פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא רואים את הסוף: איך הפכו סרטי הקולנוע לכל כך ארוכים?

      נדמה שבשנים האחרונות התחלנו לבלות יותר זמן בקולנוע מאשר בעבר. האם זו רק התחושה שלנו או שיש גם לטכנולוגיה חלק בעניין הזה, ואיך הכל שוב קשור לדור ה-Y? יצאנו לחפש תשובות

      לא רואים את הסוף: איך הפכו סרטי הקולנוע לכל כך ארוכים?
      יוטיוב

      האגדה מספרת שהקרנת "רכבת נכנסת לתחנה", סרטם התיעודי של האחים לומייר מ-1895, שנחשב לראשון שהוקרן בציבור אי פעם, הפכה במהרה להיסטריה רבתי. הסרט האילם שארך 50 שניות כלל שוט אחד רצוף, ללא עריכה, של קטר שנכנס אל התחנה בעיר החוף הצרפתית לה קיוטאט. חלק מהצופים שנכחו באולם צרחו ונסו אל אחורי החדר בעקבות הצפייה. מאה ועשרים שנים לערך חלפו מאז וכיום נראה שהאימה אוחזת בנו בעיקר לנוכח אורכם של סרטי הקולנוע המודרניים. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" על 151 דקותיו עדיין מוקרן בישראל, כאשר לפניו היו כאן "שמונת השנואים" עם 182 דקות ו"האיש שנולד מחדש" עם 156 דקות. לפנינו, אגב, "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הצנום עם 147 דקות "בלבד". האם זאת רק התחושה שלנו או שצליחת סרטי קולנוע מודרניים הפכה למשימה מורכבת במיוחד? לפחות מבחינה מספרית התשובה היא כן. אלה אנחנו.

      כשנזכרים ביצירות כמו "חלף עם הרוח" (223 דקות), "עשרת הדברות" (220 דקות) ו"לורנס איש ערב" (216 דקות), הטענה לפיה יצירות ארוכות היו כאן מאז ומעולם, נראית ברורה למדי. אבל האמת היא שגם סרטים פופולריים מאוד נוטים להימשך הרבה יותר ממה שזכרנו: "טיטאניק" (194 דקות), "שר הטבעות: שני הצריחים" (179 דקות), "הארי פוטר וחדר הסודות" (161 דקות), "האביר האפל" (152 דקות) ו"פורסט גאמפ" (152 דקות) הן רק דוגמאות על קצה המזלג.

      בדיקה שנערכה בשנה שעברה על ידי בלוגר הקולנוע רנדי אולסון מוכיחה שסרטי ענק היו כאן מאז ומתמיד. עם כניסת הטלוויזיה בשנות ה-50 וה-60, זינק אורכם הממוצע של סרטים בחצי שעה ויותר, כשהממוצע עמד על כ-130 דקות. אחרי הפוגה של 15 שנים בשנות ה-70 (בעיקר בגלל כניסת הוידאו הביתי), שבה התקצרו הסרטים מעט, חזר הקולנוע לאיתנו בחלק השני של שנות ה-80. למעשה, באופן מדהים למדי, בחמש השנים האחרונות ממוצע אורכם של סרטים נמצא דווקא בירידה. כשאולסון בחן את 25 הסרטים הפופולריים ביותר, התוצאה הפכה מובהקת אפילו יותר. ב-50 השנים האחרונות לא חל שינוי משמעותי כלשהו באורכם של הפיצ'רים הפופולריים, שעומדים פחות או יותר על אורך של 115 דקות. אז למה זה קורה לנו, איך זה שהטענה המרכזית כלפי סרטים הפכה להיות אורכם הבלתי נסבל, ואולי חשוב יותר מכל: האם גם התשובה לכל אלה קשורה בדור ה-Y?

      "העולם של צילום ועריכת סרטים השתנה", אומר לוואלה! תרבות הבמאי הישראלי תום שובל ("הנוער"), שליווה את הבמאי אלחנדרו גונזלס אינאריטו (זוכה שני פרסי אוסקר לבימוי בשנתיים האחרונות) בסרטיו "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש". "היום עובדים עם מצלמות דיגיטליות. אפשר לצלם אינסוף חומר באיכות גבוהה מאוד, אפשר לצלם יותר פרטים עם נפח גדול יותר. כשהיו מצלמים סרטים בהוליווד של שנות ה-50 או אפילו סרטים אירופאים בשנות ה-60 וה-70 השתמשו בפילם. הזמן היה מאוד מוגבל כי הפילם היה יקר. צילמת רק מה שהיית צריך. העריכה היתה פחות משמעותית".

