כיף כשהרוח המהבילה חודרת פנימה. ההכרזה בריש גלי על כ??יפו של הגוף הודפת את החלחלה ואת הבחילה המרחפים סביב הנפש. עם הגיל גוברת המשיכה לסביבה המוכרת, שאני ספוג בה והיא בי, ומתגברת הרתיעה מהמרחק. צריך להשלים עם זה, ליהנות מזה. זו הקלה כשלא דחוף להתרחק.

זו הקלה לשקוע ברגע החולף, איפה שהוא לא יהיה: בדין ודברים עם השומר בשער המוסד, ובהמתנה לאישור הכניסה; בתחנת הדלק, כשאני לופת את ידית המשאבה והמכל מתמלא, או מעל הקלידים, כשאני בוהה בהם לפעמים ולא יוצא אף צליל; ואני אומר בליבי שזה לא משנה, העיקר שהרגע מהנה.

אני מנסה לתפוס אותו ולא להרפות. למצות אותו בלי להתחשב במה שיבוא אחריו. האם זה אפשרי? האם אפשר להתעלם מהעתיד המיידי ולבטל אותו, לפחות במחשבה? לשם כך צריך לחסום את פלישת הזולת, התובע ממני את ליטרת העתיד שלי; לעצור את המתקיף המבקש להיות שותף בעתיד הזה, לגזול ממני את הרגע הנוכחי, שהוא הדבר היקר ביותר והמבוזבז ביותר.

הזמן נעצר כשאני עם עצמי, ומתבזבז כשאני עם אחרים. אולי זאת הסיבה שאין לי רצון בחברת אנשים, ושאני נושם לרווחה כשמשאירים אותי לבדי ואינני מתחלק עם אף אחד אחר ברגע הזה.

אבל הצורך לבקר את רועי מציק ומנקר. אני דוחה ודוחה את הנסיעה, מתעלם ממנה כאילו היא לא עומדת על הפרק.
הנסיעה לאוסטרליה היא פלישה של העתיד אל ההווה.

השעה האחרונה המאושרת לא ארכה אלא חצי שעה. לקחתי את הזמן וסטיתי מהדרך חזרה אל שביל העפר הנמשך בין אלונים, אלות וברושים, שהיו שרויים בערבוביה אביבית מלבבת. השלט מזהיר שהדרך בוצית בחורף, אבל עכשיו היא קשה, בטוחה. על האופק חולשים הרי ירושלים, וכאן בשפלה כל הצמחייה החיה, המתפרצת, שאני ש?ש? להיבלע בה – ופתאום משתלטת ההרגשה שאפשר לפתור את הבעיות, שיש מענה לשאלה הבוערת.

המטפל מתקשר. אני נותן לטלפון לצלצל. אחר כך עוצר, יורד מהמכונית, מטלפן בחזרה. מגדיר את הבעיה. הוא משנה את מבנה הדיון. הוא לא מסכים כרגע לדבר עלינו – עלי ועל אליס – אלא רק עלי. על האפשרות של החירות שאותה אני שוקל לקבור, המחשבה שהחלה להציק לי לאחרונה, שאולי לא יהיה מופרך לנסות לחזור אליה אחרי שמונה שנות פרידה, שקדמו להן שלושים שנה יחד.

למה בכלל אני קשוב להרהורים האלה ולא דוחה אותם על הסף. איך אני בכלל מעלה על הדעת לקשור את עצמי אליה שוב, להיאסר באותם כבלים שמהם השתחררתי בייסורים כאלה. האיתותים, האמיתיים או המדומיינים, על חזרה אפשרית הכניסו אותי לסחרור. פתאום הרמז בטלפון, תוך כדי שאלה הנוגעת לצליל, כשסיפרה כאילו בדרך אגב שהקשר עם מריו – זה שי?רש את מקומי אצלה – נותק. רמז, לא אמירה מפורשת. וכעבור כמה ימים הערה שנאמרה בצחוק, כשמילאתי את תפקיד התזמורת בקונצ'רטו לפסנתר של שומאן בסדנה משותפת שהסכמנו להעביר באקדמיה, וארבע הידיים שלנו התערבבו על הקלידים: "כמה אנחנו עדיין הולכים יחדיו, למרות שכביכול כבר לא נועדנו." משהו מעין זה.
"אם אתה חוזר לדבר עליה כאפשרות אמיתית, הילל, אז אני לא יודע מה להגיד לך," הוא משתנק מרוב אכזבה. כאילו הוא בעצמו נקלע למצוקה בגללי. אלא שהבעיה היא, כרגיל, שמי ששרוי כאן במצוקה זה אני ולא הוא. אני לא תופס למה הוא הופך את היוצרות, מי כאן המטפל ומי המטופל.
"אני חייב להפסיק כאן," הוא אומר. "ככה אני לא יכול להמשיך."

