תפסיקוול: סדרות הסרטים שהיו צריכות להסתיים כבר מזמן

הדוגמה הקלאסית לסדרת סרטים שקפצה את הכריש, תרתי משמע, ולא רק בגלל משחק המילים אלא בעיקר כי שלושת הפרקים האחרונים שלה הכניסו יחדיו פחות מ"מלתעות" הראשון. בלט בעיקר הרביעי שבהם, שנחשב רשמית אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים, ונרשם בהיסטוריה כיוון שבשל הצילומים שלו, מייקל קיין לא היה יכול להגיע לטקס האוסקר ולקבל את הפסלון על "חנה ואחיותיה", ובכך נענש על עצם הסכמתו להשתתף בפרויקט המפוקפק, ככל הנראה רק מפני שחיבתו לחופשות לא עמדה בפיתוי של הפקה באתר אקזוטי.

סטיבן שפילברג האומלל, שהיה עוד קולנוען צעיר ולא מנוסה בעת הפקת "מלתעות", לא דאג להבטיח חוזית שתהיה לו שליטה על פרקי המשך פוטנציאלים, והוא אכן לא היה מעורב בשלושת הפרקים הבאים, כך שנותר לו רק לעמוד כאדם החוזה ביקירו נאכל בידי כריש ולעקוב באימה אחר הידרדרותה האמנותית והכלכלית של הסדרה. הנחמה היחידה: הקטסטרופה המסחרית של "מלתעות 4" שמה קץ לסאגה, בינתיים לפחות, וכל הפרשה העגומה לימדה את היוצר לקח, והוא דאג שהסיפור לא יחזור על עצמו במקרה של "פארק היורה" והבטיח שיישאר לכל הפחות כמפיק אחראי בכל פרק ופרק של סדרת סרטי הדינוזאורים המצליחה.

בשל עלות ההפקה הזולה יחסית של סרטי האימה, ריבוי הפרקים נפוץ במיוחד במקרה של סדרות זוועתונים. זה לא תמיד דבר רע: הסרטים האחרונים בשושלת של "המסור", "המנסרים מטקסס" ו"סיוט ברחוב אלם", למשל, ממש לא היו מהפחות טובים בה. לעומת זאת, במקרים של "יום שישי ה-13", "ליל כל הקדושים", "Wrong Turn" ואחרים, אפשר כבר היה להצטער על כך שהתקציבים של ההפקות הללו כה נוחים ונמוכים.

הדוגמה האחרונה להמשכיות יתר של סדרת סרטי אימה היא כמובן "פעילות על-טבעית". הסרט הראשון, שביים כזכור הישראלי האלמוני בזמנו אורן פאלי, היה מבריק ומבהיל באמת, וכך גם ההמשכון ובעיקר החלק השלישי, הטוב בסדרה. מכאן והלאה החלה הצניחה החופשית, והפרק החמישי כבר היה בלתי נסבל, מה שלא מנע מגלגול נוסף של הסדרה להתגלגל לפתחנו פחות משנה לאחר מכן. זה קרה באוקטובר 2015, ומאז זכינו בחופשה נעימה מן המפעל הקולנועי המידרדר. אך כיוון שעלות ההפקה של הזוועתנים הללו עומדת על כשקל וחצי, אין ספק שהם עוד יחזרו לחיינו.

לא כולם זוכרים זאת, אבל חמש שנים לפני "שתיקת הכבשים", הופיעה דמותו של חניבעל לקטר כבר ב"הצייד", סרטו של מייקל מאן, בו גילם אותו בריאן קוקס. המותחן הזה נכשל בקופות ולא זכה לתהודה מיוחדת, כך שהפסיכיאטר המפורסם בתולדות הקולנוע עלול היה להיעלם ולהישכח לולא הלהיט בכיכובו של אנתוני הופקינס.

