נושאים חמים

פרינס, אני שונא אותך: פרידה מאמן שמעך את הלב

ספורטאי, טבעוני, חטוב, עשיר, ובעיקר – מישהו שלמרות תפוקה מוזיקלית בלתי נגמרת, יש לו עוד המון מה להגיד. פרינס היה אמור להישאר איתנו עוד הרבה זמן. ניר ממון מתקשה להיפרד ממוזיקאי שבו התאהב לפני שלושים שנים

צילום: רויטרס, עריכה: אביב אירגז, קריינות: אביב אברמוביץ'

איך ניגשים לכתוב את הטקסט שאתה הכי לא רוצה לכתוב אי פעם?

פרינס, ברשותך, אפנה אליך בגוף שני.

אני שונא אותך, פרינס.

אתה ואני הולכים יחד בדיוק שלושים שנים, הכרנו טיפה קודם, כזה "שלום שלום", אבל מאביב 1986 – ליתר דיוק, מהיום שבו קניתי את הקסטה של "Parade" – דרכינו לא נפרדו. יש הרבה הסברים רציונליים לכך, רובם מערבים הטיה כזו או אחרת של המילה "גאון". אבל האמת היא, שכמו הרבה דברים טובים וגם איומים, זו היתה פשוט התאהבות של תיכוניסט שהתחילה את הכל.

אי אפשר, פשוט אי אפשר היה לעמוד בפני הערימה הזאת של הדברים שזרקת לי בפרצוף. פ'אנק? למה לא. גיטרות רוק לפנים? בהחלט. ג'אז? ברוך הבא. מנעד קולי מטורף? יום טוב גם לך. טקסטים חידתיים, מכונות תופים מהחלל, שפגטים על עקבים – אהלן! אל תשבו, בואו, היכנסו. הכל התערבב בהכל, דפק לי את המוח והקפיץ לי את הלב. מה זה הדבר הזה, בנאדם? מאותו רגע גמעתי עוד ועוד פרינס. לומד אותך קדימה ואחורה. קונה את כל הקטלוג. סינגלים, בוטלגים, לוחות שנה. מקדש ומשנן כל מילה שקוטנר או מיכל ניב אומרים עליך.

זו היתה התאהבות של תיכוניסט. והיא היתה אמורה לחלוף כמו פצעי בגרות וכל השיט הזה. והנה הבעיה, מיסטר נלסון: זה לא עבר.

על כל אלבום מבריק שמצאתי, שמעתי ממעריצים אחרים על עוד אחד שאני חייב להשיג. על כל אמן לווין שטיפחת וגיליתי לפתע (נניח, שילה אי) נתחוור לי מהמעריצים שיש עוד שלושה. "יש לו בבית כספת", הם אמרו, "ויש בה מאות שירים גמורים שהוא פשוט לא מוציא". מה? למה? מי מתנהג ככה? "הוא גנז את האלבום השחור - הבוטלג הכי חשוב בתולדות המוזיקה!" הם אמרו. "אתה חייב להשיג עותק". אבל מאיפה? "אומרים שלקוטנר יש אחד!". ככה בדיוק אני מתחיל לשנוא אותך, פרינס.

נרוץ קצת קדימה. 1992. לונדון. 3 הופעות מהסיבוב "Diamonds and Pearls". ראיתי הופעות מעולות בחיי קודם. אבל אתה, פרינס, אתה סיבכת אותי. גם אחרי שראיתי את הסרט "Sign of the Times" שנחשב ובצדק לאחד התיעודים המצולמים הגדולים בתולדות הרוקנרול, וגם אחרי קטעי ההופעה הרבים האחרים שראיתי בוידאו, כלום לא הכין אותי למה שאני רואה על הבמה. בן אדם אחד שעושה הכל, אבל הכל, מושלם. וזה אסון. כי מאז, אף הופעה של אף אמן אחר לא הביאה אותי אפילו קרוב להופעה שלך. חיות במה שאני מעריץ כמו דיוויד בואי, מייקל ג'קסון, מדונה, פול מקרטני, סטיבי וונדר, ועוד עשרות – באו ונתנו בראש ואני נהניתי, שרתי, רקדתי, אבל כלפי פנים חייכתי לעצמי – "נו, בסדר, נחמד. אבל זה עדיין לא פרינס". בקיצור, הרסת לי את הרוקנרול. ונאלצתי לנסוע לראות אותך מופיע, מעל ל-30 פעם. כן, הרסת לי גם את חשבון הבנק.

הרסת עוד כל כך הרבה דברים. כל הסיפור הזה עם השינוי שם, א-ברוך. היית חייב לעשות את זה רק כדי שכל מי שמכיר אותי יירד עלי? עד היום המון אנשים מאוד לא מעודכנים טורחים להסביר לי ש"כבר לא קוראים לו פרינס" או ש"שוב קוראים לו פרינס". ויודע מה, זה שמאחורי המהלך הזה עמד ארגומנט מבריק ומעורר השראה בנוגע לבעלות של מוזיקאים על היצירה שלהם, לא עזר. להפך, זה שאתה צודק רק תסכל אותי עוד יותר.

