אפשר להתווכח אם ילדים נולדים לעולם טוב או רע יותר בימינו, אבל דבר אחד בטוח: הסרטים לכל המשפחה הרבה פחות כיפיים. המחשה נוספת ומובהקת לכך אפשר לקבל עתה ב"ספר הג'ונגל", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע.
הסרט הופק במסגרת האסטרטגיה החדשה של דיסני, זו שכבר סיפקה לנו בשנה שעברה את "סינדרלה": יצירת עיבודים עכשוויים לקלאסיקות המונפשות של האולפנים, והפעם לא באנימציה אלא עם שחקנים בשר ודם. ליתר דיוק, ב"ספר הג'ונגל" זהו שחקן אחד, ניל סת'י, ילדון אמריקאי ממוצא הודי בגיל בר המצווה, שבהופעתו הקולנועית הגדולה הראשונה מגלם כאן את מוגלי. מקיפות אותו עשרות חיות, כולן יצירות מחשב, אבל זה לא מרגיש כך: ההפקה הזו לוקחת עוד צעד קדימה את הפיתוחים שראינו כבר ב"חיי פי" ו"כוכב הקופים" למשל, ומשתמש בפיתוחים הטכנולוגיים כדי להציג את הפנתר, הדוב וחבריהם באופן כה אמין ומשכנע, עד שהצופה משפשף את משקפי התלת-ממד שלו ומרגיש כי הוא מטייל בספארי.
אך מעבר לכך שהפעם "ספר הג'ונגל" אינו באנימציה, יש גם שינוי אחר ומהותי יותר. הנימה שונה לגמרי מאשר בקלאסיקה, והיא הרבה פחות קלילה וחיננית, כך שאפשר היה לקרוא לסרט גם "חיות בלי חיוכים".
מאחורי כל זה עומד ג'ון פאברו, מי שביים את שני הפרקים הראשונים והמוצלחים פחות בסדרת "איירון מן", וכן יצירות מסורבלות בסדר הגודל של "הפלישה למערב", והניסיון הקודם שלו בז'אנר סרטי המשפחה היה "זאתורה" הכושל. כאן, הוא בוחר להציג כטרגדיה שייקספירית את סיפורו של מוגלי, שכזכור גדל בג'ונגל, ואז מגורש ממנו בידי הנמר הגזען שירחאן. הוא יוצא למסע בו יגלה את עצמו, אבל בזכות החברים מעולם החי שירכוש לאורך הדרך, יגלה גם את כוחה של הקבוצה ואת חשיבותן של אחווה, חברות, קהילה ועבודת צוות.
זה סיפור שיכולים כמובן להיות בו הרבה יופי וקסם, אבל העיבוד המודרני קובר אותם תחת כמויות מוגזמות ומופרכות של פאתוס, חומרת סביר וחשיבות עצמית. אם האופראיות של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" הותירה אתכם רעבים לעוד סרט נפוח, "ספר הג'ונגל" ישביע את תאבונכם.
נכון, מאז ומעולם היו בקלאסיקות של דיסני גם אלמנטים בוגרים יותר, אבל בעבר הדבר נעשה ברוח פאנקיסטית ופסיכדלית, ובצורה מוזרה והזויה באמת. ב"ספר הג'ונגל", לעומת זאת, כמו בלא מעט סרטים לכל המשפחה מן השנים האחרונות, התחושה היא שמדובר בלא יותר מניסיון מעט פאתטי של הקולנוע ליישר קו עם העומק של חוברות הקומיקס וסדרות הטלוויזיה, להתאים את עצמו לעולם שלכאורה נהיה ציני ובוגר יותר בכל טווחי הגילאים ולנסות לרכב על ההצלחה של "האביר האפל", ללא ספק הבלוקבסטר המשפיע ביותר בעשור האחרון.
