כשקיבלתי את המשימה להתנזר ממראות לשבוע שלם די נלחצתי. לא בגלל שאני נרקיסיסטית שמחוברת למראה בווריד, אלא בגלל שלדעתי לכל אחד יש צורך עמוק לראות את פניו מדי פעם. זה מזכיר לנו מי אנחנו. גם אנשים שאינם מייחסים חשיבות מיוחדת למראה חיצוני מביטים במראה מדי יום, ובתדירות גדולה משהם משערים. שטיפת פנים בבוקר מסתכלים במראה, מדידת בגדים לפני יציאה - עושים פוזות מול המראה, אפילו עבודה במשרד מלא במראות כמו במערכת וואלה! NEWS מחייבת הצצה בהשתקפות מפעם לפעם. מראה זו לא התמכרות, זה מוצר צריכה בסיסי.
יש בנמצא מחזה פריקי יותר מאדם שצריך לצחצח בלי להסתכל במראה? במשך שבוע שלם אני בוהה בקיר כמו במבי עצוב, ומדי פעם עלו בי מחשבות זוועה כמו "צריך לנקות פאנלים". אני כבר לא מכירה את עצמי, תרתי משמע. כשיצאתי לדרך חשבתי שהניסוי הזה יחסוך לי זמן מעיסוקים שטחיים לטובת חיבור לפנימיות העמוקה שלי. אז לא. שבוע בלי מראה כיפי כמו עקיצת יתוש במקום שקשה לגרד. ממש לא הארה רוחנית על מה שחשוב באמת.
חשוב באמת להיות אדם טוב, אבל ראבאק, בחורה רוצה לשים מסקרה ביום שישי בערב. נאלצתי להסתפק באודם סולידי, ואם הוא נמרח לי על השיניים, מבחינתי זו כבר בעיה של שאר הבליינים. ושלא נדבר על מעליות יותר מדי, הא. כי בואו נודה על האמת, אם אתם לבד במעלית עם מראה אתם תהפכו ליצורים מגוחכים שבודקים את הנקבוביות שלהם עד שיכנס אדם זר ויהפוך את המצב למביך. ואם מראש מדובר במעלית עמוסה, עדיין לא תוותרו על המבט במראה, פשוט תסוו אותו בצורה קולית יותר. זה צורך בסיסי ואני לא שופטת. במהלך שבוע ההתנזרות נכנסתי למעלית בראש מושפל אל האייפון כדי לחמוק מהמראה. חבל רק שבמעליות אין קליטה, אז בזמן שחבריי למעלית שולחים מבטים חושניים לעבר בבואתם, אני בהיתי בכפתורים מהבהבים. תענוג אמיתי.
ובאמת, אחת הבעיות עם ניסוי אכזרי שכזה היא שמראות הן דבר הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה. בסטודיו לפילאטיס, למשל, הכתה בי במלוא העוצמה משמעות הביטוי "אל תיתן לחתול לשמור על השמנת". רק תחליפו את השמנת בחדר מלא מראות, ואת החתול בבחורה שלא ראתה מראה ארבעה ימים וחוששת שהפכה לחד גבה שמן ומחוצ'קן. נשמתי עמוק, הכנסתי בטן ומיהרתי להיכנס לסטודיו בראש מושפל (שוב) ולשכב על המזרן לפני שהיצר הרע יכריע אותי. למרבה המזל רוב התרגילים היו בשכיבה על הגב כך שיכולתי להתחמק מהדמות במראה ממש עד סוף השיעור. אבל אנחנו לא בסרט של דיסני ואין פה סוף טוב. ברור שהסתכלתי במראה. לזכותי יאמר שזה היה ממש לשנייה חטופה - רק לוודא שהכול עדיין במקום - ומאז הייתי ממושמעת הרבה יותר.
רק אחרי חמישה ימים נטולי בבואה התחלתי לעשות לעצמי הנחות קטנות. שמשה של חלון בלילה, משקפי שמש שחורים ובעצם כל משטח בורק הפכו לפתע לעצמים מבוקשים.
שבוע קשה הגיע לסיומו ואז, סוף סוף, התייצבתי מול מראה. זה דווקא היה נחמד. במקום לחפש מיד את הפגמים ואת כל מה שלא בסדר בפרצוף שלי, פשוט הסתכלתי על עצמי כמו שאני, קצת כמו שקורה כשאתם מסתכלים על מישהו שהוא לא אתם. זה החזיק לפחות כמה דקות, עד שהוצאתי פינצטה, כי יש צחוקים ויש חלאס.
לסיכום, האם הייתי ממליצה לכם להיגמל ממראה לשבוע כתרגול לגמילה מאהבה עצמית או לפחות לחידוד המודעות העצמית? אולי אם אתם חיים במערה. לפי מה ששמעתי שיטה מומלצת היא דווקא לחייך אל עצמכם במראה כל יום. ואם זה לא עובד, לפחות תוכלו לוודא שאין לכם חסה בין השיניים.