חביתיות או לא להיות: "אן" משתמש בפנקייקס יפניים כדי להציג סיפור אנושי גדול ומרגש

אמנם על פניו הוא נראה כעוד פורנו אוכל פולקלוריסטי, אבל הסרט היפני הטרי "אן" מתגלה כהרבה יותר מזה, וגם בלי גודש תבלינים, מצליח למצוא טעם בחיים

  • אן
  • נעמי קוואסה
יח"צ - חד פעמי

"אן", הסרט היפני שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, אינו נקרא בשמה של אשה, אלא של מאכל: הכוונה לממרח השעועית המתוקה, בו ממלאים את החביתיות תוצרת ארץ השמש העולה הידועות כדוריאקי.

לגיבורת הסרט קוראים בכלל גברת טוקו, מאסטרית בהתקנת מאכל התאווה הזה, שלא יכולה לשאת את המחשבה כי מישהו לא יכין אותו כהלכה. לכן, כשהקשישה האקסצנטרית נתקלת במנהלו חסר המושג של דוכן לממכר אותם פנקייקס יפניים, היא אינה מסוגלת לעצור את עצמה, ומתעקשת לקחת את העניינים לידיים. המהלך מוכיח את עצמו, הדוריאקי נחטפים כחביתיות חמות, והבשלנית האגדית הופכת לסנסציה הגדולה של השכונה.

מתיאור העלילה הזה, אפשר לחשוד כי "אן" משתייך לאחד מתתי-הז'אנרים הנפוצים של הקולנוע העולמי: פורנו האוכל הפולקלוריסטי, זה שהביא לנו בעבר את "אהבה, פלפל וקינמון" ודומיהם. אך למעשה, הסרט הוא הרבה יותר מכך. אמנם, יש בו כמה סצנות מגרות חיך מן הסוג הנפוץ בסוגה, אבל העיקר כאן אינו המאכלים, אלא הסיפורים האנושיים של מי שמבשלים ואוכלים אותם: אשפית הדוריאקי, מנהל הדוכן שהיא לקחה תחת חסותה וכן הקליינטית הנאמנה ביותר שלו, תיכוניסטית בודדה.

טיפול ללא כאב

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה
תזילו קצת ריר ותמחו הרבה דמעות. מתוך "אן" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
הבשלנית הקשישה מקפידה להעניק יחס אישי לכל גרגיר שעועית, והבמאית הולכת בדרכה ומטפחת כל פריים ופריים, כדי לדאוג לכך כי אף סצנה לא תיראה כאילו יצאה מפס ייצור. תחת זאת, התוצאה היא חביתית קולנועית אישית ומיוחדת

כמו מניפה, נפרשים בפנינו הסיפורים, ואט-אט אנו חווים את עוצמתם הרגשית, ולומדים כי יש בהם נפח היסטורי עם רלוונטיות עכשווית. וכך, מתגלה כי סרט שעל פניו מורכב מקמח, ביצים, מירין ושעועית אדומה, מכיל בתוכו למעשה סוגיות בסדר הגודל של החיים כהחמצה, היכולת להשאיר את העבר מאחור ולהמציא את עצמך מחדש, חילופי העונות וחילופי הדורות, סובלנות ואי-סובלנות וכן, גם היכולת של המזון לפתוח נשמות ולקרב לבבות.

את כל זה, מביימת הקולנוענית הפורה והמוערכת נעמי קוואסה באותה צורה בה גיבורתה מכינה את הדוריאקי: בלי נוסחאתיות, בלי תעשייתיות, ובהרבה עדינות, השקעה ואהבה. הבשלנית הקשישה מקפידה להעניק יחס אישי לכל גרגיר שעועית, והבמאית הולכת בדרכה ומטפחת כל פריים ופריים, כדי לדאוג לכך כי אף סצנה לא תיראה כאילו יצאה מפס ייצור. תחת זאת, התוצאה היא חביתית קולנועית אישית ומיוחדת.

לצורך כך, נעזרת קוואסה בתצוגות המצוינות של צוות השחקנים: קירין קיקי הוותיקה כקשישה הנלהבת; קיארה אושידה, נכדתה בחיים, כלקוחה הצעירה; ומסאטושי נגאסה העגמומי כמנהל הדוכן. אך בסופו של דבר, מתגלה כי הגיבורים האמיתיים של הסרט אינן החביתיות וגם לא הדמויות האנושיות, אלא הנופים שמקיפים אותם. כמיטב המסורת היפנית, מיטיבה הבמאית לצלם את פריחת הדובדבן ולהעמיד אותה כסמל ליופי שבדברים ברי חלוף, מפליאה לתפוס את הקסם הנשגב של הטבע וחשוב מכל – מצליחה למצוא בכל אלה משמעות לקיום של גיבוריה ושל צופיה.

אני מעריך את הטבע משמע אני קיים. מתוך "פריחת הדובדבן"

וכך, למרות כל החרטה, הפספוס והצער שממלאים את חייהן של הדמויות כאן, קוואסה מציגה בכל זאת פילוסופיה אופטימית ומנחמת: ביצירות קולנועיות אחרות, לא יפניות כמובן, נהוג להציג את מי שלא הגיעו למימוש עצמי מלא בתור כישלונות, אבל פה הצלחה ותהילה הם לא הכל. בעולם של "אן", די בכך שידעת להעריך את אורו של הירח, וכבר עשית די והותר בעולם הזה. אז אמנם יש בסרט הרבה פחות בישולים מכפי שאולי אפשר היה לחשוב, אבל מתברר שלא צריך גודש תבלינים כדי למצוא טעם בחיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully