וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בני חורין: כתבי וואלה! NEWS משאירים את ההתמכרויות מאחור

אבנר שביט, דוד רוזנטל, עמית סמט ויהל הדר

22.4.2016 / 0:02

לרגל חג החירות החלטנו להשאיר את היומיום האפור והמוכר מאחור ולנסות לחיות בלעדיו. דוד רוזנטל (טלוויזיה), עמית סמט (מראות), אבנר שביט (מוזיקה) ויהל הדר (באזפיד), התנסו במה שמפחיד את כולנו

יח"צ - חד פעמי

(בסרטון: הטריילר של "סמוך על סול". הסדרה שדוד רוזנטל נמנע ממנה)

seperator

"בלי 'לינגר' של הקרנבריז, אין גם פלאשבקים עצובים מכיתה ו'" (אבנר שביט התנזר ממוזיקה)

אין הרי כמעט אף אדם או תקופה בחיים שאינם מתקשרים אוטומטית לשירים כלשהם, וכשאי אפשר לשמוע אותם, קל הרבה פחות להיזכר. אם המוח האנושי הוא מחשב, התנזרות מוזיקלית היא הדרך הפשוטה ביותר לעשות לו ריסטרט

נשארו דברים מעטים שלא צריך להתווכח עליהם, ואחד מהם הוא מרכזיותה של המוזיקה בחיינו. ידוע ומוסכם שאדם בלעדיה הוא כמו עץ ללא מים: אנשים שואבים ממנה השראה, צועדים עמה לחופה, עושים איתה אהבה וג'וגינג ובאופן כללי לא מוותרים עליה בשום מצב – הרי אפשר להמשיך להקשיב לה גם כשהמכשיר על מצב טיסה. לכן, לא היה מפתיע להיתקל בגילויי צער כנים ואמפתיים כשבישרתי לזולת על התנזרותי ממנה במשך שבוע. הרחמים היו עמוקים במיוחד מצד אלה שהבינו עד כמה המעבר קיצוני – מעשר שעות ממוצעות ליום של האזנה למוזיקה, לפי הנתונים של ספוטיפיי, לכלום מוחלט.
והגרוע מכל, מבחינת אלה שרצו לנחם: לא היה איך. כשמישהו עצוב, מכינים לו מיסקטייפ של שירים לשבורי הלב. כשמישהו בצום ולא יכול לאכול, שולחים לו מוזיקה שתסיח את דעתו, אבל איזה אגוז אפשר לתת לסנאי בלי שיניים? מובן גם כי איש לא האמין שאחזיק שבוע, וההימור המקובל היה שאשבר כבר לאחר יומיים. אך הנדר לא נשבר, ומעבר לכל ההתקרבנות, האמת שדווקא היה משהו נוח בהתנזרות הזו.

כי מוזיקה, כמו שאומר קווין ספייסי על החיים בסוף "אמריקן ביוטי", פשוט יפה מדי לפעמים, והיא ממלאת את הלב עד שהוא מרגיש כמו בלון שהולך להתפוצץ. רק שאין לו על מה – כל השירים הללו טוענים אותנו באמוציות ובאנרגיות, ואז החיים האפרוריים לא באמת מספקים לנו הזדמנויות לפרוק אותם. שבוע ההתנזרות היה חף מרגשות, אבל גם מאשליות.
וגם מזיכרונות: צום מוזיקלי מכניס אותך לעורו של ג'ים קארי ב"שמש נצחית בראש צלול", רק בלי שתצטרך לבקר בקליניקה ולשלם על המחיקה. אין הרי כמעט אף אדם או תקופה בחיים שאינם מתקשרים אוטומטית לשירים כלשהם, וכשאי אפשר לשמוע אותם, קל הרבה פחות להיזכר. אם המוח האנושי הוא מחשב, התנזרות מוזיקלית היא הדרך הפשוטה ביותר לעשות לו ריסטרט ולהשליך לפח המחזור את כל החוויות הלא נעימות. כמו שאמר פעם פילוסוף צרפתי נודע: בממשות שאין בה את 'לינגר' של הקרנבריז, אז גם אין פלאשבקים עצובים מכיתה ו'.

