פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלא ייגמר לעולם: השירים הכי ארוכים שאי אפשר להפסיק לשמוע

      האמונה הרווחת בקרב מפיקי מוזיקה היתה ששיר צריך להימשך עד שלוש וחצי דקות מקסימום. לכבוד החג שנראה כאילו לא ייגמר לעולם, הנה כמה שירים שעברו את רף עשר הדקות ושברו לחלוטין את הפרדיגמה הזאת

      ליד הערך של "עיר קטנטנה ואפרורית" במילון אפשר לשים תמונה של העיירה בראונסוויל במדינת פנסילבניה. מדובר בעיירה שהוקמה בשנת 1785 וההישג הכי גדול שנרשם בה מאז הוא שבשנת 1888 היא החזיקה בשיא ארצי של ייצור ספינות קיטור. לעיירה הנידחת הזאת הגיע בסוף דצמבר 1957 ריי צ'ארלס הצעיר עם התזמורת ולהקת הליווי שלו "הריילטס" כדי לתת את אחת מהופעותיו, שהתפרסמו בכך שהן נמשכות ארבע שעות כל אחת – מעשר בלילה ועד שתיים לפנות בוקר. ברבע לשתיים, צ'ארלס והלהקה סיימו לעבור על כל השירים שלהם. כדי לא לחרוג מההבטחה להופעה של ארבע שעות, צ'ארלס פנה לתזמורת וללהקה ואמר: "תשמעו, אני הולך קצת להשתעשע – ואתם רק תנסו לעקוב אחריי". צ'ארלס העיוור לא ראה כמובן את הפרצופים ההמומים של כולם כשהוא התחיל לאלתר ריף בתולי על הפסנתר החשמלי – אבל במהרה התזמורת הצטרפה, וזמרות הליווי קלטו את הקטע. התוצאה היתה 12 דקות של טירוף מוזיקלי, כמוהו לא שמעו בשום מקום בארצות הברית מאז ובכלל, ובטח שלא בעיירה כמו בראונסוויל, פנסילבניה.

      צ'ארלס סיפר שהוא הרגיש את הרצפה רועדת מרוב קפיצות של הקהל. חלק מהמעריצים ניגשו לבמה ושאלו איפה הם יכולים לקנות את התקליט הזה, ונדהמו לגלות שמדובר באלתור. צ'ארלס והלהקה המשיכו להופיע עם השיר החדש בהמשך סיבוב ההופעות, והוסיפו לו חידושים ושיפורים מדי לילה. כשצ'ארלס והלהקה נכנסו לאולפן ההקלטות חודש מאוחר יותר הם ידעו שיש להם להיט זהב ביד, אלא שהמפיקים בחברת התקליטים אטלנטיק לא הסכימו להקליט אותו. "מי ישמיע שיר של יותר מעשר דקות ברדיו? שיר צריך להיות שלוש דקות, שלוש דקות וחצי מקסימום", הם אמרו לו. צ'ארלס התעקש ולבסוף הוקלטה גרסה של שש וחצי דקות – שחולקה לשני חלקים של כשלוש דקות כל אחד. בתחנות הרדיו התאהבו בשיר, והשמיעו באופן קבוע את שני החלקים אחד אחרי השני - וכך נולד השיר What's I say, האב הרוחני של כל השירים הארוכים ברדיו. כמה שנים מאוחר יותר, להקה צעירה בשם "הביטלס" תנסה למצוא את הצליל שלה ותסיים כל הופעה שלה בביצוע השיר הזה – וכל לילה תנסה להאריך את הביצוע בעוד כמה דקות. אבל זהו סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.

      לרגל חג החירות, החלטנו לחגוג עם עשרה שירים שעברו את רף 10 הדקות – ועדיין אף אחד לא רוצה שהם ייגמרו. ניסינו לגוון עם כל מיני סגנונות, ויסלחו לנו אלה שנשארו בחוץ (במיוחד ג'ימי הנדריקס ומייק אולדפילד, אלף סליחות). ותודה לריי צ'ארלס שהוציא את השירים האלה מעבדות לחירות (או משהו כזה).


      (Pink Floyd - "Shine On You Crazy Diamond" (26:00

      בשנת 1975, עשרות שנים לפני שריהאנה וסיה ישלטו בתחום היהלומים ורוג'ר ווטרס ימנה את עצמו להיות הדובר של העם הפלסטיני, החליטה להקת פינק פלויד - שעדיין נהנתה מפירות ההצלחה של "הצד האפל של הירח" שיצא שנתיים לפני - להקדיש שיר למייסד הלהקה סיד בארט, שעזב לאחר התדרדרות עצובה לסמים. להבדיל משירים מאוד ארוכים שהלהקה עשתה לפני (כמו Echoes ו-Atom Heart Mother, שניהם מעל ל-20 דקות), הפעם החליטו חבריה לחתוך את השיר לשני חלקים שישמשו כפתיח והסגיר של האלבום. בזמן הקלטות השיר נכנס לאולפן בחור שמן וקירח ללא גבות והקשיב להקלטה. "הוא נראה מוזר", סיפר מאוחר יותר קלידן הלהקה ריק רייט, "שאלתי את רוג'ר מי זה ורוג'ר ענה: 'אני לא יודע, חשבתי שהוא חבר שלך'. זה לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי – זה סיד! הוא נכנס לאולפן אחרי שלא שמענו ממנו שנתיים, בדיוק בזמן שהקלטנו שיר שהיה בעצם עליו". הלהקה החליטה להשמיע את ההקלטה של האפוס לבארט, וכשהם שאלו אותו מה דעתו על השיר, הוא ענה: "נשמע קצת זקן".

