טעון קיפוח 82: ליאור נרקיס מציג את הברקת השנה

הסינגל החדש של ליאור נרקיס הוא להיט היסטרי, משה פרץ עם שיר מאכזב נוסף, אביהו חייב להחליף את שמו כי יש כבר אביהו אחר ושני יצהרי בשיר דביק ומיותר. טור ים-תיכוני

רועי בהריר פרל
יח"צ - חד פעמי

ליאור נרקיס - "צביקה" (3:28)

דירוג הכוכבים במדור זה נע על הסקאלה הרחבה שבין מינוס טריליון לחמישה. בתחילת הדרך, גם כאן, כמו ברוב המקומות, הציון המינימלי היה אפס, אולם ציון זה לא היה מספיק נמוך כדי להמחיש את מה שקורה בשירים מסוימים, שהמכנה המשותף של רובם המכריע - ואולי אפילו של כולם, אני כבר לא זוכר - היה ליאור נרקיס ו-henree. עבורם, בעצם, הומצא הציון הזה מלכתחילה, באופן אקסקלוסיבי: מינוס טריליון כוכבים כנגד טריליון סיבות (לא כולל שני ה-eים בשם של הנרי).

ופתאום, "צביקה". מה? צביקה, נו. שם פרטי שנורא כיף להגיד. מאיפה זה נפל? משנות השבעים, כפי הנשמע, אולי כהומאז' לצביקה פיק. אוקיי, אבל מה זה? דיסקו ים-תיכוני מסעיר. באמת? כן. שככה יהיה לנו טוב. שירו החדש של ליאור נרקיס (בעיבוד henree) הוא שיר עצום. להיט היסטרי.

זה אמיתי לגמרי, מה שקורה פה עם "צביקה" מדובר ביציאה מסחררת בכל אספקט שהוא: הלחן (גילי זכאי, שגם כתב את השיר), הקטע (רטרו ללהקות הקצב המזרחיות של סוף שנות השבעים), הטכניקה (henree, מתברר, יודע מהו מוג), הווקאלז (ליאור נרקיס + אקו + הטעמה והגייה מוקפדת בנוסח פסטיבלי הזמר = אבי טולדנו), דמותו המסתורית והמפוקפקת משהו של צביקה ("גם אם לא קוראים לו צביקה / הוא יסדר לך כל יום / איזה פיק שיעיף אותך"), בחירת המילים וההקשרים ("אם את מסוגלת לפתוח דלת / להשאיר ת'חרב בנרתיק"), הפיוטיות ("במכונית לא מדברים / רק הג'י פי אס מנסה לשבור את השתיקה") - הכל.

"מהפכה של שמחה", הפרויקט הקודם של נרקיס (יחד עם משה פרץ, שממתין לנו בהמשך - כמו תמיד, עם חיוך של טרייר צעיר שרואה נקניקייה), היה ראוי יותר להיקרא "סטגנציה של אשפה". "צביקה", עלם חמודות שובב שכמותו, הוא באמת מהפכה - ולא רק של שמחה, אלא גם של מהות ותוכן. מהפכה שמטרתה להעלות לסדר היום, באופן תקדימי, את האפשרות הבלתי נתפשת שפופ ים-תיכוני יכול להיות גם אינטליגנטי. במקרה הזה - אינטליגנטי, מקורי, מצחיק ומגניב. אשכרה.

(חמישה כוכבים)

עוד בוואלה!

הצלחה בפסיכומטרי בשיטה שמומלצת ע"י האוניברסיטאות

לכתבה המלאה

משה פרץ - "טיסה 5325" (3:44)

שנה אחרי שדודו אהרון מיצה את העניין ב"טרמינל 3", נזכר משה פרץ שבעצם גם הוא נורא מתרגש מטיסות, ובכלל, מחו"ל, ומאלץ אותנו לעלות עמו על "טיסה 5323" ולחוות מפגש קיטשי ומטופש עם בחורה שמתיישבת שם לידו וככל הנראה מעוניינת בו. על הטקסט החלול והאיום הזה (אבי אוחיון), שמוצמד ללחן מתאמץ ונוסחתי (אבי אוחיון ומתן דרור), מנסה לחפות עיבוד בסגנון קאנטרי מערבוני עם כינורות ובנג'ו (אסף צרויה) - המשך מאולץ במיוחד לקטע האירי ב"היא רק רוצה לרקוד".

