(בסרטון: קטע מאיחוד תמוז בחודש שעבר, בעת השקת אלבומו של יהודה עדר במועדון זאפה בתל אביב)
כמו מערכות יחסים רומנטיות, כך גם לא מעט להקות גדולות הגיעו לסוף דרכן בגלל סכסוכים קטנים, שאולי נראו מאוד חשובים בזמן אמת אבל במבט לאחור נראים כמעט קטנוניים. דפוס זה מאפיין גם את להקת תמוז המיתולוגית, שהגיעה לסוף דרכה במריבות מטופשות, סכסוך בין אריאל זילבר לשלום חנוך ואי הסכמה שהלהקה תשיר את "רוצי שמוליק", מה שגרם לזילבר לרוץ החוצה.
"בדרך כלל בלהקות יש אחת מהשתיים: מישהו אחד שמוביל או כימיה מיוחדת בין שני היוצרים העיקריים", אומר יואב קוטנר לוואלה! תרבות. "נגיד, לביטלס היתה כימיה מיוחדת, כשזה נגמר, הם התפרקו. תמוז היא דוגמה לשני אנשים מאוד מוכשרים, אריאל זילבר ושלום חנוך, שלא היתה ביניהם כימיה מי יודע מה. אל תשכח שבכל הסיפור הזה הם הלחינו רק שיר אחד ביחד, 'סוף עונת התפוזים'. הויכוח על 'רוצי שמוליק', על זה שהשיר לא מספיק טוב לתמוז, לא מתאים לרוח של הלהקה, היה אדיוטי ובדיעבד נראה כשטות לא חשובה. מה זה משנה בכלל? אז זה נראה כמו אג'נדה, אנחנו להקת רוק רצינית, אנחנו לא עושים פופ יותר קליל. אבל כבר 3-4 שנים אחרי זה הויכוח הזה נראה להם אדיוטי".
והנה עדות נוספת לרוח הרעה שפשטה בלהקה לקראת סופה. בישיבה בביתו של מיכאל תפוח סוכם על דף מצהיב, שכותרתו "פרוטוקול במשרד", הסדרים כלכליים ואמנותיים. על המסמך הנדיר, שהגיע לידי וואלה! תרבות (ראה צילום), חתומים חברי הלהקה שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, איתן גדרון ומאיר ישראל ומפיקם מיכאל תפוח (השישה מוגדרים במסמך כ"חברי להקה"), ונקבע בו בין השאר אופן חלוקת הרווחים והחובות. "הוחלט שבלהקת תמוז ישנם שישה חברים", נכתב, "וחלוקת הרווחים, נכסי הלהקה והחובות חלה על כל אחד מהם באופן שווה (...) כל חבר להקה יקבל 16% ומיכאל תפוח יקבל בנוסף 4% כהוצאות משרד". הלהקה החליטה כי "תעמוד בכל ההתחייבויות להופעות שנקבעו לה עד היום". בנוסף, היו סיכומים על עדכון ההחלטות האמנותיות. "הוסכם על דעת כל חברי הלהקה, שהתכנית תהיה כפי שנקבע מלכתחילה, להוציא את השינוי הבא: אריאל זילבר ישיר את 'אגדה יפנית' או מה שיבוא במקומו אחרי 'בטי בטי בם'. מאיר ישראל לא יבצע סולו תופים ב'אהבה שקטה' אלא אם יסכים מרצונו החופשי". עוד נקבע כי "במידה והלהקה תרצה למכור את הפסנתר ואריאל ירצה לקנות את הפסנתר הוא יקנה אותו במחיר השוק פחות שישית (שזהו חלקו של אריאל)".
"המסמך הזה הוא עוד עדות למתח שהיה בלהקה, היה דם רע", אומר קוטנר. "הלהקה הזאת, באופן אופייני למה שקרה אז, נוצרה מתוך חברות, מתוך כך שסומכים על מישהו שיארגן להם את זה. אני לא חושב שהיו אז סוכנים ואנשים שמייצגים כל אחד מהחברים באיזשהו הסכם. בהתחלה זה היה מצוין, אבל ברגע שזה נהיה רע, זה נהיה רע. זה קרה גם ללהקות גדולות כמו הביטלס, שסמכו על איזה אמרגן שידאג להם, ובסוף כשהחליטו להפרד התחילו לריב על כסף ועל קרדיטים. כשזה מתפרק אז זה מתפרק".