המטפל הוא יצור מוזר, עדיין לא עמדתי על טיבו. הוא בן גילי, התודעות שלנו זורמות במקביל, הניתוחים נינוחים, אבל כמעט כל פגישה מסתיימת בצרימה. אין מנוס מהיתקלות באבן שבסוף אחד מאיתנו ניגף בה. תמיד ניק?לע לאיזה מבוי סתום, ייחשף ממצא חס?ר מוצא, תיפלט ממני אמירה שמצידו היא בלתי עבירה. ואז הוא יקטע בבת אחת את השיחה ויכריז בנפש רתוחה, שבתנאים שנוצרו הוא לא מסוגל להמשיך בטיפול. כאילו כל הישגינו עד כה נמחקו.

בהתחלה התייחסתי לתופעה הזאת כתכסיס, כדרך להתריע על מחדל חמור. אחר כך כבר התחלתי להתקומם, כי נראה היה שההפרעה היא אצלו, מין שיבוש באישיות שמחייב אותו להציב לעצמו מכשול, ליצור משבר. אבל הגעתי למסקנה שתהיה אשר תהיה הסיבה, הוא מועיל לי. כאילו מכביד ללא צורך, אבל התוצאה היא שבעצם הוא מקל, וזה העיקר.
אני נכנס למכונית, מתניע. במקום לחזור על עקבותי אני ממשיך לעומק הנוף בדרך העפר, המתגלה כיותר ויותר מושכת. החירות שעליה דוב?ר עם המטפל קוסמת לי. היא נראית כפתרון, בעיקר מפני שהיא כבר מזמן עובדה קיימת, ובסך הכול התערערה במקצת, כמו חפץ על השולחן אחרי רוח פרצים. אני מרגיש הקלה, הבראה. חירות –
מה מילה אחת יכולה לעשות.

אבל מילה, גם אם היא מילת קסם, היא רק מילה. והנפש היא נפש. דינוזאור. לא, לא דינוזאור; הדינוזאור נכחד, והיא עדיין במלוא כוחה. עדיין לא ויתרה על נוכחות. יש לה כוח אדיר. אני חסר אונים לעומתה. להשתחרר צריך מהנפש, לא מהאישה. עליה צריך להתגבר, ממנה לצאת לחופשי.
עירבבת? את הנפש עם האישה, כמו אינספור הערבובים שאתה עושה. כל החיים הם מסכת מתמשכת של נסיונות להיחלץ מההסתבכויות האלה; מרגעי האמת שמולם עמדת נכלם, מסרב לנצל את ההזדמנות, את "האופציה של החירות" בלשונו של המטפל.

"אני לא מפחד מהחופש שלי," סימסתי לו כעבור כמה דקות, "וגם נרפאתי מהפחד מהחופש של אליס. דווקא בגלל זה אני חושב שאולי יש בסיס לתקווה שצצה, שסוף?סוף נוכל לקיים קשר בריא."

אבל זו הטעיה, כמובן. אולי נרפאתי מהפחד שהיה לי מפני החופש שלה, אבל עם החופש שלי אני לא ממש מסתדר. לכן אני בכלל מסכים לשקול את האפשרות לכבול את עצמי אליה שוב. תמות נפשי עם אשתי. גם אם היא אשתי לשעבר.
אבל מה הלאה, אחרי שהגדרתי את הבעיה? איך עושים שימוש בהגדרה, קולעת ככל שתהיה? איך רותמים אותה לפעולה הנכונה?

ואיך בכלל שכחתי לדבר איתו על אוסטרליה.