מזל, אם כך, ש"שתיקת הכבשים" לא פחד מכישלון קודמו ובא לאוויר העולם, ואין מחלוקת כי הוא נכנס מיידית לפנתיאון הקולנועי ונשאר שם. ההמשכונים שלו, לעומת זאת, לא הצליחו להצדיק את קיומם: "חניבעל" היה מאכזב ואף דוחה, "דרקון אדום" היה סתמי ו"חניבעל: מקור הרוע" כבר היה תמוה לחלוטין. מעטים צפו בו, וספק אם מישהו זוכר שנעשה בכלל. בכך גם בא הקץ על דמותו הקולנועית של לקטר, שעברה מן המסך הגדול להרפתקה טלוויזיונית בת שלוש עונות, וגם אם במקרה זה טוב שהכבשים לא השתתקו מיד לאחר סרט אחד, הרי שבסופו של דבר הם געו הרבה יותר מדי.

בימינו, גם הסרטים הטובים ביותר מותירים בסופם טעם מר, כי אנחנו יודעים שאיכותם תוביל ככל הנראה להמשכונים, ויש סבירות גבוהה כי אלה ישכיחו את הזיכרונות הטובים של המקור. כך קרה גם במקרה של "שודדי הקאריביים". פרק הבכורה היה משוברי הקופות המהנים של 15 השנה האחרונות, וקלאסיקה אמיתית שהיתה ראויה לכל דולר ודולר מן הרווחים שלה. לעומת זאת, כבר ההמשכון הראשון שלה היה קשה מנשוא, ולמרבה הצער גם הצפייה בפרקים 4-3 היתה מבדרת פחות מהתקף של מחלת ים.

אך בניגוד לסדרות הסרטים האחרות שמנינו כאן, הנסיגה האמנותית לא הובילה למפולת כלכלית. למרות המניירות של ג'וני דפ, הבדיחות העבשות, האפקטים הילדותיים והמחסור המוחלט באיזשהו עוקץ, אירוניה או סקס-אפיל, כל אחד מפרקי "שודדי הקאריביים" המשיך לעשות מאות מיליונים, כך שבקרוב נקבל גם את הגלגול החמישי בסדרה. לא היה זה פלא לשמוע לפני כמה שבועות כי פול מקרטני סיכם על הופעה בו, שהרי רק ראוי כי המוזיקאי הכי דושבאג בנמצא יככב בסרט הסחים האולטימטיבי.

שני סרטים שהיו אבני דרך קולנועיות בשנות השמונים, בכיכובם של שניים מגדולי אלילי התקופה. שניהם גם הולידו המשכון או שניים שהיו ברמה של הראשון ואפילו התעלו עליו, אבל כמו חג הפסח, גם הם לא ידעו איפה לעצור. וכך, הפרק הרביעי של "מת לחיות" היה סביר אך בייש את העוצמות של המקור, והחלק החמישי כבר התגלה כמבוכה גדולה, ויתרה מכך – כמסמר אחרון בארון הקבורה של ז'אנר סרטי הפעולה הישנים והטובים, נטולי האפקטים וגיבורי-העל.

המקרה של "שליחות קטלנית" עגום עוד יותר, שכן בסיכומו של דבר, כמות הסרטים המיותרים בסדרה עולה על אלו המוצלחים - שני הראשונים בלבד. השלושה שהגיעו אחר כך היו הכרחיים בערך כמו פסח שני, וזאת למרות השתייכותם לז'אנר חי ובועט, פנטזיית המד"ב, ואף שהמפיקים ניסו הכל. עם שוורצנגר ובלעדיו, עם הומור ובלי, עם במאים אחרים ויקומים היסטוריים חלופיים, ושום דבר לא עבד. הפרק החמישי, הכושל והמגוחך, שיצא בקיץ שעבר, היה הדוגמה הטובה ביותר לכך שכמו אכילת מצות, גם הפקת סרטי המשך זה משהו שלא כדאי להרבות בו.