הסיפור המשפחתי של הבדרן והקולנוען הצרפתי קאירון יכול היה לשמש בסיס למלודרמה קודרת: אביו נכלא ועונה בידי משטר השאה האיראני בשל התנגדותו לשלטונו הדרקוני, ולאחר המהפכה האיסלאמיסטית, נרדף בצורה אלימה עוד יותר ונאלץ להימלט מן המדינה עם רעייתו ואם ילדו, עבר מסע ייסורים עד שהתמקם בצרפת, וגם בה כמובן לא בא מיידית אל המנוחה והנחלה.
אז זה סיפור שיש בו עינויים, דיכויים וגעגועים, ובכל זאת, בחר קאירון להציג אותו במסגרת של קומדיה, עם הרבה צחוקים, חיוכים וכפיים. היוצר עשה זאת בסרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי, "המשפחה הפרסית שלי" שיעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ולא מתחרט על כך לרגע. "כן, ברור, היו אנשים שהתלוננו על הגישה שלי", הוא מודה בריאיון לוואלה! תרבות לקראת ההפצה בארץ, "זכותם לחשוב כך, וזכותי לשים עליהם זין".
ומה ההורים שלך, גיבורי הסרט, אמרו?
"הם אהבו את מה שראו, כי זה בדיוק ברוחם. מלכתחילה, בגללם בחרתי בסגנון הקומי, כי זה מה שאפיין אותם מאז ומעולם. אבא שלי שמר על חוש ההומור גם כשבילה בצינוק, והוא ואמא שלי עדיין משתמשים בו כשהם מעלים זיכרונות, כאובים ככל שיהיו. כל הבדיחות כאן לא נובעות מחוסר כבוד לפיהם, אלא להפך: הדרך היחידה לכבד אותם היתה לצחוק על הבכי, כפי שהם תמיד עשו.
"חוץ מזה, אני לא חושב שהומור מקהה את העוקץ של המסר. הוא רק עוזר להעביר אותו לכמות גדולה של אנשים. עבדתי כמו משוגע על הסרט, אז אני רוצה שכמה שיותר אנשים יצפו בו, והמסגרת הקומית מנגישה אותו לקהל רחב. ודבר אחרון: הקהל לא טיפש. זה לא שהוא רואה קומדיה על סיפור עצוב ובגלל זה מתפתה להאמין שהסיפור שמח. אנשים מבינים יפה מאוד שבדיחות הן בסך הכל דרך להתמודד עם הטרגדיות בחיים".
עדיין, גם מי שאוהב ומעריך את הסרט מתקשה לא לעקם קצת את הפרצוף לנוכח הדרך המבודחת בה אתה מציג רודן בסדר הגודל של השאה.
"הצגתי אותו כפי שאני רואה אותו, ודיקטטורים בכלל הם ליצנים. נכון, זה אדם שהרס חיים רבים, אבל לא עניין אותי להציג אותו כמפלצת חד-ממדית, אלא לבחון את הפנימיות שלו ולהראות את הנשמה האינפנטילית שלו. הוא התנהג כאילו שהכל מותר לו, ממש כאילו היה ילד קטן, ולא היתה בו טיפה של מודעות".
הגישה הקלילה של קאירון, בן 33 כיום, מתבקשת לא רק בגלל האופי של הוריו, אלא גם בגלל אופי הקריירה שלו עצמו. אמנם בישראל שמו אינו מוכר, אך בצרפת הוא נחשב קומיקאי פופולרי, יצירתי ומוערך, ובין השאר היה שותף ל"Bref", שהיתה השראה ל"בקיצור" של "ארץ נהדרת". לאורך הקריירה קאירון טיפח חלום ליצור סרט עלילתי ארוך, וכשהגיע למעמד מצליח ומפורסם מספיק כדי ליצור קשר עם מפיקים ולהגשים את השאיפה, היה לו ברור כי יקדיש את עבודת הביכורים לסיפורו המשפחתי.