"המסמך הזה סוכם כבר בתחילת הסוף", אומר אמנון צבן, אחד משני אמרגניה של תמוז (לצד אשר ביטנסקי), שחשף בפני וואלה! תרבות את הסכם זה בין חברי הלהקה. "מצד אחד, הוצאות הלהקה הכרוכות בהגברה ותאורה והובלה היו גבוהות מן המקובל. ומצד שני הלהקה נאלצה להופיע באולמות קטנים יחסית, כמו צוותא תל אביב ובמחירי כרטיסים נמוכים יחסית לקהל הלהקה, שהורכב ברובו מסטודנטים וחיילים. כך קרה שפרנסת כל המעורבים היתה מצומצמת, ואפילו הצטברו חובות במהלך ההופעות", אומר לנו צבן. "הסיבה להתפרקות הלהקה לא היתה כלכלית, אבל הקשיים הכלכליים לא היוו פיתוי להמשיך בדרך משותפת. נהפוך הוא. לבסוף החליטו חברי הלהקה לסיים את סיבוב ההופעות ולשלם באמצעות ריווחי ההופעות את החבות שהסתכמו בסך 55 אלף לירות. החובות שולמו החל מחודש מאי ועד יולי".
מסמך נדיר: הסכם חלוקת הרווחים והחובות וההסדרים האמנותיים עם פירוק להקת תמוז
לאחר הכרזתו על פרישה מתמוז, העניק אריאל זילבר ריאיון לעיתונאי יעקב בר-און ב"להיטון", שהתפרסם ב-17 ביוני 1976. בריאיון המרתק, שהתפרסם תחת הכותרת "עצמאי בשטח, לא צריך טובות", גילה זילבר פתיחות רבה. מדוע פרשת מלהקת תמוז, נשאל זילבר. "נגמר. לא נוצר קשר בין האנשים, קשר אמיתי", השיב. לקח לך שנתיים כדי להגיע למסקנה זו, שאל המראיין. "כן, לקח (...) לא עזבתי את הלהקה כל עוד לא ראיתי סיכוי להצליח לבד (...) כל עוד שהתפתחתי שם, היה טוב. אך ברגע שהרגשתי שהלהקה עוצרת אותי, לא ראיתי ברירה אחרת. באשר להצלחה, נראה לי שהיתה מדומה".
מה היית רוצה לראות בלהקה ולא היה בה, נשאל זילבר. "קודם כל, לא היה שיתוף פעולה בינינו. לא הדלקנו זה את זה. היה פה עניין לפרנסה, דגש על הצד המסחרי, אבל הצד האמנותי... לא רק שלא הסכמנו, אלא שגם לא היתה הבנה בינינו. כל אחד שידר על גל אחר". זילבר אמר עוד כי היה רוצה שבלהקה תהיה "הערכה הדדית, כשכל אחד יאהב את מה שיתר חברי הלהקה יעשו". סליחה, הקשה המראיין בר און, אבל מספרים עליך כי אתה מהתמקשים להשתלב במסגרות? נכון? "זאת הפעם הראשונה בחיי שכאן נכללתי בהרכב כלשהו. אני בונה בסך הכל את עצמי, ולא אף אחד אחר. כל עוד בניתי את עצמי בלהקה, היה טוב. לא, לא...".
"עצמאי בשטח, לא צריך טובות": קטע מתוך ריאיון נסער עם אריאל זילבר ב"להיטון" עם פירוק תמוז
"אצא בתכנית משלי, שבה אני אהיה הבוס", הצהיר זילבר באותו ריאיון. האם תופיע עם נגנים מתמוז, נשאל. "כמו שזה נראה לי לא!", השיב. לאחר מכן, המרואיין שאל אותו "מה זה 'רוצי שמוליק קורא לך'"? וזילבר משיב: "שיר שהקלטתי והוא במצעדים. הרבה מנסים לכתוב ככה שירים. בעבר הצעתי את השיר בתמוז. לא רצו, לא רצו. אך זה שלי". בסיומו של הריאיון, נשאל זילבר האם הוא מבסוט, והשיב: "כמו בשיר שלי: 'עצמאי בשטח, לא צריך טובות...'".
