שלא תגידו לא ידענו: חמש להקות שאתם חייבים להכיר

כדורגלנית העבר סילבי ז'אן, שכבשה בזמנה יותר מאלף שערים ונחשבת עד היום לטובה ביותר בארץ בכל הזמנים, ככל הנראה לא אותגרה מספיק בתפקידה הנוכחי (חברת המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט) ועשתה הסווה מקצועית לרוקנ'רול.

לצורך העניין היא הפכה לשלושה אנשים (הוד שריד, גיא סטריער וסילבן) והחלה לבנות חומות של גיטרות, לבנה אחר לבנה, על גבי מצע של תיפוף אקסטטי, רוויי פיל-אינים. בתוך כל זה היא שתלה שורות אורבאניות מאובקות בעברית, כך שאפשר להבין את מי שימצא כאן השפעות מאואזיס, ובכלל, מימי הבריטפופ של סוף האלף שעבר.

האמת? ללהקת "סילבי ז'אן" אין ממש קשר לכדורגלנית ההיא (פרט לשם המגניב שהושאל ממנה), אבל המוזיקה שלה מרימה ומרגשת כמו אלף שערים.

סינת'פופ מהוקצע, חכם, רגיש ומעודכן בעברית? נכון, זה נשמע כמו חלום. באמת. המוזיקה של ההרכב המיוחד "ארמון" לא דומה לשום דבר שמזכיר מציאות מקומית, או מציאות בכלל. האסתטיקה הדיגיטאלית-פסיכדלית שלה, חדורת הגרוב המדיטטי, מדמה חלומות משונים, מתוקים-מרירים, על טיולי רכבות באירופה עם חברים מישראל (כי "ארמון" שרים בעברית).

מוזיקאלית, זה אומר השפעות של פוסטל סרוויס, לאלי פונה, סיגר רוס, רדיו דיפרטמנט, ניאון אינדיאן, קצת אסף אמדורסקי והמון שמש תל אביבית של אחר הצהריים באמצע יולי. הסתלבט הישראלי מעולם לא נוסח בטעם טוב ומעודן יותר.

ש גבול לציפיות שאפשר לפתח בנוגע לילדים חמודים מגבעתיים שאוהבים את רדיוהד ומנסים להישמע כמו דברים שכולם מנסים להישמע כמותם וקרו עוד לפני שהם היו ברחם (הקיור, הסמית'ס, ג'וי דיביז'ן, מינימל קומפקט, נושאי המגבעת) - אבל "חשש אמיתי", למרות הכל (כולל השם המעורר חשש), פורצים את הגבול הזה עם אדרנלין של פאנק-רוק רדיופוני שלא נשמע כאן מאז שהרוקסן מת.

נכון, זה לא הכי חתרני בעולם וגם לא הכי מתוחכם - להפך, נשמע שחברי הילדות הללו (דני מאור, מתן בר, ניר שר ותום הררי) מתמקדים בפשטות ישירה ומוחצת - אבל זה בכל זאת מרגש, מלהיב ועושה חשק לבעוט בקירות.

אף על פי שימי ויסלר מ"הבילויים" הוא צלע מרכזית בטריו הקטן, החמוד והזורם הזה (לצד ערן ויץ ודידה פלד), לא נשמע ש"ערפדי הרגטיים" מנסים להמשיך מהמקום שבו הבילויים הפסיקו להיות להקה - כלומר, באלבום השלישי, לפני שהתפרקו באופן רשמי, כשהחלו לכתוב מניפסטים פוליטיים עם מצלול מתוחכם במקום שירי רוק.

אין סיבה להפנות צוואר לערפדים האלה, שכן את הדם הם ממילא שותים למאזין דרך התת מודע, בעודו שקוע ברוגע מענג ומערסל שמשרה בו גיטרת הסלייד.

מתברר, אם כן, שגם הדרום הפרוע של ארצות הברית יכול להגיע עד הנה, קומפלט, כמו שהוא, עם כל המרחבים, הרוחות, הכוכבים ופרסות הסוסים שמשתמעים מכך. מה שבאמת מעניין פה זה שבנוסף לאותנטיות שלו הוא גם מצליח לשכנע שהוא ישראלי לפחות כמו אריק איינשטיין ומירי רגב.

קל מאוד להבחין בכך שחברי להקת "רגל סברס" (אסא משולם, נתנאל רצאבי, סער חסון, מיתר ענבר) ששורשיה נטועים באזור השרון, גדלו על מוזיקה טובה ושומעים יופי של דברים בבית.

חשודים מיידיים: פייבנט, פיקסיז, סוניק יות', סלינט, פרה אובו, דה פול. זה גם די הגיוני, נוכח האופי האיכותי של פית/קית - לייבל האינדי שבו הם הוציאו לאחרונה את "סמל סטטוס", אלבום הבכורה שלהם, בעל העטיפה המושלמת, הצליל הגס והלא מתפשר, הטקסטים הגימנזיסטיים במובן הטוב של המילה ואווירת הקולג' בפרברים של אמריקה הפחות מנומסת.

כדי שהאפקט של הכאוס התבניתי של "רגל סברס" יהיה מקסימלי, רצוי להקשיב להם בווליום שמכבד את המילה "ווליום". ולהזהיר את השכנים.