sheen-shitof

הסוד? שחיית חתירה

ביקור קצר בבריכה שינה לי את החיים - וגם לכם זה יקרה

בשיתוף TI SWIM
קשה לכתוב מילים יפות ומלכתחילה לחשוב מחשבות יפות בלי מוזיקה. אין ספק שהיא מעמסה על הראש ועל הלב, אבל איזה דבר שבאמת אכפת ממנו אינו כזה?

ועדיין, למרות כל זה: היה נורא. לא רק בגלל שלא היתה דרך להתגונן מפני מה שקולטות האוזניים בעבודה וברחוב, והכל פתאום נשמע כל כך שקט או רועש באופן מוזר – זה עוד משהו שאפשר להשלים איתו, בטח אם הוא נמשך שבוע בלבד ; גם לא בגלל הייסורים שהיו כרוכים במעבר על בלוגי המוזיקה הקבועים וקריאת הכותרת "האלקטרו-האוריינטלי הפיני שישנה את חייכם" בלי היכולת להקליק. זה סתם חלק מתסמונת FOMO המודרנית והמיותרת במסגרתה אנו חווים תחושת פספוס תמידית אף שאיננו מחמיצים דבר – ואכן, בתומו של השבוע, כשעברתי על כל השירים שהפסדתי, התגלה כי דווקא יכולתי לחיות גם בלעדיהם.

המכשול היה אחר: זה נכון שמוזיקה יוצרת לעתים ציפיות שווא לדברים שלא קורים וגם לא יכולים לקרות, אבל בסופו של דבר היא יוצרת את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, וגם אם זה מקסם שווא, אז בלעדיו מסובך שבעתיים להתנהל כאילו לדברים יש משמעות, ולבצע פעולות פשוטות בסדר הגודל של כתיבת ברכה ליום הולדת.

קשה לכתוב מילים יפות ומלכתחילה לחשוב מחשבות יפות בלי מוזיקה. אין ספק שהיא מעמסה על הראש ועל הלב, אבל איזה דבר שבאמת אכפת ממנו אינו כזה? כתבו וגם שרו הרבה על כוחה של השתיקה, אבל האמת שכל הדממות שבעולם גם יחד לא מדגדגות את העוצמה שבמנגינה אחת. ברגע שבו הסתיים הצום, התאפשר ללחוץ מחדש על הפליי והצלילים הראשונים התחילו להתנגן, כבר היה לי ברור - להבא, עדיף לשמוע ברצף אותו שיר במשך שבעה ימים מאשר לא להאזין לשום דבר בכלל במשך שבוע.

: אבנר שביט. ראובן קסטרו
"בסופו של דבר מוזיקה יוצרת את התחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר"/ראובן קסטרו

"אני בזון בייבי, שום דבר לא יעצור אותי" (דוד רוזנטל התנזר מטלוויזיה)

כן, זו היתה משימה קלה. אין סיכוי שהייתי מתחייב על שלושים שניות בלי סמארטפון, אבל שבוע מינוס תשעים דקות ללא טלוויזיה זה משהו שבהחלט אפשר לעשות, במיוחד כשאתה מצויד בספר טוב

"בתנאי אחד", אמרתי לעורך מדור התרבות, "יש מכבי תל אביב-בית"ר ירושלים ביום שני. את זה אני לא מחמיץ. חוץ מזה, אני שלך".

כך החלה ההתחייבות שלי. התחייבות בערבון מוגבל, אם תרצו, משום שאם מנכים את האירוע הכי חשוב של תקופת הגמילה, באמת שהטרף נראה קל מדי. שבוע בלי טלוויזיה? גיב מי א ברייק. הרי אם לא כדורגל, אני בכלל חוזר לאייטיז, עם ערוץ 1 ובלי לכוון אפילו את האנטנות כדי לתפוס את הקרבות של האחים ואן אריק בלבנון. זו אשתי, הכול אשמתה. אני באמת לא מבין למה אומרים לי באמצע יולי ש"החורף מגיע" ומדוע הזומבים ההם ממשיכים לאכול לכולם את הראש, תרתי משמע.

