פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא מושלם, אבל ממכר: "מר מ' היקר" הוא ספר מרושע, חד ושנון

      הרמן קוך מתחיל את ספרו החדש בסחרור מופלא שנחלש מעט ככל שמתקרבים לסיום, אך גם אם מדובר ביצירה טובה מעט פחות מספריו הקודמים, קשה שלא לגמוע אותה בנשימה עצורה. כהרגלו, גם ב"מר מ' היקר" לא מרחם הסופר ההולנדי על הקוראים, על הדמוית ואפילו לא על עצמו

      ב"ארוחת הערב", הרומן שהפך את הרמן קוך לכוכב גם בישראל, מעלה הסופר ההולנדי את הדילמה המוסרית והחוקית של הורים שבנם סרח. אנו מבינים שהילד עשה משהו איום ונורא, ובו בזמן שההורים מתלבטים כיצד לפעול, תוהים גם מה בדיוק קרה שם, מה הדבר הקיצוני כל כך שמוסתר מאיתנו. קוך הוא אמן של החסרת פרטים, ומהזרעים שהנביט ב"אודסה סטאר" הבוסרי ושאותם השביח ב"ארוחת הערב" וב"בית קיץ עם בריכה", הוא יצר ב-2014 גם את "מר מ' היקר", עוד מסמך טבול בסאדיזם, סימן ההיכר שלו. כמו בספרים הקודמים, שהצטיינו בחוסר הנוחות שעוררו אצל הקורא, גם הפעם הפחד הוא לא ממה שיקרה, אלא ממה שכבר קרה, ואפילו יותר גרוע - ממה שאולי לא קרה.

      "מר מ' היקר" נפתח כדיאלוג מוסווה בחלקו בין סופר זקן שתהילתו מאחוריו ושכנו, סטוקר מטריד בעל כוונות נסתרות שמקנא בו ובחייו המוצלחים, שכוללים נישואין לאישה צעירה ויפה וילדה קטנה. מקור העניין העיקרי של השכן הוא מותחן שהסופר כתב בעבר, שהתבסס על מקרה אמיתי: מורה להיסטוריה שניהל רומן עם תלמידה נעלם ועקבותיו מעולם לא נמצאו. חוטים מקשרים רבים עוברים בין שני הגיבורים ומטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון, בין עבר להווה, בין אגו לאלטר אגו ובין הערצה לתיעוב.

      ספק אם יש היום בעולם הספרות מיזנתרופ גדול יותר מקוך. את הציניות החודרת שלו אפשר להרגיש עוד מהדיסקליימר שבא לפני הרומן. בעוד סופרים רבים נזהרים, מבחינה תוכנית ומשפטית, ומדגישים כי "כל קשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט" ובלה בלה, אצל קוך זה מתחיל ב"כל המזהה את עצמו או אחרים באחת או בכמה מהדמויות בספר – צודק ככל הנראה". זו יריית פתיחה שפירושה ברור: כפי שעשיתי בעבר, גם הפעם אני לא מתכוון לרחם על אף אחד, לא על הקוראים, לא על הגיבורים ואפילו לא על עצמי.

      במיוחד לא על עצמו. "מר מ. היקר" הוא רומן שהמסגרת שלו אמנם בנויה כמותחן פסיכולוגי לכל דבר, אבל כולו מופנה אל הסופר ויצירתו, ולא קשה לזהות מיהו הסופר הזה. כמו מנתח שנשכב על מיטת החולה ומתחיל לבצוע את בטנו שלו, קוך חודר דרך הדרמה שיצר אל תוך הקרביים שלו עצמו. הוא נותן ביטוי להתנשאותו כסופר כלפי קוראיו, לפחד מעיתונאים ומראיונות, להשקות המייגעות ולרגעי הזוהר והשפל. נדמה לעתים שאת עצמו הוא שונא יותר מכל. זה חלק מהקסם שלו, וכבר בעמוד הראשון הוא נותן לנו קמצוץ מהביקורת ההרסנית שלו כלפי עצמו ושכמותו. "תיאורי פנים זה דבר מיושן, בדיוק כמו תיאורי נוף", פונה השכן למר מ', "כך שדווקא מהבחינה הזאת זה מתאים לך. כי גם אתה בסך הכול מיושן, ובוא נדבר גלויות, אני לא מתכוון רק לגיל שלך – אדם יכול להיות זקן וכלל לא מיושן, אבל אתה שניהם: זקן ומיושן".

      בל תטעו, לא הכול מוצלח ב"מר מ' היקר". הרבע הראשון של הרומן מסחרר, ונדמה שקוך מצליח לשבור שיאים חדשים של התאכזרות (במקרה שלו זה לא פשוט). אלא שאז, כמו אצן שעומד לשבור שיא עולם ומאט לפני קו הסיום, הוא לוקח צעד לאחור, יוצר סיטואציות סבוכות מדי ודיאלוגים מעט פחות חדים שהופכים, בסופו של דבר, את הספר הזה לפחות מוצלח מ"ארוחת הערב" ומ"בית קיץ עם בריכה". לעתים גם הקוהרנטיות מוטלת בספק ולא ברור אם קוך הסתבך עם הרעיון הראשוני שלו, זנח אותו לטובת רעיון פחות טוב או יצר בליל מכוון של התרחשויות שחלקן בלתי מוסבר.

      למרות חסרונותיו, את 391 העמודים של הרומן גמעתי בעניין במחצית היממה, קצב שלא ייתכן בספר שהעניין בו דועך בצורה קיצונית. קוך הוא אמן של חדות מחשבה ושנינות, ארטיסט שמכריח אותנו להתמודד עם דילמות כבדות תחת מעטה של קלילות מרושעת. גם אם החוויה אינה מושלמת, היא עדיין עוצמתית ומעוררת השראה.


      "מר מ' היקר" / הרמן קוך, כתר, 391 עמודים / תרגום: ענבל זילברשטיין