מובן כי הגישה הזו יכולה להצדיק את עצמה, אבל כאן התחושה היא שכופים אותה על הסיפור, ומנסים בכוח להפוך את מוגלי לבאטמן ואת שירחאן לג'וקר. כל זה נעשה ביד כבדה ומאומצת, ובלי איזונים קומיים: האתנחתא היחידה מגיחה בדמותו של הדוב באלו, בדיבובו הנהנתני והאדיש של ביל מוריי (בגרסה המקורית), אך הקטעים בהשתתפותו מועטים מדי והאמת שמלכתחילה לא מצחיקים או מוצלחים במיוחד, אז אין בו תועלת.
בצד זאת, סובל הסרט מכמה בעיות נוספות. קודם כל, העיצוב החזותי של החיות אמנם מסחרר, אבל כיוון שיש בו עומס של דמויות, אנחנו לא מספיקים להכיר באמת כל אחת ואחת מהן ולהתענג עליה. חוץ מזה, ניל סת'י רחוק מלזהור כמו כוכב נולד, וההופעה שלו אינה כובשת וכריזמטית כפי שדורש התפקיד היא בעיקר מעוררת געגועים לתום אבני בימים שגילם את מוגלי.
גם הצד המוזיקלי מהוסס וחלש. נראה כי היוצרים שקלו שכמו גרסת האנימציה, גם "ספר הג'ונגל" הזה יהיה מיוזיקל, ואז נסוגו לאחור. וכך, מגיחים בו לפתע נאמבר וחצי, לא מלהיבים במיוחד, ואז החגיגה נגמרת באותה שרירותיות בה החלה.
בעייתית מכל היא שאלת קהל היעד של הסרט. מעבר לאפקטים, מבוגרים לא אמורים להתרשם ממנו במיוחד את המסרים הדידקטיים כאן הם כבר שמעו בעבר וסצנות הפעולה ילדותיות מדי בשבילם. ילדים, לעומת זאת, עלולים להירתע מאותה אפלוליות מוקצנת. כמה קטעים, למשל המפגש של מוגלי עם הנחש, יכולים אף להטריד ולהפחיד אותם ממש. לא פלא כי הצנזורים בהודו, מולדתו של קיפלינג, הזהירו את הוריהם של העוללים מפני הצפייה.
כל זה משאיר, קטגוריה אחת של צופים שיכולים אולי למצות את ההנאה שלהם מן הסרט: בני נוער, כאלה שמצד אחד כבר מסוגלים לקחת בקלות נחשים מבהילים, ומצד אחר הם גם לא בוגרים מספיק כדי שיהיה להם את מטען הזיכרון של "ספר הג'ונגל" הקודם על הגב. כשלעצמו, זה לא קהל יעד מצומצם לחלוטין, אבל יחסית לפרויקט כה גדול ומושקע, שמתיימר לפנות לכולם, הוא בהחלט צר למדי.
לכן, בעוד לגרסת האנימציה שמור מקום של כבוד בפנתיאון, קשה להאמין כי "ספר הג'ונגל" הנוכחי ידגדג אפילו את המעמד הזה. ברור כי יזכה להצלחה בקופות: גם בשל הכוח של המותג, גם בגלל תזמון ההפצה וחוסר התחרות בשוק ובעיקר לנוכח הרצון המוצדק של הקהל להתרשם מן ההישג החזותי באמת יוצא הדופן שלו בכל הקשור לעיצוב החיות. אבל טכנולוגיה היא הרי דבר שמתקדם מהר, והאפקטים שלו אולי נראים חדשנים כיום, אבל בעוד כמה שנים בוודאי כבר יתיישנו, ואז לא תהיה ברירה אלא להסתכל בתוך הקנקן ולראות כי אין בתוכו מי יודע מה.
בינתיים, עמלים בדיסני על הפקת עוד גרסאות שכאלה לקלאסיקות אנימציה אחרות, למשל "היפה והחיה", "דמבו" ואחרים, ואפשר לקוות שבניגוד ל"ספר הג'ונגל", הם ישמרו על פרופורציות ולא יפילו עלינו כזה עול כבד ובומבסטית, עמוס במורכבויות שאין בהן צורך. אחרי הכל, כפי שהדוב באלו מזכיר לנו פה בשירו, מהות החיים נמצאת בסופו של דבר בדברים הכי פשוטים.