קראו את הפרק הראשון של "הזקנה ששברה את כל החוקים"

הקשישה קטנת הקומה לפתה את ידיות ההליכון שלה, תלתה את מקל ההליכה ליד סל הקניות והתאמצה לשוות לפניה הבעה תקיפה. אחרי הכול, אישה בת שבעים ותשע שעומדת לבצע את שוד הבנק הראשון שלה חייבת להקרין סמכותיות. היא זקפה את גווה, משכה את כובעה מטה על מצחה ופתחה את הדלת לרווחה. היא פסעה באיטיות ובנחישות לתוך הבנק, נתמכת בהליכון שלה. השעה הייתה חמש דקות לפני הסגירה ושלושה לקוחות המתינו בתור. ההליכון חרק חלושות. היא שימנה אותו בשמן זית, אבל אחד הגלגלים התרופף אחרי שהתנגשה בעגלת המנקה בבית האבות. לא שזה היה ממש חשוב. הדבר החשוב ביותר הוא שההליכון מאובזר בסל גדול דיו להכיל הרבה כסף.

מרתה אנדרסון מסו?ד?רמאלם שבסטוקהולם הלכה בג?ו כפוף מעט, לבושה במעיל פשוט ואפרורי, שנבחר במיוחד כדי לא למשוך תשומת לב רבה מדי. היא הייתה קטנת קומה מהממוצע ומלאה, אבל לא שמנה. היא נעלה נעלי הליכה כהות פשוטות, מושלמות להימלטות מהירה בעת הצורך. זה בהנחה שכוחה יעמוד לה לרוץ. היא לא ניסתה לעשות זאת זה כמה שנים, ואפשר שתיאלץ להתפשר על הליכה מהירה. ידיה המגוידות היו מכוסות בזוג כפפות עור בלויות ושערה הלבן הקצר היה מוסתר תחת כובע חום רחב שוליים. היא כרכה צעיף ירוק זרחני סביב צווארה, כך שבמקרה שתילכד בעדשת אחת המצלמות, צבעו הבוהק יגרום לחשיפת יתר, יטשטש את התמונה כולה ויעלים את תווי פניה. הצעיף היה בעיקר אמצעי נוסף ליתר ביטחון, מאחר שפיה ואפה היו מוצללים מתחת לכובע שחבשה. אם נגזר עליה להיות זקנה, מוטב להיות גם חכמה.

סניף הבנק הקטן בגו?טגאט?ן נראה כמו רוב סניפי הבנק בשוודיה של ימינו. רק קופאית אחת עמדה מאחורי דלפק השירות המופרד בזגוגית; קירות חשופים ומשעממים; רצפה ממורקת למשעי ושולחן קטן גדוש בעלוני פרסומת להלוואות משתלמות ואפיקי השקעה. כותבי עלונים יקרים, חשבה מרתה, אני מכירה דרכים טובות הרבה יותר להשיג הרבה כסף! מרתה גמרה אומר לצחוק כל הדרך אל הבנק, וגם כל הדרך בחזרה ממנו.

היא התיישבה על ספת ההמתנה והעמידה פנים שהיא מעיינת בכרזות הפרסום לחסכונות, אך התקשתה שלא להניע את כפות ידיה בעצבנות. מבלי שאיש יבחין בכך, החליקה יד אחת לכיסה והוציאה ממנה סוכרייה בטעם פירות. אחד מאותם ממתקים לא בריאים שהרופאים הזהירו אותה מפניהם ורופאי השיניים הסתירו את חיבתם הרבה אליהם. היא באמת השתדלה להיות בסדר; היא ניסתה לא להיכנע לפינוקים המתוקים. אבל אם כבר מרד, הרי שאין יום מתאים לכך מהיום. והלוא מותר לה לחטוא חטא מתוק אחד?