      אפילו בישראל, מעיד שובל, חלה התפתחות באורך הסרטים. "אנחנו מוגבלים תקציבית אז הסרטים נעשים באורך המקובל של עד שעתיים, אבל כן, הסרטים מתארכים. גם כאן אפשר לצלם יותר וחומרי הגלם של סרטים נהיים פתאום ארוכים. להשאיר את המצלמה פתוחה בדיגיטל ולצלם יותר זה פחות יקר".

      אני תופסת אותך בזמן שבו אתה מביים סרט קצר דווקא - איך זה מתיישב?

      "אני נוקט בעמדה שכל סרט צריך את הזמן המתאים לו. יש סרטים שצריכים להיות 3 שעות ויש סרטים שצריכים להיות 5 דקות. זו פשוט הצורה שבה הכי נכון לספר אותם. מצד שני עבדתי עכשיו על סרט שאורכו היה 15 דקות ולהאריך אותו לחינם לא היה נותן לו יותר בעיניי. וגם סרט קצר זה סוג של חוויה ששווה לחוות אותה".

      וכצופה בעידן שבו כולנו תקועים בסמארטפונים שלנו, איך אתה מרגיש לשבת באולם שלוש שעות?

      "אני לא הטיפוס הממוצע. מבחינתי ללכת לקולנוע זה כמו ללכת לבית כנסת. זה מקדש שצריך ללכת אליו כמה שיותר. חלק מאיך שאני מבין סרטים זו חווית הצפייה בהם. זאת אומרת שאתה יושב עם זרים מוחלטים בחשכה גמורה וחווה חוויה קולנועית".

      חלף עם הרוח (מערכת וואלה! NEWS)
      פעם באמת היה מייגע. מתוך "חלף עם הרוח" (צילום: יח"צ)

      אין רגע דל

      "זה שהסרט ארוך זה לא אומר דבר על אופן הגירוי האודיו-ויזואלי שלו", מסביר עוז אלמוג, פרופסור להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, שפרסם בשנה האחרונה עם אשתו, ד"ר תמר אלמוג, את הספר 'דור ה-Y - כאילו אין מחר'. "העריכה מהירה ותזזיתית יותר. הסרטים קצביים בהרבה בהשוואה לתקופות עברו. לכן, גם אם הסרט ארוך מבחינת זמן המסך, עדיין הפורמט הכללי מתאים יותר לרוח הזמן. למעשה בגלל שהיום הסרטים מאוד אינטנסיביים בגירויים שלהם, הם מאפשרים לאדם צפייה מעט יותר ארוכה. אין רגע דל. בסרטים הישנים היו המון רגעים מתים או קטעים איטיים שלצופה מתחשק להגיד: יאללה תתקדמו כבר". אלמוג מייצר הקבלה בין סרטים ארוכים לאתרי חדשות גדולים. "אם תבדקי כמה מידע יש באתר חדשותי, תגלי שיש בו הרבה יותר מידע מאשר בעיתון מודפס. אבל בפועל כאשר אתה גולש באתר אתה יכול לרפרף, להתרשם רק מתמונות, לקפץ מדבר לדבר. זו צריכה תקשורתית בעלת אופי אחר לגמרי. אי אפשר למדוד את המדיום לפי כמות המידע שהוא דוחס. כך גם בסרט: הוא יותר ארוך לא בגלל שהגירוי ארוך אלא בגלל שיש בו חוויה מגוונת ודחוסה לאורך זמן. זה כמו ארוחת שף עם הרבה טעימות. ברור שסוגי האמנות והבידור ילכו ויותאמו יותר ויותר לדור ה-Y שהוא דור של ילידים דיגיטליים. זה גם ישפיע בעתיד על אופן הלמידה של כולנו".