אני מבחין שהזקינה. המבט קולט את צוואר הברבור שהתכרכם, כמו את הקמטים במ?פתח החזה, את התכמשות העור במעלה הזרועות, את האפור המשתלט על מחלפותיה. אבל עדיין שולט היופי הנוגה, קורנת ההילה שמקורה בייאוש מראש, המאפשר השלמה מלאה עם הגורל; המבשר תפקוד ללא דופי, חתירה עיקשת למטרה. גאה ושפלת רוח כאחת.
אני מרגיש חופשי להתבונן בה, פג הפחד פן אפול שוב לתהום: האם ניכרות בה עלילותיה? האם הפ?רשה היא שחרשה בה תלמים? בגיל לא צעיר לעזוב את בעלה הוותיק לטובת מנצח נוכרי ולנדוד בעולם בעקבותיו, זו מהפכה שמוכרחה להשאיר סימנים. אני שמח להיווכח בקמילתה. אין ספק, עלילות מזרזות את הב?לות, גם אצל בנות אצולה. הנזהר ונשמר לנפשו, כמוני מאז שנחלצתי מהמשבר – הנעורים שעוד נותרו בו יוצאים נשכרים. לא התבליתי כמוה. דומה שזהו היתרון היחיד שלי עליה.

בבית הקפה ברחוב יהודה המכבי, שבו אנחנו יושבים אחרי סדנה יוצאת דופן שאותה הדרכנו יחד במרכז המוזיקה הסמוך, אנחנו יושבים זה מול זה כאילו לא חצינו יחד אוקיינוס שלם של חיים. כאילו לא ניצלנו יחד מסערות שאיימו לכלות אותנו. כאילו איננו ניצולים מאותה אונייה טרופה.

כאילו כל מה שעברנו צמודים, בלתי נפרדים, רכבות השדים של הגוף והנפש, כל זה לא נחשב, הלך לאיבוד. דומה שהזמן הכחיד את כל התעלומות.

אבידה שאין כדוגמתה, רווח שאין כמוהו.
אלף לילה ולילה לא יספיקו לי להגיד לה את מה שבליבי.
אבל אנחנו שותקים. על מה נדבר, על חיינו המשותפים שנגמרו בשברון הלב שלי? על החיים המשותפים שלה עם המוזיקאי האיטלקי, שאולי נגמרו בשברון הלב שלה? מפי השמועה נודע לי בזמנו שלקזנובה הזה מטר?יי?סט – הצעיר בכמה שנים טובות לא רק ממני אלא גם ממנה – יצא מוניטין כמי שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, נשים זנוחות ואף צאצא או שניים. אבל להביס את אליס? האם היא הפכה לאישה ככל הנשים?

המפלט הוא כרגיל צליל. להחליף מידע על אודות הבת היחידה.
אבל הפעם, בניגוד לפגישות קודמות, בנוסף למועקה משתררת שתיקה. מזמן לא חוויתי שיממון כזה. אין לי מילים לתאר אותו: יובש רגשי? ישימון נפשי? הקשר שלנו היה כלי שמתרוקן ומתמלא, מתרוקן ומתמלא, כמו נביעה במדבר, ולפתע הוא רק התרוקן והתרוקן, חדל לפעום. בהתחלה צפיתי בבעתה בהתרוקנות הבלתי פוסקת, אך במשך הזמן, כשכבר לא היה מה שיתרוקן, אמרתי בליבי, אדרבה, שיתרוקן, שלא יישאר זכר ליחסים שלנו.

אולי הפסדתי את אהבת חיי, אבל הרווחתי את השחרור ממנה.
עדיין אני משתאה כשאני רואה אותה שקועה בעולם המוזיקלי שלה. כשהיא מעבירה כיתת אמן בניצוח או בקומפוזיציה, אני מרגיש פרא אדם לעומתה. פ?לאח שמעולם לא החזיק שרביט מנצחים ביד ולא כתב תו משלו. היא נראית כל כך "מוזיקלית" – אין לי מילה אחרת – שייכת לגמרי לשושלת המפוארת של המוזיקאים הגדולים. מין קלרה שומאן, לא מכאן ולא מעכשיו. לא מהעולם הנוכחי אלא מעולם שעבר זמנו, עולם שהמוזיקה היתה חלק בלתי נפרד ממנו.