זה היה עשוי לעניין, כי בכל זאת, קאנטרי ים-תיכוני עוד לא היה לנו, אבל משהו שם, בין המרכיבים של העיבוד וההפקה, לא מסודר כמו שצריך, כך שהתוצאה מטולאת, מוזרה ולא ברורה. שלא כמו "צביקה", שאוסף השפעות מהסבנטיז ומהאייטיז ומציג אותן באור חדש וחכם, "טיסה 5325" מסתובבת לאורך שלוש דקות וארבעים שניות על מסלול ההמראה ולא מצליחה להמריא.

הקברניט מנסה להציל את המצב ואף נשמע נלהב למדי בפזמון, כשהוא שר את המספר 5325, המוצלח מאוד מבחינה מצלולית (כמעט כמו "צביקה"), אבל זה לא עוזר, כי אין מה לעשות: משהו לא בסדר עם המטוס/השיר הזה. הוא לא תקין. צריך להודיע על כך למגדל הפיקוח ולהוציאו משימוש באופן מיידי. הבעיה היא שמשה פרץ והבחורה שלו כבר המריאו. אוי ואבוי. מה יקרה עכשיו? כל זאת ועוד בפרק הבא של "תעופה בחקירה".

(שני כוכבים)

אביהו - "סדר בחיים" (4:16)

זמר בשם אביהו סבור שמה שדרוש לו עכשיו - לקראת ליל הסדר, כשהוא לבד בבית, אחרי שעבר גירושין כואבים - זה קצת סדר בחיים. הוא טועה. מעבר לעובדה שהוצאת שירים לרדיו היא לאו דווקא הדרך הבטוחה ביותר אל המטרה הזאת, מה שדרוש עכשיו זה שאביהו יעשה לנו קצת סדר בחיים, כי יש לנו כבר אביהו אחד בכיתה (אביהו שבת) וגם הוא מכנה את עצמו אביהו, בלי שם משפחה.

לא בטוח שנצליח להתמודד עם שני אביהו-ים באותו ז'אנר צר וטחוב - ועוד כאלה שנולדו באותה שנה ונראים פחות או יותר אותו דבר. האביהו הזה, החדש - בחור חרדי מבני ברק, על פי הכתוב בהודעה לעיתונות - חייב לעשות משהו עם השם שלו, ויפה שעה אחת קודם.

מיד אחר כך, כחלק מה"סדר בחיים", הוא חייב לשבת עם עצמו ולחשוב עד כמה זה נכון, מבחינתו, לכלול בסדר הזה את הכאוס של תעשיית המוזיקה הים-תיכונית. לבסוף, אם במקרה החליט שכן, רק יישאר לו לקחת את השיר המצ'וקמק הזה, על מבנהו השבלוני ועל מטעניו הרגשיים שמובעים בשפה של פעוט בג'ימבורי, לשכוח מזה שהוא יצא לרדיו ולהתחיל מחדש בשם אחר (למשל, איתן), גיל אחר (למשל, 51), פרצוף אחר (למשל, ממושקף עם נמשים), וכמובן, שיר אחר (למשל, גרסת מטאל ל"מי אוהב את השבת?", כשהוא לא בהכרח מתכוון ליום הקדוש בשבוע). או זה או להקים להקה עם אביהו שבת ואביהו מדינה. להקת באבי אביהו.

(כוכב וחצי)

שני יצהרי - "בעלי" (3:48)

כמו אביהו (הלא מפורסם), גם שני יצהרי פותחת בפנינו צוהר לחייה האישיים ומצופפת אותנו תחת חופתה (היא נישאה לאחרונה, בשעה טובה, לבחור בשם גיא שמריה) - וגם היא, כמותו, עושה את זה בלי כל סיבה שאוזן אנושית בריאה יכולה לאבחן.

יצהרי מתרגשת מאהבתה לבעלה ורוצה להראות לו את זה. לכן היא כתבה והלחינה לו שיר על שמו ("בעלי"), ביצעה אותו במהלך ריקוד הסלואו של החתונה (כפי שכתוב בהודעה לעיתונות) ועכשיו היא גם מוציאה אותו לרדיו. אין ספק: "בעלי" זכה באישה נפלאה. לזה בדיוק התכוונה זמרת הקאנטרי תמי ויינט כששרה, בשנת 1968, "Stand by Your Man".

עוד יותר אין ספק: אנחנו זכינו בשיר ממוחזר, דביק ומיותר שלבטח יישכח מחר. מזל טוב.

(חצי כוכב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully