"אני לא נהנית לבלות זמן עם אנשים. זה בזבוז זמן וזה מלחיץ אותי... אלא אם כן יוצא לי מזה משהו"
בתחילת 2009 החליט סטיבן סודרברג להרים ידיים מהמכונה ההוליוודית. הבמאי זוכה האוסקר של "טראפיק" ומי שהיה חתום על הצלחות כמו "ארין ברוקוביץ'", "סקס, שקרים ווידאוטייפ" וכמובן טרילוגיית סרטי "אושן", הרגיש גועל מהתהליך שעובר על יוצר מרגע התגבשות הרעיון במוחו ועד להתגשמותו על המסך. שנה קודם לכן סיים את העבודה על "צ'ה", דרמה ביוגרפית היסטורית בשני חלקים על קורותיו של המהפכן הקובני הנודע. הסרט נכשל כלכלית בקופות, אבל השבירה של סודרברג הגיעה כתוצאה ממסע הגיוס הסיזיפי והקשיים שהערימו האולפנים על כל שלב בהפקה. התחושות הללו הובילו אותו לפנות לכוכבת סרטי המבוגרים סשה גריי לתפקיד ראשי בסרט עצמאי קטן ובועט בבימויו, "חברה בתשלום" (The Girlfriend Experince). גריי גילמה בסרט נערת ליווי יוקרתית ממנהטן, שמנסה לאזן את חייה הפרטיים עם עבודתה ולקוחותיה במרכזו של המשבר הכלכלי הגדול של 2008.
סודרברג יצר הקבלה ישירה בין המאפיינים של תחום הליווי היוקרתי לאלו של ההפקה הקולנועית. הסגידה לתוכן שיווקי ושילובו בדרכים שיעניקו לו נופך יוקרתי שיקרוץ לרוכשים פוטנציאליים (שמלות, תכשיטים, רכבי ספורט, גאדג'טים), דמתה בעיניו למותגים שלובשות נערות ליווי כדי לשדר יוקרה ללקוחותיהן. הבמאי אף הגדיל והגדיר את עצמו כסוג של נערת ליווי, שנאלצת למכור את מרכולתה למפיקים, משקיעים וראשי אולפנים - רובם ככולם גברים לבנים עשירים בגיל העמידה - שסוקרים את הסחורות המובאות בפניהם על ידי יוצרים, משל היו שעשוע לא מחייב ללילה אחד, ולא תוצאה של השקעה עצומה של מחשבה ורגש. בנאום שנשא בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל SXSW הסביר סודרברג את האמת הפשוטה: "אם אין לך כסף, אף אחד לא מעוניין ברעיונות שלך. לעומת זאת אם יש לך כסף, כולם רק רוצים לתת לך יותר"..
שבע שנים חלפו וסודרברג שוכנע על ידי ראשי רשת Starz לעבד את סרטו לסדרת טלוויזיה, בתקציב צנוע ותמורת חופש יצירתי מוחלט. סודרברג חבר ללודג' קריגן ואיימי סיימיץ' (שגם מפציעה בסדרה בתפקיד אחותה של הגיבורה הראשית), שני קולנוענים עצמאיים מוערכים שמעולם לא עבדו יחד, ובנה עמם צוות מצומצם ואינטימי, נטול חדר כותבים, מפיקים או כל בעל תפקיד אחר שעלול לחבל בתהליך היצירה. השניים כתבו וביימו לסירוגין את כל פרקי הסדרה, כשסודרברג משמש כיועץ ומפקח. הרעיון הכללי בבסיס הפרויקט היה לפרק את "חברה בתשלום" מכל מאפייניו מלבד שמו והרעיון המקורי. כך נולדה "מאהבת בתשלום מראש" (תרגום נוראי, מה היה רע ב"חברה בתשלום" המקורי?), המתמקדת בקורותיה של כריסטין ריד, תלמידת משפטים באוניברסיטת שיקגו ומתמחה במשרד עורכי דין יוקרתי. ריד מתוודעת לעולם הליווי המפתה דרך חברה ללימודים שעוסקת בתחום, בונה לעצמה זהות אקזוטית בשם צ'לסי ריין ומתחילה לנהל את חייה הכפולים.
