נושאים חמים

ילדים של החיים: "ילדי השטאזי" מותיר מעט מאוד רגעי מנוחה

דיוויד יאנג מצליח להעביר ב"ילדי השטאזי" את חווית החיים בגרמניה המחולקת של שנות השבעים בצורה כמעט מושלמת ובלתי מפויסת. התוצאה היא ספר נפלא ששאיר אחריו הרבה חומר למחשבה

"ארץ אבות", אחד מספרי ההיסטוריה החלופית המפורסמים והמוערכים שנכתבו אי פעם, נפתח עם פרשיית רצח בגרמניה הנאצית של 1964. ערב חגיגות יום הולדתו ה-75 של אדולף היטלר, מוזעק זאווייר מארץ' לזירת רצח, בה מתגלה גופתו של גבר זקן. מארץ' הוא בלש בקריפו של ברלין – מחלקת הפלילים של המשטרה, שעבדה במקביל לגסטאפו ושהיתה אחת מהיחידות הרבות תחת פיקודו של היינריך הימלר.

ביקום כמעט מקביל, שהוא בעצם היקום שלנו, מגלה בלשית צעירה מאותו מטה את גופתה של נערה צעירה. כמו מארץ', גם קארין מולר, אחת מגיבורי הספר "ילדי השטאזי" של הסופר הבריטי דיוויד יאנג, עובדת בקריפו של ברלין. השנה היא 1975, אבל קארין, בניגוד לזאווייר, אינה מתפקדת במציאות מדומה – היא נמצאת בגרמניה הממשית של אמצע שנות ה-70. זה לא הרייך המאוחד, אלא אומה אחת שמחולקת על ידי חומה אימתנית. קארין חיה בצד המזרחי שלה, תחת מעטה חשאי שמורכב מסבך של קומוניזם וריגול בשיא ימי הדיכוי. נשואה לא באושר, הבלשית מקיצה בבוקר אחד כשבמיטתה טילזנר, שוטר יפה תואר הכפוף אליה. עם תחושת אשמה כבדה של בגידה, אך ללא כל זיכרון מליל אמש, קארין מנסה לשחזר מה קרה ביניהם בלילה, אלא שאין לה יותר מדי זמן. היא מוזעקת לזירת רצח, שם היא מגלה גופת נערה שפניה רוטשו לחלוטין. תחת פיקודו של קצין השטאזי קלאוס ייגר, קארין וטילזנר יוצאים למסע חקירה בעל השלכות אכזריות, וכל זאת בסבך של ריגול, בגידות וצירופי מקרים מוזרים.

מזרח גרמניה של שנות ה-70 היתה תופעה מרתקת. לאחר ההפיכה של אריק הונקר ונטילת השלטון מוולטר אולבריכט, היא הצטרפה למדיניות ה"דטאנט" – הפשרת היחסים בין המזרח למערב. השנאה והבוז בין הצדדים עדיין היו תהומיים, אבל מתחת לפני השטח חלו שיתופי פעולה, שכללו מעברים של גורמים רשמיים בגבולות העיר והעברת סחורות מכוח העבודה הזול של המפעל הקומוניסטי לנאמני הקפיטליזם של המערב. תחת הונקר, המדינה היתה מתקדמת יותר מחברות אחרות בגוש, ועדיין – היא היתה מזרח גרמניה, עם חינוך נוקשה ולא סלחני, ענישה כבדה של מתנגדי משטר ואין ספור הוצאות להורג.


הקשרים החשאיים בין מזרח ומערב מהווים את הבסיס ל"ילדי השטאזי", רומן מתח היסטורי מרהיב ועוצר נשימה. הדמויות, במיוחד אלה של קארין מולר ובעלה גוטפריד, עמוקות, אמינות ומעוררות הזדהות. יאנג מצליח להכניס אותנו לתוך לב הכפור האנושי של מסך הברזל, כשבעמודים הספורים שבהם נספג אוויר המערב, יכול גם הקורא לספוג את זרם החופש. ואם כבר מדברים על אוויר המערב, איזו דוגמה יכולה להיות מוחשית יותר מריח? קארין וטילזנר, שרגילים לרכב הטרבנט המזרחי הצנוע, נוסעים לראשונה בחייהם במכונית פאר והחוויה מגיעה עד לנחירינו: "כשעשו דרכם צפונה בתנועת המכוניות הדלילה במיטֶה, ניחוחות ריפוד העור וכמות האפטרשייב הנדיבה שטילזנר ריסס על עצמו התערבבו זה בזה והעניקו למרצדס ארומה ייחודית. מולר ספגה אותם בהנאה. זה היה שינוי לעומת הארומה המעושנת של פחם חום, סימן ההיכר של הרפובליקה".

הריחות, הקולות והמראות הווירטואליים משלימים מסע מדהים אל החדרים הסודיים של ממשלה מקיאווליסטית של הפרד ומשול, שבה כולם נגד כולם ואין ביטחון גם בחדר המיטות. איש לא יודע מי ידיד ומי אויב. ב"ילדי השטאזי" כולם טובים וכולם רעים, כולם עוקבים וכולם נעקבים, ואת החוויה הזו מעביר הסופר האנגלי בצורה כמעט מושלמת ובלתי מפויסת – הוא לא עושה הנחות לגיבורים או לקהל הקוראים. מדוע רק כמעט מושלמת? כי יש רגעים שבהם יאנג מרשה לעצמו להיסחף לכיוון סצנות אקשן מסרטים של ליאם ניסן, אבל בסך הכול "ילדי השטאזי" הוא ספר נפלא, שמותיר מעט מאוד רגעים של מנוחה והרבה מאוד חומר למחשבה.


פן הוצאה לאור, 364 עמודים/ תרגום: אילן פן