כן, זו היתה משימה קלה. אין סיכוי שהייתי מתחייב על שלושים שניות בלי סמארטפון, אבל שבוע מינוס תשעים דקות ללא טלוויזיה זה משהו שבהחלט אפשר לעשות, במיוחד כשאתה מצויד בספר טוב ("ילדי השטאזי", רומן מתח היסטורי חדש. אל תחמיצו).

זו הנקודה שבה הקורא אמור להיכנס למתח. יש שינחשו שהמשימה הוכתרה בהצלחה, הרוב בוודאי יקבע שנכשלתי. שלושה ימים עברו. לא בנקל, אבל שרדנו את זה, המקלט ואני, באופן לגיטימי ומעורר הערכה. הלא מה רבים היו הפיתויים, ובכל זאת שמרנו על יחסי הריחוק המתבקשים. דרמות גדולות בליגת האלופות, "צל של אמת" שהצליחה לשגע גם את פרקליטות המדינה, ענבל אור הזילה דמעה במונולוגים מרגשים. בכל אלה עמדתי בכבוד, אפילו בלי שידורים חוזרים של פמילי גאי הסתדרתי וגם השלושער המדהים של רונאלדו והמהפך של ריאל לא הצליחו לרגש. הייתי בזון, בייבי, ושום דבר לא עצר אותי בדרך למטרה.

היד הוסטה בממזריות רבה אל השלט. אם אני מדליק לרגע אחד, רק אחד, ומכבה, כלום לא יקרה. זה יהיה הסוד הקטן שלי

ואז, כמו שקורה אצל כל הגאונים האמתיים, נפלתי על שטויות.
הכול החל בלילה הרביעי. חזרנו הביתה אחרי שאתלטיקו העיפה את ברצלונה מהצ'מפיונס, מה שהיה אמור להביא לסימון וי על עוד ערב קל. האישה היתה עייפה והלכה לישון מוקדם. נשארתי בסלון לבד, בלי מוזה לקרוא. היד הוסטה בממזריות רבה אל השלט. אם אני מדליק לרגע אחד, רק אחד, ומכבה, כלום לא יקרה. זה יהיה הסוד הקטן שלי. הלא התפריט באחת לפנות בוקר נע בדרך כלל בין תוכניות היסטוריות על נאצים, סיטקומים גרועים בערוץ הקומדיה ולופ נוסטלגי בערוץ 1. אין באמת מה לראות.

רצה הגורל, ולחצתי על נשיונל ג'יאוגרפיק. נפלתי על התוכנית של ביטחון הגבולות בשדה התעופה של קולומביה. מת על הסדרות האלה, מת. הנוסע לא יודע שבעוד רגע ישתנו חייו לנצח. תחילה הוא מחוויר, אחר כך זועק שזו לא המזוודה שלו ולבסוף שומע שוטרים במדים ירוקים מקריאים לו בקול מונוטוני מקפיא דם את זכויותיו. "8-12 שנים בפנים", זועקת כותרת עם סטמפה אדומה מפחידה. אני מתמוגג לי, ובו זמנית תוהה כמה מבריחים כן הצליחו לעבור בזמן שהחבר'ה פה תפסו את הבלדר המסכן הזה, וכמה אימהות חד-הוריות כן הצליחו לחטוף את הילדה שלהן אל מעבר לגבול בעוד האחת הזו ממררת בבכי לאחר שהדרכון המזויף של בתה נחשף.
איבדתי את זה. שכחתי את הנדר. העובדה שכבר ראיתי בעבר את התוכנית וזכרתי בדיוק את האפיזודה הזו רק הפכה את הכישלון לפתטי עוד יותר. כמה אירוני, חשבתי לעצמי ברגע ההוא שבו הכול נסדק והתפרץ, שתוכנית על גילוי סמים חשפה את ההתמכרות שלי. מסתבר שגם בלי "משחקי הכס" החורף שלי הגיע. למעשה, הוא מעולם לא הלך.