הסיפור הזה, לטענתו, מוצג לנו כפי שהתרחש. "ב-90 אחוז מן הסרטים שמתיימרים להיות 'מבוססים על סיפור אמיתי' אין קשר לעובדות, אבל כאן זה אחרת", מצהיר קאירון. "ישבתי במשך שעות עם הוריי, ירדתי איתם לפרטים הקטנים ביותר, והבאתי את החוויות שלהם אל הבד בלי לשחק עם העובדות".
דבר אחד שבכל זאת פוגם בתחושת האותנטיות: כל הדמויות כאן, גם בקטעים המתרחשים באיראן, דוברות צרפתית, אבל אולי העקביות הזו עדיפה על הסרטים המגוחכים הללו בהם יש ערבוב שרירותי של שפות ומבטאים. בניגוד לסרט, קאירון עצמו דובר פרסית שוטפת, עם מגבלה אחת "אני לא טוב בקללות", הוא מודה. "אני מדבר פרסית רק עם ההורים שלי, והם חסכו ממני את החלקים הפחות נעימים שלה. אני כנראה הפרסי שיודע הכי מעט מילים גסות בעולם".
הזדמן לך כבר לבקר באיראן?
"לא. בנעוריי, הורי פחדו שאם אסע לשם אז יגייסו אותי לצבא, וכשהתבגרתי כבר לא היה לי זמן לעשות זאת. אני סוס עבודה ולוקח שבוע חופש אחד בלבד כל שנה, וזו תקופה קצרה מדי בשביל נסיעה לאיראן. האמת? גם לא בוער לי לנסוע לשם. אני מרגיש צרפתי לגמרי ולא גלותי באיזושהי צורה. אני חושב שארצה לבקר שם ביום שיהיו לי ילדים משלי".
אבל יש לך בקיאות לא רעה במוזיקה הפרסית העכשווית. הפסקול הנהדר משופע בלא מעט קטעים איראניים משובחים.
"את הפסקול הרכבתי יחד עם סימון איסטוליינן, שאגב מתגורר בישראל. במשך שנה שלמה היינו שולחים אחד לשני קטעי יוטיוב, והתאמנו לכל רגע בסרט את השיר שהכי מתאים לו. אני מאמין גדול בכוח של הצלילים, עד כדי כך שיש סצנה שלמה בלי מילים, רק עם מוזיקה. למוזיקה יש בעיני כוח אוניברסלי, שמתעלה מעל כל המילים. היא מה שבאמת מאפשר לך להיכנס לאנשים מתחת לעור".
בצרפת, בה נקרא הסרט "שלושתנו או כלום" ("Nous Trois ou Rien"), הוא הופץ בתחילת נובמבר האחרון, כשבוע לפני שמתקפת הטרור הכתה ברחובות פריז. למרות מועד ההפצה הבעייתי, נהנתה הקומדיה מהצלחה ביקורתית ותקשורתית, ואף היתה מועמדת לפרס הסזאר (האוסקר הצרפתי) בקטגוריית עבודת הביכורים.
באיראן, לעומת זאת, לא יראה הסרט אור מקרנה. "אין סיכוי. הביקורת שלי על המשטר האיסלאמיסטי חריפה מדי בשביל זה. הם בחיים לא יאפשרו לנו להיות מופצים שם", מסביר קאירון.
בישראל אנחנו דווקא כן זוכים לראות את הסרט, ואפילו שמדובר בהפקה צרפתית, ברור כי יש פה משמעות מיוחדת להפצה של יצירה על ההיסטוריה והמורשת האיראנית.
"גם אם אני לא מסכים עם מה שהממשלה הישראלית עושה, אני עושה את ההפרדה בינה לבין העם, ולא רוצה לסגור בפניו שום דלת. חשוב לי שהסרט מופץ בישראל וחשוב לי שכמה שיותר ישראלים יראו אותו. אבא שלי תמיד היה אומר 'כולם שונים, כולם שווים'. צבע עור או מוצא לאומי לא צריכים להיות מחיצות בין אנשים. כולנו צריכים לדבר זה עם זה, גם ובעיקר אם אנחנו לא מסכימים, וכמו שאומר המשפט האהוב עליי 'אם לא נלמד לחיות יחד, נמות לבד'".