ובוא נדבר רגע על כמה שרדפת את המעריצים שלך. כולם יודעים איך שלחת מכתבי אזהרה למי שהעזו להשתמש במוזיקה שלך או בתמונה שלך או בלוגו שלך באתרים שלהם, ואיך תבעת את התינוק מיוטיוב עם השיר שלך. תבעת תינוק! כולם יודעים על זה, נכון? ואף אחד לא מדבר על כמה נתת למעריצים שלך. בשנת 2002 ביקרתי בבית שלך, פייזלי פארק, עם עוד כ-1,500 מעריצים. שבעה ימים שלמים פתחת בפנינו את הבית שלך ומדי לילה נתת את עצמך על הבמה בצורה מופרעת אחרת, שאיש לא דמיין שהיא אפשרית. עם כמה שהיית אדם מאוד פרטי, שסולד מתרבות המפורסמים (רבים אומרים ביישן, אפילו)– היית נגיש מאוד בכל מה נוגע למוזיקה. הופעת במשך שעות באנרגיות של אצטדיון גם בחדרים פצפונים מול 15 איש, רק לשם המוזיקה. גרמת למעריצים שלך לקלל אותך ולסגוד לך בו זמנית, ואני מאוד שונא אותך גם על זה.

אני שונא אותך כי המשכת להוציא מוזיקה כל הזמן. לא נתת לי מנוחה. עם כל הכבוד לאלבומים או שירים חדשים של אמנים אהובים אחרים, הכל זז הצידה כשהגיע משהו חדש שלך, והגיע המון. אני כל כך שונא אותך על מצעד הנשים המהממות שחלפו בחייך אחת אחרי השנייה, אין גבר שלא ישנא אותך על זה, וזה עוד בלי להיכנס למה שקרה בין הגיטריסט שלך לחברה שלי. אני שונא את זה שבגובה מטר חמישים ושבע, עדיין היית כדורסלן מעולה. אני שונא אותך על כך שהיית האיש הכי מצחיק בחדר, בכל חדר שבו היית, גם אם זה המדיסון סקוור גארדן ובקהל יושבים אדי מרפי וג'ים קארי. זה פשוט לא פייר. אני גם שונא אותך על זה שבגיל 57 נראית כמו שנראית בגיל 37. זה מרתיח. אני שונא אותך על שגרמת לאתאיסט כמוני לצעוק בהופעות "love is god and god is love". זו חוצפה.

אבל הכי הכי אני שונא אותך על היום. אתה היית אמור להיות זה שישרוד הכל. ספורטאי, טבעוני, חטוב, עשיר, ובעיקר – מישהו שיש לו עוד המון מה להגיד. ממש עכשיו, בעיצומו של סיבוב הופעות שבו אתה, רק עם פסנתר, מוכר אולמות שלמים בשניות. ומה עכשיו? ככה אתה גוזר עלינו שבועות של מחוות וקאברים מחרידים מאנשים עם כוונות טובות, רק כדי להוכיח שוב שאתה ורק אתה אמור לבצע שירים שלך? או שירים בכלל? אתה יודע שחמש שנים שלמות עברו מאז שראיתי אותך בהופעה? איך אני אמור לפתור את זה בדיוק? ומה, היית חייב לגנוב לבואי את ההצגה, באפסטייג' הכי גדול בהיסטוריה? לא יכולת לחכות קצת?

אני שונא אותך כי בשבילי אתה היית התגלמות המוזיקה. נקודה. אם אתה מת, מה זה אומר עליה?

דווקא במעלית מצאו את הגוף שבחרת להשאיר מאחוריך. כפי שאמר אחד מהמעריצים, בפאראפראזה על "Let's Go Crazy" – פשוט דפקת על קומה גבוהה יותר. ונעלמת.

אני שונא אותך, כמו שכתבת בעצמך בשיר בשם הזה בדיוק – "I Hate U" – כי אני כל כך אוהב אותך. אני שונא אותך כי גרמת לי לחלוב את הקלישאה הכי מחורבנת בעולם אבל הנה היא נכונה היום, ביום הכי מחורבן בעולם שבו גרמת לי לכתוב אלף מילים שמועכות לי אחת אחת את הלב.

ואיזו יציאה דפקת. בשיאך, בעיר שלך, בבית הקסום שלך, המקום שבו יצרת את המוזיקה הכי טובה בעולם, שבו נתת את ההופעות הכי יפות שלך. ממש לא קמל באיזה חדר מתחת לניאונים, מחובר לאינפוזיה. לפני שבוע בדיוק שרת את "Heroes" של בואי, והרווחת ביושר יציאה של גיבור.

אני לא מאמין גדול בגן עדן. אבל הוכחת כל כך הרבה פעמים שאתה זה שיודע הכי טוב. אז... מי יודע?

פרינס, I wish you heaven. תודה על הכל.

Welcome to the Dawn.