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-8 ביולי 1976, יומיים לפני ההופעה האחרונה של הלהקה, פורסם ריאיון עם שלום חנוך ב"מעריב", במסגרת המדור "קולות קלים" של יוסי חרסונסקי, תחילה, אומר המראיין, נוצר הרושם כאילו תמוז מסיימת את דרכה בגלל רצונו של אריאל זילבר לפרוש, וחנוך מגיב כך: "אני חושב שהוא רצה לעורר רושם כזה, שהלהקה מתפרקת בגללו ועשה לכך פרסום. לא רציתי להגיב בעניין זה. הבעיות היו קיימות מההתחלה, וכשאריאל החליט ללכת לבד, חשבתי תחילה להמשיך עם הלהקה. בסוף הגעתי למסקנה, שהלהקה מפריעה לי. לכן הרושם שעורר אריאל מוטעה".
להקת תמוז היתה, להרגשת רבים, אחד הדברים היפים שקרו בפופ המקומי, אומר המראיין. חנוך משיב: "מדברים כך. אני לא חושב כך. העובדה שהיא אינה מחזיקה מעמד, מדברת בעד עצמה. היה ניסיון, נסיון לפגישה שהצליח רק בחלקו הקטן. הלהקה היתה אולי הצלחה של הקהל. לא של עצמה. יכול להיות שאביט בעתיד על הדברים בפרספקטיבה שונה, ואגיע למסקנה שתמוז התפרקה לא בגלל עניינים מקצועיים-מוזיקליים, אלא בגלל בעיות אישיות".
מנין נבעה אמירתו של חנוך רגע לפני הפירוק, כי לדעתו הלהקה אינה אחד הדברים היפים שקרו בפופ המקומי, אני שואל את חבר הלהקה יהודה עדר ואת יואב קוטנר. "שלום, כמו אריק איינשטיין ואחרים, אף פעם לא אוהבים להגיד על משהו שהם עשו שהוא נפלא. זו תכונה בסיסית. חוץ מזה, זה לא נגמר טוב, זה נגמר בכסאח, זה נגמר בריב. זה נגמר רע. זה לא פרידה בגלל שאחד נסע לארצות הברית כמו בכוורת", אומר קוטנר, "בסופו של דבר חברי הלהקה הבינו שהלהקה היתה בעלת משמעות". יהודה עדר אומר כי אמירתו של חנוך "קשורה לכך שהריאיון עמו התקיים יומיים לפני ההופעה האחרונה בקיבוץ איילת השחר, ב-10 ביולי 1976, שזה גם היומולדת שלי. זו היתה הופעה שאני התחייבתי שתהיה מלאה, ובאמת היה מפוצץ בטירוף, אלף אנשים הגיעו. אחרי זה לא הבנו למה אנחנו מתפרקים. זה מסוג הדברים שאתה אומר: מה קורה פה? למה? אני מבין בדיוק מה שלום אמר. היינו במצב לא טוב, וזאת הסיבה שהתפרקנו. אתה תופס בנאדם במצב הזה, היינו על סף גירושין, אדם שעוד יומיים יעשה הופעה אחרונה, אז ברור שזה לא נגמר בתחושה טובה. רק ממרחק של זמן דברים נראו אחרת. איתן (גדרון, ש"ב) ואני, כשנסענו בינואר 1977 לברקלי ללמוד שם 3 שנים, רק כשהיינו שם הבנו פתאום שיש עניין עם הלהקה. היא כבר אז התחילה להיות מיתולוגית. קודם לא קלטנו שהלהקה בגודל הזה. הייתי מבסוט שזה נגמר, זה היה קשה נפשית. היה קשה להתנהל עם זה", מוסיף עדר. "מצד שני, אחרי כמה חודשים היה לי קשה מאוד עם זה כי הבנתי שזה משהו שיהיה לי קשה לחזור עליו, ואני לא חושב שחזרתי עליו. היה בחבורת האנשים הזאת משהו חד-פעמי".
