הם כבשו את הארץ בסערה. המוני אדם זמזמו, ועדיין מזמזמים, את להיטם. במקרים רבים גם הרדיו עדיין משמיעים אותם - כלומר, את אותו להיט גדול, יחיד ומיוחד שלהם. חלקם האמינו בעבר, ואולי עוד מאמינים, כי עתידם לפניהם. הריאליסטים יותר עשו הסווה מקצועית למשהו לא קשור בעליל. אחרים פשוט נעלמו כשם שהופיעו. אף אחד לא ידע, ולעולם לא יידע, מה קרה להם. חבל, כי היו ביניהם כמה ממש מוכשרים.
החלטנו לעשות להם כבוד בדמות מצעד. ברוכים הבאים, אם כן, למצעד אמני הלהיט האחד. תנו להם יד.
מקום עשירי: "אתה חייב למות עלי", חמסה
בשנת 2003, כשהדבר הזה קרה, חברות להקת "חמסה" (אתי קסטרו, נעמה אתל, פזית הרמן, כרמי שימרון ויסמין סוויסה המפורסמות) היו, בעיני רבים, משום מה, הדבר הכי מגניב והכי לא זייפני שידעה תעשיית המוזיקה הים תיכוני. ואז הן נעלמו. כל היודע דבר על מקום הימצאן מתבקש להודיע לרשויות.
מקום תשיעי: "הקיץ האחרון", שפיות זמנית
היו אז, בשנת 1991, לא מעט אזחים מבוהלים שלקחו את מילות השיר הזה - שהושמע אז, בזמן מלחמת המפרץ, בערך אחרי כל אזעקה - קשה מדי ונכנסו ללחץ מיותר בחדר האטום.
בסופו של דבר, כידוע, שרדנו את המלחמה ההיא כמו גיבורים ואחרי היו לנו עוד הרבה קייצים (ומלחמות), אבל עבור להקת שפיות זמנית, זה באמת היה הקיץ האחרון שבו אנשים ידעו מיהי. נכון, היו להם עוד כמה שירים, אבל זה כל מה שאפשר להגיד על השירים האלה.
מקום שמיני: "ברווזים", עובד טובי
החיים בשנת 1984 היו משונים לפחות כמו אלה המתוארים בספרו הנודע של ג'ורג' אורוול, שעסק באירועי שנה זו. הלהיט הענק הזה של עובד טובי, על מילותיו הקריפיות והמעט פדופיליות, סיכם אותם באופן מאוד יפה וממצה. רק חבל שמאז ועד היום זה לא ממש עבד לעובד.
מקום שביעי: "יעקב", ללדין
הסיפור התנ"כי על יעקב אבינו, שנרדם על החולות וחלם על סולם, הפך בשנת 1994, לשיר היתולי של טריו פופ נשי חדש ומאוד זמני בשם "ללדין" - כמו גם לקליפ משעשע עם שי אביבי בתפקיד יעקב. בהרכב היו חברות לימור עזרא, לימור עופר ודינה אברג'יל, שזמן קצר אחר כך אמרו לתהילתן שלום ולא להתראות, בעקבות פיצוץ שחל ביניהן לבין מפיקי הלהקה (יאיר שדה וגדי ולודרבסקי).
בניגוד למה שנאמר במילות הלהיט הזה שלהן, "יעקב" דווקא כן היה לבד בעולם. אחריו לא הגיעו עוד יעקבים.
מקום שישי: "רוצה בנות", חובבי ציון
נערי ישראל היו חרמנים במיוחד בשנת 2007 - והשיר הישיר הזה (קאבר ללהיט הרחבות השוודי boten anna) התאים להם כמו כפפה משומנת על יד ימין - גיבורת שורת המפתח בשיר ("אני לא נשאר במועדון להמתין / מזל שאלוהים ברא את יד ימין"). אפשר להניח שחובבי ציון - דור דקל ונוי אלוש - רצו אחר כך עוד להיט לפחות כפי שרצו בנות, אבל הלהיטים, מה לעשות, קצת פחות רצו אותם.
מקום חמישי: "סוכר", שאול צירלין
הדוגמה הקלאסית למה שאנחנו מדברים עליו פה. הדבר ההזוי והמחוק הזה היה להיט לא פרייאר בכלל בשנת 1989, אבל ספק אם שאול צירלין, שנבלע מאז בידי האדמה, יעז לשוב ולהריץ דאחקות על חשבון שכנות נודניקיות שמבקשות ממנו כפית סופר. הקארמה של זה, מתברר, לא משהו.
מקום רביעי: "ימים של שקט", לולה
למרבה האירוניה, השיר הזה, המזוהה מאוד עם טקסים ממלכתיים ובית ספריים שמסכמים דרך, מסכם גם את פועלה של להקת לולה, שהייתה אמורה להיות ה"גזוז" של שנות התשעים, אבל מהר מאוד נגמרו לה הגזים. חבריה, בוגרי "פלטפוס" - עידן אלתרמן, ירדן בר כוכבא, אבי גרייניק ויסמין קדר - עדיין עושים קצת מוזיקה פה ושם, בנוסף למשחק ולצחוקים, אבל בתור כוכבי פופ הם חווים מאז הרבה מאוד "ימים של שקט".
מקום שלישי: "שיר הבטלנים", צמד הבטלנים
נתן דטנר ואבי קושניר פרצו לתודעה כצמד מוזיקאלי בקדם אירוויזיון (ובאירוויזיון) של 1987, בעודם מחופשים לאחים בלוז, מבצעים יחדיו תנועות משונות בסינכרון מבדח ושרים פזמון שמורכב ממלים גבוהות כמו "הופה" ו"הולה" (מלים ולחן: זוהר לסקוב). אחר כך, כשנהיו סופרסטארים, הם חשבו שזהו, עכשיו אפשר לשבת בבית, רגל על רגל, ולהתבטל כהוגן עד הלהיט הבא. אולי הם עדיין חושבים ככה.
מקום שני: "אני אצבע את השלכת בירוק", יורם ארבל
יורם ארבל הוציא לרדיו בשנת 1969 את אחד השירים היותר גרוביים בשפה העברית. שנתיים אחר כך הוא אף השיק אלבום בכורה, אבל אז, שנייה לפני שהפך לטום ג'ונס הישראלי, הוא החליט לנתב את מיתרי קולו המהדהדים אל קריירה של שדר ספורט. במקום לקיים את ההבטחה ולצבוע את השלכת בירוק, הוא לימד אותנו איך לא בונים חומה.
מקום ראשון: "גן נעול", שוקי ודורית
שיר מלנכולי וקסום שכתבה רחל המשוררת, הלחין שוקי שוקי (זהו שמו, אין מה לעשות) וביצעו דורית פרקש ואותו שוקי בשנת 1979. למרות התחכום המלודי, הביצוע המושלם והאווירה המיוחדת, שהקנו לשיר מקום של כבוד בין השירים של שישי אחר הצהריים ברדיו, הצמד המוכשר הזה לא הניב להיטים נוספים והפך לפריט טריוויה אזוטרי בתולדות הרוק הישראלי. איכשהו, כתוצאה מהצטרפות של כמה סיבות ונסיבות, הקריירה הגדולה שציפתה לו הפכה ל"גן נעול".