אחת הסיבות העיקריות לכך ששיבחנו כאן לאחרונה את "הארץ שמעבר להרים" של ניר ברעם היתה קשורה בסוג של אובייקטיביות: על אף דעותיו הפוליטיות הידועות של המחבר, ספרו שסקר את הנעשה בגדה המערבית נתן קול ובמה לאנשים ורעיונות ותחושות משני צידי המתרס. האובייקטיביות, שעל פניו לכל הפחות אמורה לגרום ליותר אנשים לקרוא בספרו של ברעם, היתה אחד הדברים שהפכו את "הארץ שמעבר להרים" לחשוב, מעבר להיותו טוב לכל הדעות.
ובכן, גם "אישה לבדה", שמציג לראווה מספר רשומות שהעורכת הספרותית והמתרגמת אילנה המרמן כתבה בין 1987 ו-2016, הוא חשוב, גם אם עוסק רק בצד אחד של הסכסוך זה שבדרך כלל אין לו קול או שופר להביע את צרותיו בעצמו. בשלושת העשורים האחרונים נסעה המרמן באמצעות הפורד פיאסטה האדומה שלה לגדה המערבית ולעזה, נפגשה עם גדודי אזרחים משפחות שלמות, גברים, נשים וילדים - סייעה לחלק מהם ולחלק רק שימשה אוזן קשבת, ולאחר מכן העלתה את הדברים ששמעה וראתה על הכתב. כעת, בשנות השבעים לחייה, החליטה לאגד את חלק מרשומותיה (חלקן פורסמו בגרסאות כאלה ואחרות ב"הארץ") לכדי ספר שאותו יקראו, בוודאי, אנשים המחזיקים בתפיסה פוליטית המזכירה במעט את זו שלה, וחבל שכך.
בין היתר מספרת המרמן על מחסומים איומים פיזיים ונפשיים; איך הכירה למספר ילדים פלסטינים את הים בפעם הראשונה; איך היא נפגשת עם משפחות של אסירים, או עם אסירים עצמם, ומלווה אותם כשהם עושים את דרכם האפרפרה שהיא מערכת המשפט הישראלית; איך היא מבקרת את אותם אסירים מנהליים או אסירים אחרים בבתי כלא; איך היא מבריחה מכפר פלסטיני פועל בבגאז' של מכוניתה וחווה ערבוב של פחד להיתפס עם תחושות אשם על עצם המצב, ועל כך שיצטרך לעשות את הדרך עד ירושלים בבגאז'. "מתרגלים", הוא מרגיע אותה, "אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לחיות". אבל המרמן לא תמיד אומרת כן. הרגעים בהם היא מסרבת נניח, כשהיא מספרת על הפעמים בהן סיננה את שיחותיו של הפועל המוזכר מעלה - רק הופכים אותה אנושית ועגולה הרבה יותר, ומלמדים עד כמה המצב מורכב, אפילו אצל האנשים שיעשו הכל כדי לנסות לשפר אותו. בכלל, הפעמים בהם המרמן מספרת במשורה על חייה שלה על האובדן שחוותה, על הרגע בו התפוצצה מזעם והרגה עכבר, על אינטראקציות עם אנשים שלא מבינים מדוע היא עושה את מה שהיא עושה, דווקא הם המעניינים ביותר בספר.
מיותר לציין שהמציאות שהמרמן מציגה אינה פשוטה לעיכול. לעתים, כשמערבבים פנימה קצת בירוקרטיה ישראלית טהורה ואקראית, היא אבסורדית לחלוטין, וכשהמחברת מספרת על אסיר שנואש לקבל משקפיים ואי אפשר להביא לו אותם, כמעט מתקבלת תחושה של פארסה מבית מדרשו של חנוך לוין. קשה לחוש דברים דומים בחלק האחרון של הספר, שעוסק בביקוריה של המרמן בעזה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.
אחד הדברים המרשימים ביותר ב"אישה לבדה" הוא מה שאין בו. לכאורה, ניתן היה לצפות מספר שעוסק בחוויותיה של פעילה פוליטית כל כך נחרצת לביקורת בלתי פוסקת, לסנסציונליזם, וגם אם לא להקצנה, לפחות להצגת הצדדים הקיצוניים ביותר של המציאות הבלתי אפשרית הזו. ניתן היה לצפות ממישהי שחוותה מקרוב את הכיבוש למשך כל כך הרבה שנים לכל הדברים שלקוראים היה הכי פחות נוח לקרוא - לתמונות מזעזעות, לתיאורי מלחמה ודם, עוני ומחלות וחוסר אונים.
אבל המרמן לא בורחת לשם, אולי כי זה יהיה הדבר הקל לעשות. במקום זאת היא מספרת על אנשים, אנשים שהם לא שחור ולא לבן. זהו ספר אנושי בצורה בלתי רגילה, וככזה הוא לא משחרר לך בעיטת וולה אחת אחר השנייה לחזה, כי אם כל הזמן דוקר ברכות, גורם לבטן להתכווץ, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה: אין כאן ממש תיאורים קשים בצורה יוצאת דופן עליהם אפשר לדלג, אלא רק תיאור עגום של מציאות עגומה שעליה אי אפשר לדלג לעולם. המרמן שמה פנים על אנשים שלעתים אין להם פנים וגוף ושם ומקצוע ומשפחה ורגשות וחופש, וחשוב שכולנו נביט בפנים הללו. רצוי במוקדם מאשר במאוחר.
"אישה לבדה" / אילנה המרמן, אחוזת בית, 302 עמודים