תמוז היא דוגמה נוספת מיני רבות במוזיקה על פער גדול בין מעמד מיתולוגי לחוסר הצלחה מסחרית. אלבומה היחיד של תמוז, "סוף עונת התפוזים", נחשב לאלבום מופת ולאחד האלבומים הישראליים הגדולים בכל הזמנים, אבל בזמן אמת הוא לא נמכר כראוי. בנוסף, הלהקה גם נקלעה לחובות כספיים לקראת פירוקה, שלדברי אמנון צבן, אחד משני אמרגני הלהקה, עמדו על סך 55 אלף לירות. "בשנת 1976, אחרי שהאלבום יצא, המכירות שלו נעצרו ב-11 אלף פחות או יותר", אומר מיכאל תפוח, שהפיק את הלהקה. "בפעם האחרונה שהתעניינתי במכירות, לפני כשנתיים, זה עמד על 53 אלף לאורך כל השנים. כך שאכן יש פער בין המעמד לבין המכירות". עם זאת, יהודה עדר מעלה סימן שאלה לגבי נתוני המכירות העגומים האלה: "כשהייתי מנהל אמנותי בהד ארצי, אחד האנשים שהיה בכיר מאוד באן אם סי, או בסי בי אס כשהאלבום יצא, ואמר לי: 'יהודה, עבדו עליכם בעיניים. מכרתם המון המון המון אבל זה לא נרשם'. אני הייתי בשוק כשהוא אמר לי את זה. בדור שלי אף אחד לא בדק מה המכירות באמת. עכשיו בודקים". "המכירות", מוסיף תפוח, "קיבלו זינוק בשנת 80 ומשהו, כשיצא ה-CD. זה מעניין, כי זה אומר שאנשים צעירים גם קנו. זה המשיך לעניין את האנשים. מה שבלט בתמוז שהיה איזשהו חוסר סבלנות. כי אם הלהקה היתה ממשיכה, אז אני מניח שזה גם היה גדל".
חברת NMC מסרה בתגובה לדבריו של עדר: "חברת NMC מתנהלת בשקיפות מול אמניה, לרבות מר יהודה עדר, המפיץ בימים אלו את אלבומו החדש אצלה. אין לנו כל דרך להתייחס לשמועות או אירועים, שקרו או לא קרו לפני 40 שנה. מצער שדברים נאמרים לתקשורת מבלי לנסות לברר אותם בדרכים המקובלות ובזמן הנכון".
המכירות הדלות, לפחות בזמן אמת, הזכירו לקוטנר את מקרה להקת הוולווט אנדרגראונד, "שבזמן אמת רק איזה 5,000 אנשים קנו את התקליט ההוא עם הבננה, והיום זה נחשב לאחד התקליטים שהכי השפיעו על תולדות המוזיקה". ועם זאת, חוזר ומדגיש קוטנר כי "להקת תמוז היא להקה קיימת. אנשים שומעים את השירים שלה ברדיו כל הזמן, כמו 'סוף עונת התפוזים', 'הולך בטל' ו'פנס רחוב'. ואני בטוח שהם השפיעו על המון אנשים צעירים במשך 40 השנה שעברו. אז יכול להיות שלא מכרו הרבה. סוו וואט?".
בנוסף לכך שהלהקה לא הצליחה מסחרית, מזכיר תפוח, גם קשייו של אריאל זילבר בלהקה קירבו את סופה. "לאריאל היה מאוד קשה בלהקה. כבר בשלבים ההם היתה לו החלטה שהוא לא ימשיך, הוא התחיל להגיע להופעות בכוחות עצמו ולא לנסוע עם הלהקה, והיו לו כל מיני התנהגויות על הבמה. למשל עלה להופיע עם שקית נייר על הראש עם חורים בעיניים, ביקש שיעשו עליו 'אור שחור', דבר שלא קיים, וזה המחיש את מצבו. גם היו ויכוחים אריאל רצה לשיר את 'רוצי שמוליק' ובלהקה לא אהבו את הרעיון הזה. נדמה לי שמאיר ישראל היה מהמתנגדים לרעיון. נראה שאריאל מחפש דרך עצמאית, היו סביבו חברים שעודדו אותו. היה קשה להחזיק את הלהקה ביחד. אריאל רצה לפרוש כבר מההופעה הראשונה".