המספר על צג התור התחלף בקול זמזום, וגבר באמצע שנות הארבעים נחפז לגשת לדלפק. ענייניו טופלו במהירות והנערה שעמדה אחריו בתור קיבלה שירות מהיר כמעט באותה מידה. אלא שהאחרון בתור היה אדון מבוגר שהתעכב בדלפק זמן ממושך יותר, בעודו ממלמל ומפשפש בפיסות נייר. מרתה החלה לאבד את סבלנותה. אסור לה להשתהות בבנק יותר מדי. מישהו עלול לשים לב לשפת הגוף שלה או לפרט מסגיר אחר. היא עשתה אפוא כמיטב יכולתה פשוט להיראות כמו גברת זקנה שבאה למשוך כסף מזומן. למרבה האירוניה, זה היה בדיוק מה שהתכוונה לעשות, אף על פי שהקופאית תהיה מן הסתם בהלם מכמות המזומנים שהיא מושכת ומהעובדה שהכסף אינו בהכרח שלה. פרטים שוליים... מרתה שלתה מכיס מעילה גזיר עיתון. זה היה מאמר ששמרה, על הנזק הכספי הגבוה שנגרם לבנקים כתוצאה ממעשי שוד. כותרת המאמר, "זה שוד!" היא שנתנה לה למעשה את הרעיון מלכתחילה.

האיש הזקן בדלפק עמד לסיים את ענייניו וכיוון שכך, מרתה התחילה להתרומם מהספה בכבדות ולהזדקף ככל שיכלה. כל חייה הייתה אדם הגון ומהימן, מסוג הטיפוסים שכולם סומכים עליהם – ואפילו הצטיינה בבית הספר. עכשיו היא עומדת להפוך לפושעת. אך במציאות חייה, איך תוכל לשרוד בגילה המתקדם אחרת? היא הייתה זקוקה לכסף כדי לממן דירה סבירה לעצמה – וגם לחבריה. היא פשוט לא יכולה לסגת עכשיו. פרק "הגיל השלישי" שלה ושל חבורת המקהלה שלה הולך להיות שמח. ובמילים פשוטות, הם הולכים לעשות קצת חיים בערוב ימיהם. היא תדאג לכך.

הקשיש מול הדלפק לא מיהר, אבל לבסוף נשמע קול הזמזם והמספר שלה הופיע על הצג מעל הקופאית. היא ניגשה לדלפק באיטיות, אך בהילוך אצילי. היא עמדה להרוס ברגע אחד את השם הטוב שבנתה במשך חיים שלמים. אך איזו ברירה נותרה לה, בחברה המודרנית הזאת שמתייחסת לזקנים בקרבה גרוע כל כך? הברירה הייתה או לסבול זאת ולהיכנע, או להסתגל למצב החדש. היא הייתה הטיפוס המסתגל.

בזמן שעשתה את הצעדים הספורים ההם לעבר זגוגית הדלפק היא בחנה היטב את סביבותיה, ואחר עצרה. ואז, אגב הנהון חביב לקופאית, היא הושיטה לה את גזיר העיתון:

זה שוד!

הקופאית קראה את הכותרת והרימה את מבטה בחיוך.

"ואיך אני יכולה לעזור לך?"

"שלושה מיליון – ומהר!" קראה מרתה.

חיוכה של הקופאית התרחב. "את רוצה למשוך כסף?"

"לא, את תמשכי כסף בשבילי, תכף ומיד!"

"אני מבינה. אבל כספי קצבת הפנסיה שלך לא הגיעו עדיין. זאת אומרת, הכסף מגיע רק באמצע החודש, יקירתי."

מרתה איבדה במקצת את המומנטום. תוכניתה לא התקדמה כפי שחשבה. מוטב לפעול במהירות. היא הרימה את מקל ההליכה שלה ותחבה אותו מבעד לרווח מתחת לזגוגית, והתאמצה לנופף בו באיום.

"תזדרזי! שלושת המיליונים שלי, עכשיו!"

"אבל הקצבה לא ה –"

"עשי מה שאני אומרת לך! שלושה מיליון! לסל – מיד!"

בשלב הזה הבחורה כבר איבדה את סבלנותה. זו הייתה שעת הסגירה והיא רצתה ללכת הביתה. מרתה הסתכלה עליה כשזו קמה וקראה לשני גברים מעמיתיה. שניהם היו נאים באותה מידה וחייכו בנימוס. זה שעמד קרוב יותר אליה היה דומה לגרגורי פ??ק – או אולי לק?רי גרנט? הוא אמר:

"אנחנו נבדוק מה קורה עם הקצבה שלך, אל תדאגי. והקולגה שלי תשמח להזמין לך מונית שתיקח אותך הביתה."

מרתה הסתכלה מבעד לזכוכית. היא ראתה את הבחורה במשרד הפנימי, שהתחילה כבר להרים את שפופרת הטלפון.

