פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כל מסיבות האתמול: קרייג דיוויד הרים, אבל זה לא היה שונה מאף מסיבה אחרת

      תמהיל השירים שהציג דיוויד, המורכב ממקוריים שלו וגרסאותיו לכאלה של אחרים, חידד את התחושה שאין לו מספיק להיטים משל עצמו ושהוא נסמך על נוסטלגיה

      כל מסיבות האתמול: קרייג דיוויד הרים, אבל זה לא היה שונה מאף מסיבה אחרת

      (בסרטון: קרייג דיוויד מתארח באולפן וואלה! NEWS)


      קרייג דיוויד. אם לפני 15 שנה הייתי שואלת חברים אם הם יודעים במי מדובר, הם לא היו צריכים לחפור בעמקי הזיכרון שלהם ולחשוד שאני ממציאה שמות של אמנים. לפני 15 שנה קרייג דיוויד היה כוכב; עוד הבטחה פופית שהפריחה רוח נחמדת של שינוי וגיוון, וכמו רוח סערה כך גם נעלמו עקבותיו בתודעה הבינלאומית. "Walking Away" היה הלהיט הכי גדול של דיוויד בארץ באותה תקופה, הפלייליסט השעתי של גלגל"צ אימץ אותו לחיקו, וטינאייג'רים ברחבי העולם מצאו בלדה אופטימית הנוגעת בהתמודדות עם העבר בעזרת הסתכלות אופטימית קדימה. אם מעבירים קדימה להיום, אז המצב של דיוויד באמת לא רע, הוא סופר הצלחות לא רק באלבומים אלא גם כמאמן כושר ומסתבר שגם בתור דיג'יי של מסיבות בית.

      דיוויד הגיע לארץ במסגרת סיבוב ההופעות שלו "TS5", הקרוי על שם כתובת האחוזה שלו במיאמי, ומשלב לפחות שניים מהמקצועות הכתובים למעלה. סיבוב ההופעות התחיל בכלל כרעיון קטן למסיבות בית "קטנות" בבתים עשירים. עם היסטוריית קריירה שלוקחת כל אחד 15 שנה אחורה (וגורמת לנו להרגיש זקנים כשאנחנו קולטים את המספר הזה), הוא החליט לערבב גם השפעות שונות של ארנ'בי, סווינג ולהיטים סמי-עכשוויים. המטרה של דיוויד לדבריו היא ליצור אווירה של בית, לא משנה מה הגודל של המקום או מספר האנשים. לכן הגביל את מספר הנכנסים ל-2,000 איש.

      קרייג דיוויד (ניב אהרונסון)
      דיג'יי של מסיבות בית. קרייג דיוויד (צילום: ניב אהרונסון)

      אבל לא היתה הרגשה של בית, והאירוע גם לא ח?ייב כזו. האנגר 11 שידר כולו וייבים קלאבריים: המקום נצבע באורות סגולים, מאחורה במה מוגבהת שנראתה כמו בר פנויים-פנויות ומקדימה עמדת דיג'יי רחבה ומוגבהת גם כן, עם תפאורת מסכים שהתאימה לקצב המוזיקה שתוקלט. מהשעה שמונה וחצי עד עשר עלו מספר דיג'יים על העמדה ושלפו מהכיס שלהם טראקים של היפ הופ וארנ'בי מאז ועד היום. הם הצליחו להרים את הקהל עם הבטחות על עלייתו הקרבה של דיוויד לבמה, אך ככל שההבטחה נשארה זיכרון רחוק יותר, כך הקהל הגיב בחוסר סבלנות ורק עמד במקום וגלגל את מסכי המכשירים הניידים מטה ומטה. מסיבת ההיפ-הופ עברה מכובע אחד לאחר, אך הסבלנות פקעה ורק בסביבות עשר ועשרה עלה הכוכב של הערב.

      דיוויד התחיל את הסט שלו עם "Rewind", ובעוד המוזיקה של ארטפול דודג'ר התנגנה והקפיצה את כל הרחבה, הזמר הרים את המיקרופון וטוב היה לשמוע שהקול נשאר צעיר ורענן עוד מאז (כבר ציינתי שזה היה לפני כ-15 שנה?). הקהל הישראלי הידוע בנאמנותו ללא תנאי לכל מי שיבוא להגיד "שלום תל אביב" במבטא זר, הביע את התלהבותו עם קריאות "Hey Girl" כשהגיע הלהיט "Fill me in". ההצדקה לכך שתיארו את המופע כ"קונספט ייחודי" הגיעה כאשר דיג'יי דיוויד החל להשמיע רמיקס לשיר של וויטני יוסטון, "It's Not Right But it's Okay", והפך אותו לדואט קצבי בין הרוח שלה לנוכחות הקופצנית שלו. מאותו רגע הערב הפך לחינגה לכבודן של הנשים בקהל, ודיוויד סלל את דרכו ללבותיהן בכלי הנוצץ והחדש - פמיניזם. אחרי שנתן ל-"Walking Away" טאץ' של אולד-סקול-סנופ-דוג, הוא עבר לתקן כמה עוולות מילוליות שכריס בראון עשה לבנות בשירו "Loyal" והמשיך עם "Who's That Girl" של איב, שהיה יכול להרים עוד יותר לולא אחד הדיג'איים שהיו על הבמה לפניו ניגנו את השיר. את הסט הפמיניסטי הוא סיים עם (איך לא) ביונסה וגרסה מפוצצת של "Run the World".

      קרייג דיוויד (ניב אהרונסון)
      פמיניסט (צילום: ניב אהרונסון)

      תוספת קולו המתגלגל של דיוויד עם השירים המסומפלים היתה מיוחדת, ואולי עזרה להעלות את סט השירים שלו דרגה אחת מעל הדיג'איים שקדמו לו על אותה במה, אבל זה הכל. קרייג דיוויד הוכיח עצמו חייל נאמן ומוצלח בחיל הנוסטלגיה, והוא ניצח על הקהל שלו; אך מחוסר להיטים הוא לא היה יכול לעשות זאת בהופעה, אלא רק מעמדת דיג'יי. הוא אישש את ההרגשה שהעתיד הוא בגדר משהו שעדיף לא להתעסק איתו, והעבר כאן בשביל לנחם על כך. אם פעם המסיבות הוקדשו למחר החדש, היום הן כבר מסיבות של אתמול מוכר. אז דיוויד הרים, והיה כיף, אבל לא שונה מאף מסיבה אחרת, בין אם היא במועדונים עזובים ודחוסים בפאתי ערים, או באולמות רחבים ונוצצים עם אלכוהול במחיר מופרז. היה נחמד להיזכר בלהיטים שהיו בזמנו, לשחרר קצת עם מה שעוד נותר, אבל את זה אפשר לעשות גם בכל סוף שבוע, אפילו בבית, עם שיר או שניים של האמן שעוד שבוע אנשים יחזרו לגרד את ראשם כדי להיזכר מאיפה הם מכירים אותו.