קשה להפריז בתרומתם האדירה של חמשת המופלאים של תמוז לתרבות הישראלית. "בהופעות שהתקיימו עד להופעות של תמוז, הקהל ישב והקשיב יפה, כך היה גם בהופעות של כוורת. אנחנו שברנו את הקיר הרביעי", אומר עדר. "היום זה מובן מאליו שמי שעולה על במה, כולם רצים לבמה ורוקדים. עד לתמוז לא היה כזה דבר. היתה שם פריצת דרך, זה עיצבן חלק מהקהל והוא ביקש את הכסף שלו בחזרה. וחלק מהאנשים באו בשביל זה. דבר עם אבי קושניר, הוא יספר לך, הוא היה חלק מחבורה שבאה ל-20 הופעות, שעלתה על הבמה בצוותא ורקדו ריקודי פוגו. אנחנו נורא אהבנו את זה. תמיד הדהים אותי שרק גברים עשו את זה. נשים אז לא העזו לעלות לבמה".
קוטנר: "בזמן שהם הגיעו לחיינו הם היו כל כך שונים מכל מה שיש מסביב. זריקת האנרגיה שהם נתנו לכל מוזיקה הישראלית, ההתלהבות הפנימית, הכיף שזה עשה, זה כאילו להקה שקיימת כל הזמן, וזה בכלל לא משנה שהם היו קיימים זמן קצר. הם הרבה יותר גדולים מהחודשים שהם עבדו ביחד. שלום חנוך רצה בלהקה 'לשבור את הקיר הרביעי', כמו שהוא קרא לזה, ביטוי שהוא הביא מהתיאטרון. עד אז להקות שהופיעו בארץ לא יצרו קשר בלתי אמצעי עם הקהל. הם שינו את המוזיקה הישראלית".
תמוז לא היתה הופכת למה שהפכה להיות בלעדי לואי להב,שצורף כמפיק מוזיקלי, בעוד שחברי הלהקה לא ידעו כלל מהו מפיק מוזיקלי באמת, והכניס את הפרוגרסיב. "לואי בא עם הסאונד האמיתי של מה שקורא בעולם. תחשוב, הבנאדם עשה את 'Born to Run' של ספרינגסטין, שעד היום זה אייקוני", אומר עדר. "זה מזל מאלוהים שבנאדם כזה הגיע אלינו. אני זוכר את השיחה שמיכאל תפוח קרא לנו, ואמר 'יש דבר כזה מפיק מוזיקלי'. איתן ואני הסתכלנו אחד לשני ושאלנו: מה זה מפיק מוזיקלי? מיכאל אמר: אחד שאומר לך מה לעשות. אמרנו: שיזדיין. לא ידענו מה זה מפיק. היו לנו את השירים 'פנס רחוב' ו'הולך בטל' שהיו רזים ופרומים, והגיע לואי ו-בום! פוצץ לנו את המוח". גם קוטנר חולק מחמאות ללהב: "תמוז זה לא רק החברים והשירים, זה גם לואי להב. זו פעם ראשונה שהפיקו אלבום כמו שהפיקו בחו"ל, הציבו סטנדרטים חדשים ל'איך עושים את זה': איך עושים הופעה, איך עושים להקה, איך עושים לוגו ללהקה. זה לא רק שהשירים נפלאים, הכל עשויי מצויין".
- בן שלו מ"הארץ" עלה על דימיון מפתיע בין צלילי הפתיחה של "לא יודע איך לומר לך" של תמוז לשיר של להקת הפסיכדליה גונג, "And You Tried So Hard". צירוף מקרים מפתיע או העתקה?
עדר: "אתה בטח מתכוון לקטע שאני מנגן בגיטרה. דבר אחד בטוח, אני לא מכיר להקה כזאת. באמת שאני לא יודע. אני אגיד לך ממי כן הושפעתי - מג'ף באק ומהאחים אולמן, כל הליין של 'סוף עונת התפוזים' מאוד הושפע מהאחים אולמן".
