כל מי שראה יותר משני סרטי אימה בחייו יודע: בובות הן מפחידות. אחד הדברים המבאסים בתהליך ההתבגרות הוא אי היכולת להביט על דברים תמימים לכאורה בלי לראות את הצד האפל שבהם. סדרת "משחק ילדים", בסרטיה הראשונים, נהגה להסתמך על הניגוד הזה, אך ככל שהסדרה המשיכה, אישיותו המוחצנת של צ'אקי השתלטה עליה והפרקים האחרונים בה נראו כבר כמו קומדיות סלפסטיק עם בובות. שלא יובן לא נכון: יש בהחלט מקום לסרטי בובות רצחניות עם משפטי מחץ, אך מלבד "שתיקת המוות" של ג'יימס וואן מ-2007 לא נעשו סרטי אימה שנתנו לבובה את הכבוד הראוי לה.
"הילד", שאמור היה לצאת כאן לאקרנים אך נכון לרגע זה נגנז, מתיימר לתקן את המעוות. גיבורתו, גרטה (לורן כהן כוכבת "המתים המהלכים"), היא צעירה אמריקאית הבורחת מבן זוגה המתעלל, שאף גרם לה להפלה באחד מהתקפי האלימות שלו. מנוסתה מובילה אותה לכפר אנגלי מבודד, שם מעסיקים אותה כשמרטפית לילד קטן, או לפחות כך סופר לה בתיאור העבודה.
בפועל, אותו ילד מתגלה כלא יותר מבובת פורצלן חסרת הבעה בשם ברהאמס. "הוריו" של האוצר, זוג בריטים קשישים, מתעקשים להתייחס אליו כאל עולל בשר ודם, ולאחר כמה מבחנים מודיעים לגרטה שהוא מחבב אותה, וכי קיבלה את המשרה.
הזוג הקשיש יוצא לחופשה ומשאיר את גרטה לבד עם ברהאמס בביתם הענקי. האדם היחידי איתו היא באה במגע הוא נער שליחויות צעיר, שאחראי על אספקת המזון ועל הדרך גם מספק אקספוזיציה: הוא מספר לגרטה שבנם האמיתי של הזוג מת לפני כעשרים שנה בנסיבות מסתוריות.
הוליווד כבר הרגילה את הקהל לשטחי ביותר, כך שלאחר הפתיחה הזו, מתאר לעצמו הקהל כי העלילה תנדוד לכיוון הטראשי. אבל אם הציפייה שלכם היא לסדרת רציחות, או שלל אירועים על-טבעיים, אתם בסרט הלא נכון. האימה ב"הילד" נוגעת בפחדים קטנים, כאלה שנטועים בחיים של כולנו: חפצים שהשארנו במקום אחד ומופיעים לפתע במקום אחר; הרגשה שמישהו צופה בנו; וכמובן, הכמיהה להורות והעול שבא עמה.
מעבר לכל דבר אחר, מתגלה "הילד" כדרמת אימה גותית. יוצרו, וויליאם ברנט בל, אמנם לא הרשים בעבודתיו הקודמות (למשל "השטן שבפנים" הנוראי), אבל כאן הצליח ליצור בעדינות מפתיעה סרט עמוס אווירה עכורה. תורם לכך הצילום המוקפד של דניאל פרל, שבארבעים שנות קריירה הספיק לצלם את "המנסרים מטקסס" (הן את המקורי והן את העיבוד המחודש) וקליפים של וויטני יוסטון ושל U2.
עוד יותר מאשר היתרונות האסתטיים, מה שהופך את "הילד" למעניין במיוחד היא מערכת היחסים שמתפתחת בין גרטה לברהאמס ומשורטטת במקוריות לא מבוטלת: הבובה היא לא המפלצת המובהקת, וגרטה היא לא הקורבן הארכיטיפי.
כל הרגישות והסאבטקסט נזנחים בדקות האחרונות. הסרט מקבל אז תפנית הרבה יותר סטנדרטית ומדממת שאמנם עשויה היטב, אבל עדיין משוטטת במחוזות השבלונה. ממש כמו ב"דרך קלוברפילד 10", הגיבורה צריכה להתמודד עם שדי העבר, להימלט מבית מלא סכנות, להפשיל שרוולים וכמובן לפתוח צוהר לצמד המילים המבעית ביותר, "סרט המשך". ההצלחה של "הילד" בקופות ארצות הברית מבטיחה שאותו המשכון הוא רק עניין של זמן.
