אנכרוניזם

בשבוע שעבר אישרה הרשות השנייה את לוח השידורים החדש של ערוץ 10, שכלל הקלות והנחות רבות להצעה המקורית שזיכתה את הניגשים למכרז – פחות הפקות מקור, פחות כסף לתעשיית הטלוויזיה. על פרטי הלוח החדש הוטל חיסיון, בטענה שמדובר בסוד מסחרי. אתמול, לאחר סוף שבוע מורט עצבים של המתנה, הודיע מאיר אינשטיין על עזיבתו את רוממה לטובת הערוץ החדש. בכך הוא מצטרף לטאלנט הצעיר והפרוע מנחם "מני" פאר, שנטש גם הוא לאחרונה את ערוץ 1 לטובת טוק-שואו בערוץ החדש. האם אלו הן הסנוניות שנשלחו אלינו כדי לבשר על הבאות, או שמא שני שחרורים מבולבלים שטעו בדרך ופספסו את הנדידה דרומה עם בוא הסתיו? כך או כך, ברור שלאור ההיצע הנוכחי של הערוץ, ענף הצפרות עומד בפני פריחה מדהימה.

אם לא היו מבלים את החודשים האחרונים ברדיפה אובססיבית אחרי כוכבי ערוץ 2, אפשר היה לטעות ולחשוב שלקברניטי ערוץ 10 נטייה קינקית קלה לממלכתיות אפרורית. אבל כנראה שהם סתם בקטע של להמשיך את הפארסה הגרנדיוזית שהם מקיימים מיום השידורים הראשון שלהם ועד הלום. הפארסה הנוכחית מתכתבת עם נהירת הכוכבים מערוץ 1 לערוץ 2 לפני כמה שנים. תחילה יורם ארבל, שהתאקלמותו המהירה השכיחה חיש את ימיו העליזים במחלקת הספורט של רוממה, ואחריו כמובן חיים יבין, שעזיבתו עוררה בזמנו תוגה לאומית גורפת שנמשכה מספר דקות עד שחזר למשבצתו הטבעית ב"מבט".

מאיר אינשטיין הוא במקרה הטוב פועל אפור שעושה את העבודה, ובמקרה הרע – והשכיח – שדר היסטרי ונטול חוש הומור שנהנה ללקט סנסציות דה-לה-שמאטע מפיהם של אבי רצון ושלמה שרף. קשה לזהות אצלו עדיפות ברורה על אלי ישראלי, שמילא את תפקידו עד אתמול, או בעצם על כל אחד אחר (אולי חוץ מרמי וייץ; אינשטיין נראה לפחות כמו אדם לבבי).

אבל הפארסה הגדולה, כאמור, מתקיימת בספירה רחבה בהרבה, ומשמעותה אינה מצטמצמת לקריין ספורט מזרה אימה זה או אחר. אחת הטענות של הכלכלה הקפיטליסטית נוסח ערוץ 2 היא שלא משנה כמה רדוד וחולה המוצר שהיא מספקת, זה פשוט עובד. ערוץ 10, שנהנה מכל ההטבות שבכירי המשק נהנים מהן לאורך השנים (תסחוט כל גרוש שאתה יכול ברווח מקסימלי. אם חס וחלילה תתחיל להפסיד, אל תדאג, המדינה ערבה לך), אפילו לא יכול להעלות את הטיעון הבעייתי הזה בפני הציבור העייף. המוצר שלו פשוט לא עובד. לא כחיקוי מהוה לערוץ 2, וספק רב אם יעבוד כחיקוי מהוה לערוץ 1.

וכאן אולי הנזק הגדול שערוץ 10 הביא בינתיים על סביבתו, שהיא סביבתנו, ואיחולינו שמפקדיו ישכילו לתקנו מתישהו בעתיד. כי לא רק שההבטחות המקוריות לגבי אלטרנטיבה טלוויזיונית איכותית התגלו כמגה-בלוף, ולא רק שמאות יוצרים ומפיקים עדיין מחכים לתשלום עבור עבודה קשה שהשקיעו לקראת השקת הערוץ, אלא שנוצר מצב מגוחך לפיו ההתנהלות הכושלת של ערוץ 10 מציבה פתאום את ערוץ 2 כמופת לאיכות ומקצוענות. במקום שייאלץ להתמודד עם סטנדרטים חדשים, מממש עכשיו ערוץ 2 את האיום העתיק שלו כלפינו, שהוא האיום הריאקציונרי מאז ומעולם: יכול להיות הרבה יותר גרוע. אז תתחילו לשיר בציבור או משהו, זה יעשה לכם טוב. ואין פה ניגוד אינטרסים, כמובן, כי כל מה שערוץ 10 רוצה זה לעמוד מאחורי אותו איום. כל מה שערוץ 10 רוצה זה להיות ערוץ 2.

אבל למה רק להתלונן כל הזמן. בעיני רוחי אני רואה את האולפן החגיגי של מני פאר מתמרק לקראת עוד תוכנית. בין קוקסינל משובט למקרר ריק פוסע מאיר אינשטיין לאולפן, מנדב את חיוכו הרחב והנבוך ומתיישב בהיסוס על הספה הצבעונית. כשמחיאות הכפיים פוסקות, תחושה של שינוי ממלאת את אוויר האולפן. תחילה לא לגמרי ברור במה מדובר, ואז לפתע זה נקלט: "אני רואה שהסתפרת לכבוד התפקיד החדש, מאיר", מני משתהה לנוכח הרעמה החסרה. "כן", אינשטיין חושף את הבריטון העמוק שלו, "אתה יודע איך זה, מתמסחרים. תגיד, ראית אולי את אורי לוי? שמעתי סגרו איתו על לייט-נייט".