במלאת 40 שנה לסוף עונת התמוזים, הוצף בזיכרונות גם אשר ביטנסקי, שהיה כאמור אחד מאמרגני הלהקה. "הזיכרון שלנו מתקן את עצמו לאחור לפי הצרכים הרגשיים שלנו, ואני זוכר חוויה של חיים בתמוז", אומר לנו ביטנסקי. "אני זוכר להקה שעושה חזרות במשרדים של אריק איינשטיין ובחסותו, בחברת 'הגר' ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עוד לפני שאנחנו היינו מעורבים ולפני שלואי להב הגיע. הלהקה הופיעה אז לפני ההופעות של אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים בצוותא. אני זוכר יום אחד שהם באים למשרד של אמנון צבן ושלי ואומרים שהם רוצים לעשות עוד צעד קדימה, ואנחנו מציעים להם לפנות למיכאל תפוח. אני זוכר עבודה עם תחושת שליחות, כאילו אנחנו בונים עכשיו מדינה. לפני ההופעות, אמנון ואני היינו מדביקים מודעות ברחובות עם דבק שעשויי מקמח ומים. ואני זוכר שאיך שההופעה מתחילה, אני הפכתי לקהל נלהב. עומד בקהל וקופץ ליד המיקסר של הסאונד. הייתי מאוד צעיר והרגשתי שאני בתוך חלום. הדבר הכי חזק היתה תמימות אינסופית, והתחושה שאתה שותף לשינוי פני המוזיקה של ישראל. אני הייתי מתווכח עם שדרנים של גלי צה"ל, שאמרו לי: מה זה 'פנס רחוב כיבה עצמו לדעת'?! ואני אמרתי: זו שירה צרופה. אמרו לי: אנחנו נוציא אותך מהאולפן. אמרתי: תוציא אותי מאיפה שאתה רוצים, אבל זו שירה. הזמן יראה לך שזאת שירה. (צוחק). אלו היו זמנים כאלה, של שיא התמימות. ואחרי ההופעה האחרונה, לא זכרו למה מפסיקים. מטבע הדברים, אתה פחות זוכר את הדברים הקשים".
- בתרחיש של "דלתות מסתובבות", מה היה קורה אילו תמוז לא היו מתפרקת, האם הלהקה היתה זוכה במעמד המיתולוגי שבו זכתה?
תפוח: "בטח פחות. כמו כל מיני דמויות, גם בתחום שלנו וגם בפוליטיקה, שבפוסט מורטם שלהם הפכו ליותר אייקוניים ממה שהיו בחייהם. כמו מאיר אריאל. ועם זאת לדעתי זה היה מצליח, כמו שמשינה הצליחה".
עדר: "אני חושב שהלהקה היתה הופכת למיתולוגית גם אם לא היתה מתפרקת. תסתכל על הקריירות העצמאיות של אריאל ושלום, הן פשוט מדהימות. שלום יצא עם תקליט מדהים, 'אדם בתוך עצמו', עם יצירה שלא תיאמן כמה היא מדהימה, ואריאל יצא עם 'רוצי שמוליק' שהיה מדהים לא פחות, וניהל קריירה ממש טובה. ובעצם הקריירות האלה יכלו להיות בתוך התמהיל של תמוז. השיר 'רק לרקוד' של שלום חנוך, נדמה לי שהוא עלה כאפשרות או שתחילת העבודה שלו היתה בתמוז. אם היה תמהיל של תמוז, 'אדם בתוך עצמו' ו'רוצי שמוליק', זה היה תמהיל מדהים. מצד שני, יכול להיות שבגלל שלתמוז יש רק אלבום אחד והוא כל כך עוצמתי הלהקה הפכה למיתולוגית".
- כשנפגשתי איתך באיחוד האחרון של תמוז בחודש שעבר, בעת השקת אלבומך, אמרת שיש סיכוי ממשי הופעות נוספות ואולי אפילו לחומרים חדשים של הלהקה. איפה הדברים עומדים?
"ברור שחוויית האיחוד האחרון היתה מצוינת לכולם, באופן חד-משמעי. וברור שזה צריך לקרות. כדי שזה יקרה יש אנשים שצריכים לקחת את היוזמה שזה יקרה. דווקא האנשים שמסביבנו. יש את האנשים שהיו פעם, כמו מיכאל ואשר, ואנשים שהאמנים קשורים אליהם היום, ואפשר להרים את זה".
- המוזיקאי משה לוי, המפיק המוזיקלי והמלווה הקבוע של שלום חנוך, אמר לי שמה שיכול ליצור חומרים חדשים זה אם יקחו את חברי הלקה ואת בנות זוגם לאיזה מקום במדינה אחרת, לחודש, עד שייצא משהו.
"הוא גדול, משה לוי. גם אם זה לא ייצא, אנחנו כל כך נהנה! האיחוד בהשקת הדיסק שלי הראה שזה יכול לקרות. מישהו צריך להגיד, אני עושה את זה, נקודה".