      הנה זה הגיע. דור ה-Y, המושג שנדמה כאילו הפך לתשובה לכל צרה בעולם המודרני כיום. במקום להסתמך על מומחה נוסף, החלטנו ללכת ישר למקור. נמרוד בן ה-13 סיפר לנו שהישיבה באולמות הקולנוע דווקא ממש לא מפריעה לו ולחבריו, המבחן הוא המתח שבמוקד העלילה או האם הדמויות אהובות מספיק. "אני מתחיל לא לאהוב סרטים מצוירים, אבל מעריץ את שון הכבשון", הוא מספר. "ב'באטמן נגד סופרמן' נהניתי מכל רגע, וכשהיה סרט על בובספוג, כולם אמרו שזה היה גרוע, אבל אני נהניתי כי אני מעריץ את בובספוג".

      שון הכבשון (יח"צ)
      גיבור התרבות של הדור החדש. שון הכבשון (צילום: יח"צ)

      "מה שחשוב בקולנוע של היום הוא שהמקרנים הם דיגיטליים", מסביר מנכ"ל 'סינמה סיטי', אבי אדרי. "פעם היה הרבה 'לכלוך' בפריים והסרט הוצג בקצב של 24 פריימים לשנייה. היום אנחנו מדברים על 48 פריימים, זה פחות מעייף את העין ולכן אפשר לשבת בקלות לראות סרטים ארוכים מבלי שהעין או המוח יתעייפו, המושבים נוחים יותר ויש מיזוג אוויר". האם זה אומר שכל מה שאנחנו מחפשים היום בקולנוע הוא נוחות וגיבורים שנוכל להזדהות עימם? נשמע מעט שטחי.

      "בכל פעם שהקולנוע נמצא במשבר הוא מנסה לייצר אירועים בכוח", מסביר אבנר שביט, מבקר הקולנוע של וואלה! תרבות. "זה קרה בפעם הקודמת בשנות ה-50 וה-60. אז הופיעו כל הדברים שאנחנו נתקלים בהם גם היום; סרטי תלת ממד, סרטי אירוע וסרטים ארוכים, שניסו לתת לאנשים את התחושה שזה לא סתם סרט. זה כמו שאנשים באים לחנות ספרים בעקבות יצירת המופת הגדולה של התרבות הפינית, ואז מסתכלים ורואים שהספר הוא 100 עמודים. איזו מין יצירת מופת מכילה רק 100 עמודים? איך אפשר לדחוס את כל הטרגדיה הפינית ב100 עמודים?". בשנות ה-60 הצעד הזה שיחק לידיו של הקולנוע, אבל כעת נראה שהחזרה אליו מרחיקה את קהל היעד העיקרי. "יש לזה השפעה שלילית בסופו של דבר", ממשיך שביט, "ממה שאני התרשמתי רוב האנשים שצפו ב"איש שנולד מחדש" בארץ היו דווקא בקבוצת גיל של בני 20 עד 40. זה גם היה בערך הסרט היחיד שהם ראו בקולנוע בתקופה האחרונה".

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הרבה יותר מ"סתם עוד סרט"? "שמונת השנואים" (צילום: יח"צ)

      ניפגש בנטפליקס

      אז לאן כולם הולכים? אל הוואקום שמייצר הקולנוע נכנסת בגדול הטלוויזיה, האחות הקטנה שנהנית משיאים של פופולריות ויצירתיות בשנים האחרונות. סקר של חברת נילסן שהתפרסם בדצמבר 2014 והקיף למעלה מ-4,000 צופים וצופות בארה"ב, קבע כי בקרב קבוצת הגילאים המכונה "הדיגיטליים" (12 עד 24) חלה ירידה של כ-15 אחוז בביקורים בקולנוע. בקרב בני 25-44 נרשמה ירידה של כ-8 אחוזים. אחת הסיבות האפשריות לנטישה היא מחירי הכרטיסים המאמירים (בעיקר כתוצאה ממחירי פרמיום על סרטי תלת ממד ו-IMAX), תופעה שהביאה את ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג לנבא כי בעתיד הלא רחוק, סרטי קולנוע יהפכו לבילוי יוקרה לעשירים בלבד סטייל ברודוויי. על פי ספילברג ולוקאס המחירים עשויים להגיע לדרגה של 150 דולר לכרטיס ולהביא בכך שבתי הקולנוע יארחו רק סרטי ענק, אירועים קולנועיים עולמיים, בעוד שהחלק הארי של הסרטים שמגיעים היום לקולנוע, יעשה את דרכו לטלוויזיה. ככה זה כשבעשרה דולרים לחודש ניתן לקבל את כל תכני נטפליקס בבת אחת.