מתנזרים בפסח. ראובן קסטרו
"כמה אירוני שתוכנית על גילוי סמים חשפה את ההתמכרות שלי"/ראובן קסטרו

"די לעיסוק בחיצוניות, אני אתחבר לפנימיות העמוקה שלי" (עמית סמט התנזרה ממראות)

כמובן שמה שחשוב באמת זה להיות בן אדם טוב, אבל ראבק, בחורה רוצה לשים מסקרה ביום שישי בערב. אם אתם מתעניינים, החלטתי לא לבקש עזרה בנושא מהחבר שלי, מחשש שאיראה כמו גרסה לא מוצלחת של פאות קדושות

כשקיבלתי את המשימה להיגמל ממראות במשך שבוע די נלחצתי. לא בגלל שאני נרקיסיסטית שמחוברת לראי בווריד, אלא בגלל הצורך האנושי העמוק של אדם לראות את פניו, אפילו רק כדי לבדוק שאין חצ'קונים על לחייו או שאריות דוריטוס בין שיניו. ראי זה לא התמכרות, זה מוצר צריכה בסיסי. אולי לא ברמה של מזון או שתיה, אבל לפחות באותה קטגוריה של להשתין באסלה או לצחצח במברשת שיניים.

ואפרופו מברשת שיניים, אתם יכולים לדמיין מחזה יותר יצורי מאדם שצריך לצחצח בלי להסתכל במראה? במשך שבוע שלם אני בוהה בקיר כמו במבי עצוב ומדי פעם עולות בי מחשבות זוועה כמו "צריך לנקות פאנלים". אני כבר לא מכירה את עצמי, תרתי משמע. בעצם תיקון: אני מכירה את עצמי וזה מאכזב. לתומי חשבתי שבכל הזמן שהניסוי הזה יחסוך לי מעיסוק בחיצוניות, אני אתחבר לפנימיות העמוקה שלי. מה שקרה בפועל זה ששבוע בלי מראה היה מעצבן מאוד, והרגיש יותר כמו עקיצת יתוש מציקה שאי אפשר לגרד מאשר הארה רוחנית על מה שחשוב באמת.

כמובן שמה שחשוב באמת זה להיות בן אדם טוב, אבל ראבק, בחורה רוצה לשים מסקרה ביום שישי בערב. אם אתם מתעניינים, החלטתי לא לבקש עזרה בנושא מהחבר שלי, מחשש שאיראה כמו גרסה לא מוצלחת של פאות קדושות, והסתפקתי באודם סולידי. אם הוא נמרח לי על השיניים מבחינתי זה כבר בעיה של שאר הבליינים, אני עשיתי את המיטב.

בקיצור, שבוע אחרי תחילת הגמילה, שאמנם כלל רמאויות קטנות כמו הצצה בהשתקפות שלי דרך דלתות שקופות של מקרר (הייתי נואשת!), הבטתי סוף סוף במראה. מודה שזה דווקא היה נחמד. במקום לחפש מיד את הפגמים ומה לא בסדר בפרצוף שלי היום, פשוט הסתכלתי על עצמי כמכלול, בערך כמו שקורה כשאתם מסתכלים על מישהו שהוא לא אתם. כמובן שכמה דקות אחר כך כבר הוצאתי פינצטה, כי יש צחוקים ויש חלאס. האם הייתי ממליצה לכם להיגמל ממראה לשבוע כתרגול לאהבה עצמית? אולי אם אתם חיים במערה. לפי מה ששמעתי, שיטה מומלצת היא דווקא לחייך אל עצמכם במראה כל יום. גם אם זה לא עובד לפחות תוכלו לוודא שאין לכם חסה בין השיניים.