המאפיין הבולט ביותר ב"מאהבת בתשלום מראש", ופרט אותו מדגישים יוצריה שוב ושוב, הוא היעדר השיפוטיות. כריסטין ריד לא עברה ניצול בילדותה, היא לא מגיעה ממשפחה נטולת ממון, בחירתה נובעת מהגדרה בוגרת של אישה צעירה שאוהבת סקס ומבינה כיצד לנצל את כוחה באמצעותו כדי להתעשר במהירות. מנגד מציגה הסדרה את לקוחותיה של ריד באותנטיות דומה: על הבודדים, התחמנים והמניפולטיביים שבהם. בשום שלב לאורכה לא נראה שיוצריה לוקחים צד או מנסים לכוון את הצופים לטובת העדפה של צד זה או אחר בעולם הצללים הזה, הוא פשוט שם לנגד עינינו - חושני ואפל, מפתה ומפוקפק. האמביוולנטיות הזאת חשובה מאוד לחוויית הבינג' (כל 13 פרקי העונה הראשונה עלו השבוע ל-VOD של yes) של סדרה שאורך פרקיה הוא כ-25 דקות כל אחד. היא מאפשרת לעלילה ולדמויות להתפתח בטבעיות ובאיטיות, בדיאלוגים ובמפגשים, בחדרי ישיבות ובערבים בודדים בחדרי מלון מפוארים - בלי הטפות ובלי מוסר השכל. בגרות יצירתית שקשה למצוא היום גם ברשתות המצליחות והמוערכות ביותר.
הקרירות הזאת של "מאהבת בתשלום מראש" היא הציר שמניע את עולמה היפהפה והמצמרר בצורה מושלמת. יש משהו מאוד דיוויד פינצ'רי באווירה של הסדרה, וזה כנראה לא מקרי. סרטיו של פינצ'ר, וכמובן "בית הקלפים" שנוצרה בצלמו (וממשיכה בכך בהתמדה גם אחרי שהפסיק את מעורבותו בה), בנויים על חקר הצדדים האפלים בטבע האדם. העלילות מתרחשות בתוך חללים פתוחים ענקיים בצבעים קרים, מקומות שבהם דמויותיו לא יוכלו להסתתר ממה שהן באמת. סיימיץ וקריגן מאמצים את הגישה הפינצ'רית-קולנועית הזאת בצורה מושלמת. תנועות המצלמה מתחילות בשוט פתוח של העושר הקר והמנוכר, מתקרבות באיטיות וסוגרות את המרחב הגדול עד לקלוז-אפ משקף רגשות, זוויות הצילום מקנות לכל מפגש של כריסטין/צ'לסי אווירה אחרת, גם אם מטרותיהם זהות, ובכך יוצרות קצב דינמי ומרתק לסדרה. החדרים הענקיים והמפוארים מסתיימים תמיד בחלון עצום המשקיף אל הנוף. במובן קולנועי החלונות הללו שימשו כתאורה טבעית שהעניקה נופך אמנותי עוד יותר לכל סצנה וסצנה, אבל במובן הרעיוני הם מייצרים קשר בלתי אמצעי עם המציאות, פסאודו חיבור למה שקורה אבל לא באמת, בדיוק כמו זה שבין הגבר העשיר ובין החברה שרכש ללילה. באחת הסצנות בפרקים המאוחרים של הסדרה, נראה גבר שמשלם לשלוש נערות רק כדי לשבת ולמלא את החללים הללו בנוכחותן. כל מפגש כזה, כל סטייה, כל פנטזיה, בולטים הרבה יותר בזכות הקרירות המובנית הזו. מדגישים כמה היא מלאכותית וטכנית.
זאת לא ההקבלה היחידה בין "בית הקלפים" ל"מאהבת בתשלום מראש". פול ספארקס, שגילם בשתי העונות האחרונות של "בית הקלפים" את הסופר תומאס ייטס, מגלם כאן את מנהל החברה שבה עובדת ריד. ברקע מרחפת כל העת גם דמותה של זואי בארנס, העיתונאית האסרטיבית והמבריקה, נטולת הקשרים החברתיים והמנותקת ממשפחתה, שמפתה גברים מבוגרים ממנה לצרכיה. בארנס וריד מזכירות זו את זו לא רק במראה החיצוני ובגיל, אלא גם בהיעדר המוחלט של חרטות לגבי דרך הפעולה שלהן ובעיקר בחוסר הפחד שלהם מבדידות, שמשתק את הגברים סביבן. אך בעוד במקרה של בארנס המטרה הסופית היתה סחיטת מידע, ב"מאהבת בתשלום מראש" הכלכלה היתה ונותרה המניע העיקרי. החומרנות מניעה את העולם הזה והבחירות של הדמויות בתוכו נעשות בקור רוח מקפיא, פעמים רבות תוך ניצול חולשתו של האחר. גם אם בכל אספקט אחר הסדרה והסרט שונים כמעט לחלוטין, המוטיב הזה נשמר. בסקס הזה אין אינטימיות, אין חיבור רגשי - גם אם צ'לסי/כריסטין נהנית ממנו - הוא מהווה כיסוי להעברה של ממון מצד אחד לאחר. או כמו שאחת הדמויות שפוגשת את ריד בסדרה מסבירה: "אני עושה את זה כבר שש שנים. זה כל כך קל, כמו ללכת לכספומט".