תמירה, קצת כפופה, שערה האפור הכסוף כרוך על עורפה ברישול חינני, ידיה ארוכות. כחושה מתמיד, אבל החזה עוד גואה, הירכיים מלאות, עדיין היא נשית להפליא, קולה המהורהר, החלומי, בוקע מתמונה של לובן חורפי, ממרחקים.
ואני, מי אני? קשה להאמין ששנינו מאותה מושבה, תוצרים נידפים של ימים שדופים, של המולה שיתופית. לרגע אני שוב מדמיין אותה כנצר למשפחת מלוכה צפונית, שבביתה ניגנו בלאוטה ובצ'מבלו בלילות מושלגים, כשהאש באח מתפצחת לאיטה ויין פורט נגמע מגביעי בדולח. מה לה ולי, הייתי חושב, אני עם אבא שחוזר בצהריים הרוג מהפרדס ואמא מחוספסת שכוחותיה האחרונים נסחטים במכבסה, משקיע את כוחותי הנפשיים בהתגוננות מפני האשמה שחשים אנשים בעלי יומרות אמנותיות ליד אנשי עמל, בעוד שהיא, למרות השכנו?ת הצמודה, מוגנת על ידי האלים והמוזות. בשיעורים המשותפים שהעברנו הייתי נחרד להרף עין שבעוד רגע היא תחשוף את קלוני, תוקיע אותי כמתחזה, כמי שנקלע להיכל המוזיקה בטעות, בתואנות שווא.

היא מאזינה ברוב קשב לתלמידה שמנגנת לפניה בצ'מבלו בח?יל ורעדה את קו?פ?ראן. היא אומרת: "היית זהירה מדי. אני לא שומעת את הרגש. את בכלל מרגישה שיש כאן שני קולות? את תופסת כמה הוא השפיע על באך?"

ואז פתאום היא מניחה את אצבעותיה על כתפיה של הנערה. אני יכול להרגיש את מגע הקסם שלה עליהן כשהיא מעסה אותן ומבקשת ממנה להזדקף, שלא תהיה כפופה על הכלי. למרות הריחוק האולימפי שלה, אליס יודעת לגעת; היא יכולה ללטף את ידו של אחד התלמידים כשהוא מנגן, ולומר: "יד שמאל כל כך חשובה אצל שופן." או למשש את אצבעותיו של המנגן ולהעיר: "כדי לנגן ברכ?ו?ת צריך אצבעות חזקות. אסור להשתפן עם שופן."

תמיד אני מופתע שהתלמידים לא מרגישים אפסו?ת מש?תקת אחרי שהיא רומזת להם לקום, כדי להדגים לפניהם איך לנגן את הקטע שהשמיעו זה עתה. איך אינם נתקפים סחרחורת לשמע המוזיקה המטפסת לגבהים שאליהם לעולם לא יגיעו. איך הם בכלל מתאוששים וממשיכים בשלהם.

היא לא מעלה זכרונות מעברה במגדיאל, או מזכירה את הסב שעל ברכיו גדלה ושהקריירה המוזיקלית שלו נקטעה בעודה באיבה כשעלה לארץ, וגם לא מפזרת קוריוזים מתחרויות שהשתתפה בהן בצעירותה, כדי להאדיר את עצמה. אבל לפעמים היא שרה את המוזיקה, מצטרפת בקול לדואט שלא כתוב בספר, כאילו קולה הוא עוד כלי, וכך מגביהה את התלמיד אליה, כמו מ?רי פופינס המעלה את הילדים לתקרה במסיבת יום ההולדת של הדוד שלה.

"את צריכה לנגן כאילו מי שמאזין לך לא שמע אף פעם את הק?פ?ריצ'יו הזה," היא מעירה לפסנתרנית המנגנת את באך, "לבצע אותו כאילו באמת את עומדת לשלוף שפן מהכובע. אבל קודם כול את צריכה להיות מופתעת בעצמך. תנגני כך שאף אחד באולם לא יעז לנשום."

בכיתות אמן, כמו על הבמה, היא לא מופיעה חשופת זרועות, עם מחשוף נדיב, אלא ב"בגדי עבודה", כלשונה, לבוש המזכיר סרבל יותר מאשר שמלת נשף. "אני באה לנגן, לא להציג קולקציה של מעצבים," היא אומרת. ההבעה שלה אינה של שוברת שיאים, כמו שרואים על רוב הווירטואוזים, אלא של כוהנת חמורת סבר. כשהיא עולה לבמה המסר המיידי הוא שהיא לא באה לבדר או להרשים בנגינה מלוטשת, כאילו זו תחרות אתלטיקה, אלא להתפלל, ולקבץ אותנו לעבודת?האל שלה.