      אבל אולי לא רק המחירים מבריחים את הצעירים מהאולמות. מבקר הקולנוע של הלוס אנג'לס טיימס ניל גבלר האשים לפני שלוש שנים את הצעירים בזלזול באמנות הקולנוע. "בניגוד להוריהם, הם רואים את הקולנוע כאופנה. סרטים צריכים להיות חדשים ומגניבים כדי שיצדיקו את ההתעניינות שלהם", כתב גבלר. "הם חיים בעולם של כאן ועכשיו. כל מה שהיה לפני כן לא רלוונטי". גבלר התייחס בדבריו לז'אנרים הפופולריים כיום בניגוד לעבר, אולם גם לאורך החוויה יש משקל מרכזי. "לנוער היום מאוד קשה להחזיק מעמד אפילו 40 דקות", מאשש לוואלה! תרבות ד"ר גבריאל בוקובזה, פסיכולוג חינוכי מביה"ס למדעי ההתנהגות באוניברסיטת תל אביב. "לא רק מתבגרים, גם אנשים מבוגרים החליפו את הצפייה הארוכה בסרטים בצפייה ארוכה בטלוויזיה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      לכאן כולם בורחים. "משחקי הכס" (צילום: יח"צ)

      "תחשבי על הדרך שבה הזיכרון עובד. אם אני עכשיו אתן לך לזכור רשימה של 20 אותיות יהיה לך קשה. אם אני אסדר לך אותם במקבצים של שלוש אותיות כל פעם עם משמעות, יהיה לך יותר קל לזכור יותר אותיות. מבחינת קשב זה מה שקורה במצב של בינג'. אף אחד היום לא יכול לראות סרט של 4 או 5 שעות. אם את מעבירה את הסרט שהיה אמור להיות שעתיים בסדרה של 5 שעות, אז חילקת אותה לחלקים בדיוק כמו בזיכרון. את מרעננת את הקשב שלהם. ארגנת להם את התודעה מחדש".

      וכך הושלם המהפך. הטלוויזיה שניסתה במשך שנים רבות להאפיל על אחותה הגדולה, היוקרתית והנוצצת - הפכה למודל האולטימטיבי. "ללא ספק. הקולנוע היום מנסה להתחרות בטלוויזיה", מוסיף מבקר הטלוויזיה של וואלה! תרבות עידו ישעיהו. "כיום הפלטפורמה הביתית מאפשרת לצופים שליטה כמעט מלאה - צפייה ברצף בכמה פרקים שהם רוצים, לעשות דברים במקביל, יש כאלה שמצלמים את עצמם צופים בפרקים גדולים של משהו, כמו סופי עונה של "משחקי הכס" ו"המתים המהלכים", וכמובן לשתף ברשתות החברתיות בזמן אמת את כל מה שהם רואים. וזה בכלל בלי לדבר על העובדה שבימינו קל יותר למצוא איכות בטלוויזיה מאשר בקולנוע".

      "במקביל הקולנוע מתחיל להידמות בכל מיני אלמנטים לטלוויזיה", מוסיף ישעיהו ומתייחס ליוזמה הגנוזה של מנכ"ל רשת AMC להקים אולמות ייעודיים לבני דור ה-Y, בהם ניתן יהיה להשתמש בטלפון תוך כדי הקרנה באופן חופשי. גימיק נוסף במלחמה על ליבם של הצופים החדשים. "זה יורט במהירות מרוב זעם של קהל על הפגיעה במקדש הזה, באולם הקולנוע, אבל לדעתי זה טיפשי. אפשר להקדיש אולם לאלה ואולם לאלה וזה לא היה מפריע לאף אחד. זה הקהל של ימינו, נערים שגדלו במילניום הנוכחי, ולהתעלם מזה יהיה טעות חמורה".

      (סייע בהכנת הכתבה: אילן קפרוב)