כרגיל, בכל אשם רמי קליינשטיין. לפני כשנה ישבתי ברכבי, כשבתי הבכורה עדכנה אותי שהשיר "מתנות קטנות" נבחר כצלצול של בית הספר, זאת בעוד היא תמכה במועמד אחר, שיר כלשהו של עילי בוטנר וילדי החוץ. אינסטינקטיבית, זעקתי במלוא הגרון: "אלוהים, איזה מסכנים אתם! זה שיר נורא ואיום!". לפתע נשמע קול בכי חרישי מהמושב האחורי. בתי הצעירה לחשה בקול שבור: "אבא, 'מתנות קטנות' זה השיר שאני הכי אוהבת בעולם. אנחנו שרים אותנו כמעט כל יום בגן...". מלמלתי כמה מילות חרטה, אבל הנזק נעשה.
לא לבתי, כמובן: היא שכחה מהעניין כעבור חמש דקות, כאשר פייסתי אותה קרוב לוודאי באיזשהו דבר מתיקה ידידותי לעששת. הבעיה היא שמאותו רגע הפנמתי שאותו מפלט יחיד מעולם ההורות הישראלי מבט מרושע, ביקורתי, מריר ורווי בשנאה עצמית על בילויים של הורים וילדים נלקח ממני. הבנות שלי מעודכנות מדי, חדות מדי ורגישות מדי מכדי שאמשיך להביע בחופשיות את דעותיי על מוקי, סטטיק ובן אל תבורי, הפסטיגל ושחר חסון. כל פגיעה בגיבורי התרבות שלהן היא בגדר פגיעה בהן. מכיוון שאינני עשיר כמו לואי סיקיי, שיכול לממן עשרות שנים של טיפולים פסיכולוגיים באמצעות הרווחים מהסטנד-אפ והסדרות שבהן הוא משמיץ את בנותיו, ואינני מתפרנס מכתיבה על חיי, בניגוד לכל בעלי הטור ב"שבעה ימים", גזרתי על עצמי שתיקה. עוד לפני שזה קרה לכולנו בישראל של הגדולים, חופש הביטוי ניטל ממני גם בישראל של הקטנים.
אותה תובנה מסרסת ליוותה אותי גם בהקרנת הבכורה החגיגית של "גאליס קונקט", שאליה הגעתי חמוש באותן ילדות עירניות להכעיס. אם הייתי מגיע להקרנה לפני אותה תקרית רמי קלינשטיינית, יכולתי לספר לכם שכמעט נמחצנו בכניסה לקולנוע בידי הורים דורסניים וילדים חסרי כבוד, שבוודאי מספרים דברים דומים על אותו טיפוס נרגן וגבה קומה שהגן בגופו על בנותיו בעודו הודף בזרועותיו נדחפים אחרים; על סרט מדע בדיוני ישראלי שהוא מעין הומאז' דל תקציב לבי מוביז אמריקאים בואכה פלאש גורדון פינת המטריקס; על התימהון שלי נוכח ההערצה שהופגנה במסיבת העיתונאים לאחר הסרט לאליאנה תדהר, תובל שפיר וחבריהם הדהויים משהו; ועל הניגוד המוזר בין העלק-מסר של הסרט התנגדות לחיבור מתמיד לטכנולוגיה ותמיכה בחשיבה עצמאית לבין פולחן האישיות רב השנים של גיבורי גאליס, שסוחבים את הנוער לשלל פסטיגלים יקרים וכמובן לבין הטלפונים הסלולריים שנשלפו כדי לתעד אותם עת עלו על הבמה.
רק שבגלל רמי קליינשטיין, המחשבות השליליות שהתרוצצו בראשי נראו מיותרות כמו הריאיון שהעניקה מעושרת כלשהי, לאה שנירר כמדומני, לצוות טלוויזיה נלהב בכניסה לאירוע. "גאליס קונקט" הוא סרט לא ממש מזיק על עולם שהשתלט עליו התאגיד המרושע "פאנטרטיקה", בראשות עפר שכטר, שמתחבר לראש נתיניו באמצעות צ'יפ כלשהו, וששפיר, הידוע בכינויו "המיועד" לצופי הסדרה האדוקים, מצליח זהירות ספוילר - להביס בכוח התושייה והאהבה. רותם סלע חיננית בתפקיד כפול של רובוטית מרושעת ואשה אמיצה, אליאנה תדהר לא מזיקה בתפקיד דני ומישהי שהתחפשה לדני ובסוף מתחבקת עם עצמה, דניאל מורשת הוא כרגיל הבחור הכי מוכשר בחבורה ושירן סנדל מתחילה לזנב באופן מדאיג בפופולריות של אליאנה. אסף קורמן הבמאי ושירלי מושיוף התסריטאית חתומים על יצירות מופת גדולות מזו, אבל היי, על מי אני עובד: הם צריכים להתפרנס, כמו כולם. ובשוק הטלוויזיה-קולנוע המקומי אי אפשר לצפות לסרט מדע בדיוני מושלם. גם "אבוללה" החביב עבד רק אם מעלימים עין מהתקציב המגוחך. ובכלל, מה זה כבר משנה מה אכתוב ומה אחשוב: הילדים שלכם יילכו לגאליס ואתם תמשיכו לבחור באותה מפלגה. אני רק מקווה שגם בנותיי יצביעו למפלגה ההיא כשיהיו גדולות, בדיוק כשם שהן מתות על גאליס, וייגמלו מהשנאה העצמית של אבא. הגיע הזמן שהתכונה ההרסנית הזאת תדלג דור.