היא מנסה להמחיש את תחושת הריקוד ב??"פתיחה הצרפתית", מסבירה שהמוזיקה הבארוקית היא מוזיקה של מחוו?ת, של מחול, ולכן צריך להרים את העיניים מהפסנתר, כאילו אנחנו מחזרים, בוחרים בן זוג למינואט או לגאבו?ט. כשמישהו מעז לשאול אם על פי העצה הזאת היא רואה פסול ברכינה אל המקלדת עד כדי הצמדת הפנים אליה, כפי שגלן גו?לד היה עושה, היא מסבירה שהרמת העיניים היא רק המלצה לטירונים. "קודם תגיעו לקשב המוחלט שאותו הצליח גו?לד להשיג, ואז נדבר."

פעם היא אמרה, שעם עקבים גבוהים קל יותר "להקשיב ברגליים" כשמדובר בהפעלת הדוושות. היו תלמידות שלא קלטו שהיא חמדה לצון, הבינו את ההערה כפשוטה?, ולמחרת הופיעו בנעלי עקב, לקול צחוקם של שאר התלמידים בכיתה.
לעומת השיטתיות החמורה של אליס, השיעורים שלי פרועים, "חסידיים" במושגים יהודיים. אני אומר דברים והיפוכם, על פי מצב רוחי באותו רגע. פעם שאלה אותי אחת התלמידות לאן אני חותר, ועניתי: "כמו שקפקא כותב: הלאה, זהו היעד שלי."

אני ער לעובדה שאני לא לבבי במיוחד. לפעמים אני לא מתאפק ומביע שאט נפש, כשאני רואה ל?מה התלמידים מקדישים את רוב המרץ. איך הכול אצלם מכו?ון לשכלול הנגינה. "אלה דברים פעוטי ערך לעומת מה שבאמת חשוב וקובע," אמרתי לא מזמן בכיתת אמן משותפת – ראשונה מאז ההפשרה שהתרחשה בינינו – ומייד הבחנתי איך היא מתכווצת, עדיין נבהלת מהפרובוקציות שלי. עדיין, אחרי כל השנים, לא משלימה עם השונו?ת הקיצונית הרובצת בינינו. "לא חשוב איך מנגנים, אלא איך חיים," אני מוסיף שמן למדורה. "אתם חושבים שנגינה מושלמת של ה'פתיחה בסגנון צרפתי' תביא לכם איזו ישועה?"
לא פלא שמעולם לא קיבלתי קביעות בשום מוסד, ושהסדנאות שלי הן עבודות מזדמנות.

אבל בסיום הכיתה הזאת, כשדרכינו היו אמורות להיפרד – אחרי חובת חילופי חדשות על שלומה של צליל העושה חיל במרכז היוגה בלוצרן – השתהיתי בכוונה. חשבתי שאולי האישה היחידה שאיתה חוויתי הורות משותפת יכולה לסייע בעצה טובה, איך לנהוג בקשר לרועי.

להפתעתי היא נענתה ברצון, אבל הציעה שלא נדון בזה על רגל אחת.

היא היתה ידידותית מהרגיל. לראשונה זה שנים השיחה לא היתה קרה ועניינית, וכאילו בדרך אגב היא ניסתה להגניב שאלות המתעניינות במצבי. גם הטון השתנה, התרכך, ביצבצה ממנו נימה קסומה, שבעבר איפיינתי אותה כפתיינית ושתמיד הרעידה בי חשד שהיא מרעיפה אותה על גברים זרים בהיעדרי.