"נו טוב, כנראה שאצטרך לשדוד אתכם בפעם אחרת," התרצתה. היא הסיגה במהירות את מקל ההליכה שלה וקפצה את אגרופה סביב גזיר העיתון. כולם חייכו במתיקות וליוו אותה לדלת ומשם למונית. הם אפילו קיפלו עבורה את ההליכון.

"לבית האבות 'מעון היהלום' – בתעריף גמלאי," אמרה מרתה לנהג בעודה מנופפת לשלום לעובדי הבנק. היא החזירה בזהירות את גזיר העיתון לכיסה. הכול הלך כמתוכנן. זקנה חביבה עם הליכון יכולה לעשות הרבה דברים שרבים אחרים לא יכולים. היא הכניסה את ידה לכיסה, לקחה עוד סוכרייה בטעם פירות והמהמה לעצמה בסיפוק. כדי שתוכניתה תצליח, היא הייתה זקוקה כעת רק לעזרתם של חבריה מהמקהלה. החברים הקרובים והיקרים לה מכול; האנשים שא?תם התרועעה ושרה זה יותר מעשרים שנה. היא לא יכלה, כמובן, לשאול אותם ישירות אם הם רוצים להפוך לפושעים. היא התכוונה לשכנע אותם בדרכים עדינות יותר. אבל אחר כך – והיא הייתה די בטוחה בכך – הם יודו לה על כך ששינתה את חייהם לטובה.

קול המהום מרוחק, ובעקבותיו צפצוף חד וקצר, העירו את מרתה משנתה. היא התעוררה, פקחה את עיניה וניסתה להבין היכן היא נמצאת. כן, כמובן, היא בבית האבות. וזה מן הסתם גריפין – כך כונה בפי כולם החבר שלה ב??רטיל א?נגסטרו?ם. הוא תמיד קם באמצע הלילה כדי לחטוף משהו לאכול. היה לו הרגל לשים אוכל במיקרוגל ולשכוח ממנו לגמרי. מרתה קמה מהמיטה וניגשה למטבח כשהיא נתמכת בהליכון. היא פתחה את המיקרוגל, רטנה לעצמה והוציאה צלחת עם פסטה וכדורי בשר ברוטב עגבניות ועליה מכסה פלסטיק. היא בהתה בחולמנות בבניינים שמעבר לכביש. פה ושם הבליחו מנורות בחשכת הלילה.

בצדו השני של הרחוב, בתים. שבהם יש בוודאי מטבחים ראויים, חשבה. כאן, בבית האבות, היה להם פעם מטבח מאובזר היטב משלהם, אך הבעלים החדש חיסל את אגף ההסעדה כדי לחסוך בכוח אדם ובכסף. לפני שבית האבות עבר לבעלות "מעון היהלום", הארוחות היו שיאו של היום, וניחוח האוכל הטוב נישא בחדר ההסבה המשותף. אבל עכשיו? מרתה פיהקה ונשענה על הכיור. כמעט הכול הידרדר מאז והמצב נהיה גרוע כל כך עד שלעתים קרובות מצאה את עצמה בורחת לחלומות בהקיץ. והחלום שהתעוררה ממנו עכשיו היה כל כך יפה... היא ממש הרגישה כאילו באמת הייתה שם בבנק, כאילו תת-המודע שלה תפס פיקוד וניסה לומר לה משהו. בבית הספר היא תמיד מחתה נגד דברים שנראו לה לא צודקים. אפילו בשנים שעבדה כמורה, היא נאבקה נגד תקנות לא הגיוניות וחידושים טיפשיים. עד כמה שזה יישמע מוזר, דווקא כאן בבית האבות, היא פשוט הסכינה עם הכול. איך ייתכן שהפכה לאישה כל כך צייתנית ואדישה? אנשים שהשלטון לא מוצא חן בעיניהם עושים מהפכה. גם הם יכולים לעשות כאן מהפכה לא רעה בכלל, לו רק יכלה לגייס את תמיכתם של החברים. אבל שוד בנק, זה צעד מעט מרחיק לכת, הלוא כן? היא פלטה צחקוק עצבני קצר. כי זה מה שהיה קצת מפחיד – החלומות שלה כמעט תמיד התגשמו.

"הזקנה ששברה את כל החוקים" / קתרינה אינגלמן-סונדברג, מאנגלית:לינדה פניאס-אוחנה, הוצאת כתר. 413 עמודים.