"They're Watching": הטריילר
ומסרט אימה שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, נעבור לקומדיית אימה שעושה בדיוק את ההפך. "They're Watching", קו-פרודוקציה אמריקאית-רומנית שלאחרונה הפכה לזמינה בפורמט ביתי, הוא עוד חוליה בשרשרת בלתי נגמרת של סרטי פאונד פוטג' שמנסים לתת את המכה במינימום אמצעים אה-לה "פעילות על טבעית". רוב הסרטים בתת הז'אנר הזה מתבררים כקשים ביותר לצפייה: גם בגלל הרמה הנמוכה, אבל בעיקר בגלל שבאמת קשה להבין מה מתחולל על המסך בשעה שהמצלמה רועדת ללא הפסקה ודמויות נושמות בכבדות לתוך המיקרופון.
מתוך כל הפסימיות הזאת, יוצא "They're Watching" ומתגלה כאחת ההפתעות המוקדמות והנעימות של השנה הקולנועית שאך עתה החלה. הסיפור עוקב אחרי צוות צילום של תוכנית ריאליטי, שעוסקת במייקאובר לבתים ברחבי העולם. יש לנו את המגישה הבלונדינית שקיבלה את הג'וב בזכות קשרים, הצלם שחזר מהמלחמה באפגניסטן, המקליט עם הפה הגדול והמפיקה העצבנית. הרביעייה מגיעה לכפר מולדובי לפגוש אמנית אמריקנית שהתחתנה עם כדורגלן מקומי, והפכה חורבה ביער לבית שניתן לחיות בו - בהנחה שלא אכפת לך שאתה עדיין במולדובה.
חציו הראשון של הסרט הוא קומדיה לכל דבר, ודווקא די מוצלחת. צוות הצילום משוטט ברחבי הכפר בליוויו הצמוד של סוכן נדל"ן מקומי שנראה כאילו נתלש היישר מ"צ'רלי וחצי", לא לפני שגנב את המלתחה של ג'ון טרבולטה בשנות השבעים. הם מריצים בדיחות על מולדבים אפרוריים ובמיוחד על רופא הכפר, שהוא במקרה גם הקצב של הכפר. כן, זה נמוך, אבל זה עובד מכיוון שהבדיחה, ובעיקר הביקורת, היא על חשבון האמריקנים המתנשאים והמפונקים שלא יכולים להסתדר בלי אינטרנט או קפוצ'ינו.
נקודת המפנה מתרחשת בעת שגיבורינו נכנסים במקרה לכנסייה ועדים לטקס לוויה ביזארי של שלושה ילדים קטנים. לאחר שהפריעו לטקס בגסות, הולך צוות הצילום לסעוד את ליבו במסעדה היחידה באזור. שם מספרים להם השיכורים המקומיים סיפור על מכשפה שהועלתה על המוקד בכפר לפני מאה שנים. בעת שהגיבורים שבים מאוחר יותר להשלמות צילומים של המבנה המשופץ, הם מגלים שהוא מוקף על ידי תושבי הכפר, ואלה עומדים וצופים בהם. המערכה השלישית של הסרט כבר עולה על אוטוסטרדת הטירוף, ואלמלא כמה אפקטים ממוחשבים ומפוקפקים, היתה יכולה להיות מצוינת.
ג'יי לנדר ומישה רייט, צמד הבמאים/תסריטאים הצעיר שזהו סרטם העלילתי הארוך הראשון, בהחלט עושים עבודה ראויה, ובעיקר מיטיבים להשרות תחושת זרות. לשם כך הם מסתייעים בלוקיישנים אותנטיים (באופן יחסי, מכיוון שהסרט צולם למעשה ברומניה) ובצוות שחקנים אלמוני לחלוטין, שלא נושא עימו מטען מסרטים קודמים.
ואם כבר מדברים על מטען מסרטים קודמים, בשל סגנון העשייה והעיסוק שלו במכשפות, קשה לצפות בסרט בלי לחזור 17 שנה אחרונה ולהיזכר ב"פרויקט המכשפה מבלייר" - הלהיט שהחל את גל הפאונד פוטג' העכשווי ופתח את הדלת לעוד רבים מסוגו. אז אמנם באשמתו נאלצנו לסבול לא מעט תוצרים דלוחים, אבל מדי פעם צצות הברקות בסדר הגודל של "They're Watching" ומזכירות לנו שלפעמים ההשפעה שלו דווקא חיובית.