כל התחכום היצירתי והפילוסופי הזה לא היו יכולים להצליח בלי ליהוק מושלם לתפקיד הראשי. ריילי קיאו כבר כיכבה בשנים האחרונות בתפקידים קטנים בסרטים כמו "מג'יק מייק" ו"מקס הזועם", אבל זהו התפקיד שחייב להזניק אותה לעמדת כוכבת ענקית. קיאו בת ה-27, נכדתם של אלביס ופרסיליה פרסלי, נותנת כאן הופעה עוצרת נשימה. היופי המהפנט שלה הוא רק הדובדבן שעל עוגת יכולות המשחק שהיא מציגה. זאת לא רק החשיפה הפיזית התובענית, החוזרת ונשנית בכל פרק מחדש, עם מגוון של שחקנים ושחקניות, אלא בעיקר היכולת הנדירה לייצג כל כך הרבה באמצעות הבעות פנים. חלק ניכר מהסדרה עובר על קיאו בקלוז אפ, ומגלה לנו אותה אסרטיבית, חושנית, מפוחדת, מסוקרנת, משועממת, לעתים במעברים חדים ומידיים. מאחורי מה שנראה על פני השטח, מספרות עיניה עולם שלם ונפרד לחלוטין שמתרחש בפנים. ריקנות מחושבת, נרקיסיזם על גבול הסוציופתיות, שקשה לתפוס עד כמה הוא מצמרר עד שלא תחוו אותו בעצמכם. מספיקות סצנות בודדות כדי להבין שקיאו שייכת לליגה של ג'ניפר לורנס ואליסיה ויקנדר, לא פחות.
התסריט של "מאהבת בתשלום מראש" משלים את ההופעה יוצאת הדופן הזאת במאפייני המסתורין של התעשייה. צ'לסי מספרת ללקוחותיה ולקולגות בעבודה (ההקבלה הכלכלית לא נפסקת לרגע) את מה שהם רוצים לשמוע, מתעניינת בחייהם ובעבודתם כמראית עין, בעוד שהיא עצמה מהווה שכבת מגן לכריסטין השומרת בקנאות על פרטיותה. הפער הזה בין מי שבוחרת לחשוף עצמה בפני זרים, לבין מעטה הסודיות שעוטף אותה, הופך את הדמות הראשית לכזו שאי אפשר לקבל מספיק ממנה. לעתים נראה שאפילו צמד היוצרים של הסדרה התאהב כל כך בניסיון לחקור את ריד, עד שהוא הולך קצת רחוק מדי עם סצנות מין לסביות אקראיות, או סתם עירום רנדומלי, שלא תמיד נראה מוצדק. לכך צריך להוסיף את העובדה שהחלקים החלשים יותר של הסדרה מתרחשים בקרירות של הדינמיקה המשרדית והיחסים בין הדמויות המשניות בתוכה. זה דבר אחד להציג קור משרדי כתפאורה ואחר להפוך אותו לאישיו מרכזי. זאת היתה גם נקודת התורפה המרכזית של הסרט, שלפרקים נראה כמו להג פיננסי ארוך וחסר הקשר. בניגוד לסרט, הסדרה מצליחה לגרום לחלק הזה להיות מהותי לעלילה בסופו של דבר, אבל הדרך לשם מייגעת מעט.
מפתיע לגלות כמה רחוק הצליחה להגיע רשת Starz בשנים האחרונות. "זרה" המצליחה ו"מפרשים שחורים" האנדרייטד הרגילו אותנו לערכי הפקה גבוהים וגיבורים מרתקים, אבל "מאהבת בתשלום מראש" לוקחת את הכל שני צעדים קדימה. יהיו ללא ספק מי שיתקשו להתמיד עם הניתוק הרגשי שנושב ממנה, אבל מי שיתמידו ייהנו מכוכבת נפלאה בהופעה בלתי נשכחת, תסריט חכם, מבע קולנועי נפלא ואווירה סקסית ומורטת עצבים בכל סצנה סצנה. עם כל ההישגים האלה, קשה שלא להכתיר את "מאהבת בתשלום מראש" כבר כעת לאחת מהסדרות המרשימות של 2016.