(עמית סמט)

אודי הירש, עמית סמט, דוד רוזנטל, אבנר שביט. ראובן קסטרו
"להיגמל ממראה לשבוע כתרגול לאהבה עצמית? רק אם אתם גרים במערה"/ראובן קסטרו

"נעלם לי הפילטר, דרכו אני צורכת את כל מה שפאן" (יהל הדר התנזרה מבאזפיד)

שום אתר אחר לא יאמר לי עם איזה אוכל אני צריכה להתחתן (המבורגר), איזו דמות אני ב"צער גידול בנות" (סטפני) ומה היה הגורל שלי אם הייתי משתתפת ב"משחקי הרעב"

התמכרות לבאזפיד היא אחד הדברים המביכים להודות בהם, אפילו לעצמך, וההכרה שלי הגיעה רק כשהתבקשתי להתנזר ממשהו. כאחת שרואה עצמה כאינדיבידואל מלא תבונה, פתית שלג ייחודי שקורא ספרות יפה לפני השינה, פתאום קלטתי שאני מבקרת בבאזפיד לפחות 10 פעמים ביום, זה גרם לבבואה העצמית שלי לאבד מתחושת העליונות די מהר. למי שלא מכיר את באזפיד, זהו אתר עם יומרה ורצון להיות אתר חדשות, אבל מי שבא בשערו לא מעוניין לבדוק מה מצב הקמפיין של הילארי או מה שלום דעא"ש. 17 סיבות לכך שפיטבול הם הכלבים הכי שווים, 5 דוגמאות למה כדאי לצבוע את השיער לצבע ג'ינס, 8 דברים שאפשר לבשל בתוך ספל במיקרו, צר עולמי כעולם נמלה והוא מורכב מרשימות.

תהליך ההתנזרות התחיל בהכחשה. אני ממש לא חייבת להיכנס לאתר הזה, זה לא כאילו אין מיליארד תוכן שרק צף ברחבי האינטרנט ומתחנן בפני לקרוא אותו ולהשתעשע ממנו. אני יכולה להכנס לרדיט בכל רגע. בהמשך ההכחשה התפוגגה. כל יום, מספר פעמים ביום, דגדג לי לחזור אליו, בדרך לעבודה, בעבודה, בחזרה מהעבודה, בלימודים, בבית, כשמי שעומד מולי לא מעניין וכשסתם נחה עלי הרוח. זה אולי אתר דבילי עם תוכן במשקל נוצה אנורקטית, אבל הרגשתי בחסרונו, כמו החברה הרכלנית שמספרת לי את מה שחשוב לדעת על מה שלא חשוב לדעת. בקיצור, נעלם לי הפילטר דרכו אני צורכת את כל מה שפאן.

בדיעבד הגעגועים העיקריים בשבוע הזה היו לקוויזים, אל תסתכלו עלי ככה, יש להם ערך אינטלקטואלי, באמת! זה יכול למנוע אלצהיימר, כך שמעתי... שום אתר אחר לא יאמר לי עם איזה אוכל אני צריכה להתחתן (המבורגר), איזו דמות אני ב"צער גידול בנות" (סטפני) ומה היה הגורל שלי אם הייתי משתתפת ב"משחקי הרעב" (מוות על ידי אכילת גרגירים רעילים).

בתום השבוע החזרה לאתר לא היתה כפי שציפיתי, פתאום הוא נראה זרחני, צבעוני ושטחי. המסקנה: אם את אוהבת משהו תני לו ללכת. אם הוא חוזר זרחני, צבעוני ושטחי זה אומר שגם ג'אנק אינטלקטואלי צריך להיות במידה. טוב, אולי עוד קוויז אחד ודי.

באזפיד. AP
"זה אולי אתר דבילי עם תוכן במשקל נוצה, אבל הרגשתי בחסרונו"/AP

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully