לא ראיתי, לא שמעתי: שבוע בלי טלוויזיה ובלי מוזיקה

נשארו דברים מעטים שלא צריך להתווכח עליהם, ואחד מהם הוא מרכזיותה של המוזיקה בחיינו. ידוע ומוסכם שאדם בלעדיה הוא כמו עץ ללא מים: אנשים שואבים ממנה השראה, צועדים עמה לחופה, עושים איתה אהבה וג'וגינג, ובאופן כללי לא מוותרים עליה בשום מצב – הרי אפשר להמשיך להקשיב לה גם כשהמכשיר על מצב טיסה. לכן, לא היה מפתיע להיתקל בגילויי צער כנים ואמפתיים כשבישרתי לזולת על התנזרותי ממנה במשך שבוע. הרחמים היו עמוקים במיוחד מצד אלה שהבינו עד כמה המעבר קיצוני – מעשר שעות ממוצעות ליום של האזנה למוזיקה, לפי הנתונים של ספוטיפיי, לכלום מוחלט.

והגרוע מכל, מבחינת אלה שרצו לנחם: לא היה איך. כשמישהו עצוב, מכינים לו מיסקטייפ של שירים לשבורי הלב. כשמישהו בצום ולא יכול לאכול, שולחים לו מוזיקה שתסיח את דעתו, אבל איזה אגוז אפשר לתת לסנאי בלי שיניים? מובן גם כי איש לא האמין שאחזיק שבוע, וההימור המקובל היה שאשבר כבר לאחר יומיים. אך הנדר לא נשבר, ומעבר לכל ההתקרבנות, האמת שדווקא היה משהו נוח בהתנזרות הזו.

כי מוזיקה, כמו שאומר קווין ספייסי על החיים בסוף "אמריקן ביוטי", פשוט יפה מדי לפעמים, והיא ממלאת את הלב עד שהוא מרגיש כמו בלון שהולך להתפוצץ. רק שאין לו על מה – כל השירים הללו טוענים אותנו באמוציות ובאנרגיות, ואז החיים האפרוריים לא באמת מספקים לנו הזדמנויות לפרוק אותם. שבוע ההתנזרות היה חף מרגשות, אבל גם מאשליות.

וגם מזיכרונות: צום מוזיקלי מכניס אותך לעורו של ג'ים קארי ב"שמש נצחית בראש צלול", רק בלי שתצטרך לבקר בקליניקה ולשלם על המחיקה. אין הרי כמעט אף אדם או תקופה בחיים שאינם מתקשרים אוטומטית לשירים כלשהם, וכשאי אפשר לשמוע אותם, קל הרבה פחות להיזכר. אם המוח האנושי הוא מחשב, התנזרות מוזיקלית היא הדרך הפשוטה ביותר לעשות לו ריסטרט ולהשליך לפח המחזור את כל החוויות הלא נעימות. כמו שאמר פעם פילוסוף צרפתי נודע: בממשות שאין בה את "לינגר" של הקרנבריז, אז גם אין פלאשבקים עצובים מכיתה ו'.

ועדיין, למרות כל זה: היה נורא. לא רק בגלל שלא הייתה דרך להתגונן מפני מה שקולטות האוזניים בעבודה וברחוב, והכול פתאום נשמע כל כך שקט או רועש באופן מוזר – זה עוד משהו שאפשר להשלים איתו, בטח אם הוא נמשך שבוע בלבד; גם לא בגלל הייסורים שהיו כרוכים במעבר על בלוגי המוזיקה הקבועים וקריאת הכותרת "האלקטרו-האוריינטלי הפיני שישנה את חייכם" בלי היכולת להקליק. זה סתם חלק מתסמונת FOMO המודרנית והמיותרת במסגרתה אנו חווים תחושת פספוס תמידית אף שאיננו מחמיצים דבר – ואכן, בתומו של השבוע, כשעברתי על כל השירים שהפסדתי, התגלה כי דווקא יכולתי לחיות גם בלעדיהם.

המכשול היה אחר: זה נכון שמוזיקה יוצרת לעתים ציפיות שווא לדברים שלא קורים וגם לא יכולים לקרות, אבל בסופו של דבר היא יוצרת את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, וגם אם זה מקסם שווא, אז בלעדיו מסובך שבעתיים להתנהל כאילו לדברים יש משמעות, ולבצע פעולות פשוטות בסדר הגודל של כתיבת ברכה ליום הולדת.

קשה לכתוב מילים יפות ומלכתחילה לחשוב מחשבות יפות בלי מוזיקה. אין ספק שהיא מעמסה על הראש ועל הלב, אבל איזה דבר שבאמת אכפת ממנו אינו כזה? כתבו וגם שרו הרבה על כוחה של השתיקה, אבל האמת שכל הדממות שבעולם גם יחד לא מדגדגות את העוצמה שבמנגינה אחת. ברגע שבו הסתיים הצום, התאפשר ללחוץ מחדש על הפליי והצלילים הראשונים התחילו להתנגן, כבר היה לי ברור - להבא, עדיף לשמוע ברצף אותו שיר במשך שבעה ימים מאשר לא להאזין לשום דבר בכלל במשך שבוע.

"בתנאי אחד", אמרתי לעורך מדור התרבות, "יש מכבי תל אביב נגד בית"ר ירושלים ביום שני. את זה אני לא מחמיץ. חוץ מזה, אני שלך".

כך החלה ההתחייבות שלי. התחייבות בערבון מוגבל, אם תרצו, משום שאם מנכים את האירוע הכי חשוב של תקופת הגמילה, באמת שהטרף נראה קל מדי. שבוע בלי טלוויזיה? גיב מי א ברייק. הרי אם לא כדורגל, אני בכלל חוזר לאייטיז, עם ערוץ 1 ובלי לכוון אפילו את האנטנות כדי לתפוס את הקרבות של האחים ואן אריק בלבנון. זו אשתי, הכול באשמתה. אני באמת לא מבין למה אומרים לי באמצע יולי ש"החורף מגיע" ומדוע הזומבים ההם ממשיכים לאכול לכולם את הראש, תרתי משמע.

כן, זו הייתה משימה קלה. אין סיכוי שהייתי מתחייב על 30 שניות בלי סמארטפון, אבל שבוע מינוס 90 דקות ללא טלוויזיה זה משהו שבהחלט אפשר לעשות, במיוחד כשאתה מצויד בספר טוב ("ילדי השטאזי", רומן מתח היסטורי חדש. אל תחמיצו).

זו הנקודה שבה הקורא אמור להיכנס למתח. יש שינחשו שהמשימה הוכתרה בהצלחה, הרוב בוודאי יקבע שנכשלתי. שלושה ימים עברו. לא בנקל, אבל שרדנו את זה, המקלט ואני, באופן לגיטימי ומעורר הערכה. הלא מה רבים היו הפיתויים, ובכל זאת שמרנו על יחסי הריחוק המתבקשים. דרמות גדולות בליגת האלופות, "צל של אמת" שהצליחה לשגע גם את פרקליטות המדינה, ענבל אור הזילה דמעה במונולוגים מרגשים. בכל אלה עמדתי בכבוד, אפילו בלי שידורים חוזרים של פמילי גאי הסתדרתי, וגם השלושער המדהים של רונאלדו והמהפך של ריאל לא הצליחו לרגש. הייתי בזון, בייבי, ושום דבר לא עצר אותי בדרך למטרה.

ואז, כמו שקורה אצל כל הגאונים האמתיים, נפלתי על שטויות.

הכול החל בלילה הרביעי. חזרנו הביתה אחרי שאתלטיקו העיפה את ברצלונה מהצ'מפיונס, מה שהיה אמור להביא לסימון וי על עוד ערב קל. האישה הייתה עייפה והלכה לישון מוקדם. נשארתי בסלון לבד, בלי מוזה לקרוא. היד הוסטה בממזריות רבה אל השלט. אם אני מדליק לרגע אחד, רק אחד, ומכבה, כלום לא יקרה. זה יהיה הסוד הקטן שלי. הלא התפריט באחת לפנות בוקר נע בדרך כלל בין תכניות היסטוריות על נאצים, סיטקומים גרועים בערוץ הקומדיה ולופ נוסטלגי בערוץ 1. אין באמת מה לראות.

רצה הגורל, ולחצתי על נשיונל ג'יאוגרפיק. נפלתי על התוכנית של ביטחון הגבולות בשדה התעופה של קולומביה. מת על הסדרות האלה, מת. הנוסע לא יודע שבעוד רגע ישתנו חייו לנצח. תחילה הוא מחוויר, אחר כך זועק שזו לא המזוודה שלו ולבסוף שומע שוטרים במדים ירוקים מקריאים לו בקול מונוטוני מקפיא דם את זכויותיו. "8-12 שנים בפנים", זועקת כותרת עם סטמפה אדומה מפחידה. אני מתמוגג לי, ובו זמנית תוהה כמה מבריחים כן הצליחו לעבור בזמן שהחבר'ה פה תפסו את הבלדר המסכן הזה, וכמה אימהות חד-הוריות כן הצליחו לחטוף את הילדה שלהן אל מעבר לגבול בעוד האחת הזו ממררת בבכי לאחר שהדרכון המזויף של בתה נחשף.

איבדתי את זה. שכחתי את הנדר. העובדה שכבר ראיתי בעבר את התוכנית וזכרתי בדיוק את האפיזודה הזו רק הפכה את הכישלון לפתטי עוד יותר. כמה אירוני, חשבתי לעצמי ברגע ההוא שבו הכול נסדק והתפרץ, שתוכנית על גילוי סמים חשפה את ההתמכרות שלי. מסתבר שגם בלי "משחקי הכס" החורף שלי הגיע. למעשה, הוא מעולם לא הלך.