אין לי ספק שהטון הסירני הזה כיכב בליברטו שליווה את תקופת החיזור שלה ושל המנצח האיטלקי, ושאולי רק לאחרונה פג תוקפו. עדיין לא התברר מאיזה צד נגרמה פקיעת התוקף, מצידה או מצד המאהב – שהפך מן הסתם לאהו?ב במהלך השנים, בן זוג שחי במרחק בטוח ושזכה בה למזלו כשהיא במיטבה, נשית ומושכת, ללא העמל והתלאה שהיו מנת חלקי איתה – אבל גם לא הרגשתי שזו סוגיה שדחוף לי לברר.
היא סיפרה שצליל מפצירה בה לבוא לשוויץ, לסדנה הגדולה השנתית של הקיץ, "לחלץ את העצמות ואת הנפש." ואחרי שהות קצרה, שבמהלכה כנראה התלבטה אם לנדב עוד מידע, הוסיפה כבדרך אגב, במעין סוגריים, כדי לא לעורר שדים: "כמו שאתה עשית בזמנו." ומזה הסקתי שאולי היא נמצאת במצב דומה לזה שבו אני הייתי שרוי כשעזבה אותי – ומכאן שהיא לא זו שעזבה אלא זו שנעזבה.

היא אמרה שהיא שוקלת את האפשרות להיענות להצעה של צליל, למרות שלת?רגל תשע שעות ביום תנוחות של יוגה נראה לה כמו ייסורי גיהינום.

"אולי אצטרף אלייך לכור המצרף הזה," התלוצצתי.
"צליל ממש תצא מעורה מרוב שמחה," היא אמרה, "אין דבר שמחריד אותה יותר מאשר לשהות במחיצת שנינו."
"הורות זה מבחן שאי אפשר לעבור בהצלחה," אמרתי. "מטבע הבריאה אתה הורה רע. אנחנו הפכנו להורים כשעוד היינו במצב עוב?רי."

"אתה יודע איך לפעמים הייתי מתגברת על האשמה שלי כלפי צליל?" היא אמרה, "אני לא יודעת אם אתה זוכר, שהייתי שרה לה לפני השינה את כל הסדרה של שירי חדר הילדים של מו?סו?רג?סקי. היא נורא אהבה אותם, הקפידה שלא אחס?ר אפילו אחד. השיר על ההיתקלות של הילד בתיק?ן הכי מצא חן בעיניה. היא התגלגלה מצחוק כשהגעתי אליו. כעבור שנים החרק של קפקא ב'הגלגול' הזכיר לה אותו."

"הבעיה שלי עם רועי," קטעתי את הנוסטלגיה המרה והנחתי על השולחן את שאלתי הבוערת, "היא שאני רק הורה על הנייר. אפילו את האשמה כלפיו לא הצלחתי להפנים. חשבתי שאולי זה לטובתו שאני לא נוכח בחייו, אבל טעיתי. מסתבר שלא זאת המציאות. ענת טוענת שהקשיים שלו נובעים מהיעדרי."

"אתה אבא נהדר רק לצאצא בוגר, כשהוא כבר לא תלוי בך לגמרי," אליס אמרה, "מתלות מוחלטת לא ידעת להתגונן."
"ההורות נכפתה עלי," אמרתי, "את הרי יודעת שאם זה היה תלוי בי, צליל לא היה נולדת. היא היתה פרי היוזמה שלך, לגמרי."

גם אליס עצמה מעולם לא היססה להתוודות שהאינסטינקטים האמהיים שלה פגומים ללא תקנה. לדבריה, צליל תמיד עירערה אותה וגרמה לה לתגובות קיצוניות במצבים שבהם היא היתה צריכה דווקא להפגין איפוק ואיזון. "מסכנה צליל," היא אמרה לי פעם, "לחיות במחיצת זוג מבוגרים, עם כל הבעיות והמריבות, עם הכעסים והמשקעים שלהם, זה הרי סיוט; ומה הם הורים, בעיני בנם או בתם, אם לא זוג בעייתי שחיים במחיצתו שנים על שנים."

היה ברור שמ?עיניה של אליס לא ממש נתונים לבעיות שלי עם רועי. ההתחבטויות ההוריות כבר מאחוריה. היא חושבת על עתידה המיידי, על נדנדת הגורלות. על השינוי שהיא עוברת – מאישה נחשקת לאישה ננטשת.

או שמא זה מה שאני מדמיין, כנקמה או כתקווה.
שכחתי אותך, אני אומר לה בליבי. באמת הפכת לאישה ככל הנשים. אין לך כבר שום כוח עלי.

או שמא גם את זה אני מדמיין, כנקמה או כתקווה.

"אושרליה" / אייל מגד, ידיעות ספרים, 374 עמודים