      כמעט נכנס לרשימה: (Pink Floyd - "Dogs" (17:03

      (The Temptations - Papa Was a Rollin' Stone (11:50

      נורמן וויטפילד, אחד מאבני היסוד של חברת התקליטים השחורה "מוטאון", כתב את השיר ללהקת The Undisputed Truth בשנת 1973. הגרסה שלהם, כמו הלהקה עצמה, לא הצליחה ונשכחה כליל. וויטפילד שאהב את השיר, הציע את השיר לאחת הלהקות הכי מזוהות עם הלייבל – The Temptations (או כפי שנקראו בישראל: "הפתיינים") ששיוועה ללהיט לאחר תקופת יובש ארוכה. בהתחלה הלהקה ממש לא התלהבה מהשיר שהציע וויטפילד (לפי האגדה, סולן הלהקה לא אהב את העובדה שגיבור השיר מספר על כך שאביו מת ב-3 בספטמבר, בדיוק כמו אביו שלו – למרות שבפועל אביו מת ב-3 באוקטובר כך שגם האגדה הזאת כנראה שקרית) – אך לאחר שוויטפילד לקח את השיר שכתב והאריך אותו משלוש דקות לכמעט 12 דקות, הלהקה התאהבה בו – והקהל התאהב בשיר. מכיוון שהשיר היה ארוך מדי מכדי לצאת כסינגל, חילקו אותו לשני צדדים – כאשר בצד הראשון מופיע רק קטעי השירה, ובצד ההפוך רק הקטעים האינסטרומנטליים. שני הקטעים, בנפרד, זכו בפרס הגראמי. בדיעבד, זה היה השיר האחרון שהוקלט באולפני מוטאון בדטרויט, והלהיט המצליח האחרון של הלהקה.

      כמעט נכנס לרשימה: (Smiling Faces Sometimes" (12:41"

      (Arlo Guthrie - Alice's Restaurant Massacree (18:34

      בחג ההודיה של שנת 1965 התארח ארלו גא'תרי, בנו בן ה-18 של אגדת הפולק וודי גאת'רי, אצל זוג חברים בעיירה סטוקברידג', מסצ'וסטס. אחרי הארוחה ארלו וחברו ריק החליטו לעשות את המעשה הנוצרי הנכון ויצאו לזרוק את הזבל. מכיוון שלא הכירו את העיירה, הם זרקו את הזבל במקום אסור ונעצרו על ידי המשטרה. הם הובאו בפני שופט, הודו באשמה ונקנסו ב-25 דולר כל אחד. אחרי החוויה המוזרה, ארלו ישב וכתב את השיר שמבוסס על המקרה, עם שינוי משמעותי אחד – גיבור השיר מקבל שחרור מהצבא ולא נשלח להילחם במלחמת וייטנאם מכיוון שהצבא לא גייס עבריינים מורשעים. בשיא השיר, הגיבור פונה לקצין הצבא ושואל אותו: "אתה רוצה להגיד לי שבגלל שזרקתי זבל במקום אסור אני לא מספיק מוסרי כדי להצטרף לצבא ולשרוף נשים וילדים, בתים וכפרים?". עקב אורכו והמסר האנטי-מלחמתי שלו, השיר לא זכה להשמעות ברדיו – אך הפך להמנון של תנועת הנגד למלחמה, בעיקר בגלל שהצליח להעביר את המסר בצורה הומוריסטית וקלילה. כיום, רוב תחנות הרדיו בארצות הברית נוהגות להשמיע את השיר בבוקר של חג ההודיה, והשיר הפך לסוג של שם נרדף לחג.

      כמעט נכנס לרשימה: (The Massacree Revisited" (22:21"

      (10:20) Nina Simone - Sinnerman

      לפני שהיא הפכה לגו-טו-גירל של קניה ווסט כשהוא מחפש קלאסיקות לסמפל לעצמו או לאחרים, נינה סימון היתה פורצת הדרך הגדולה של המוזיקה השחורה והמוזיקה הנשית בשנות השישים. סימון שמעה את השיר המסורתי כילדה קטנה במפגשי דת שנערכו בבית אמה – כאשר המשתתפים שרו את השיר כדי לעודד אחד את השני להתוודות על חטאים. בין הקול הגדול של נינה, המוזיקה שמתלווה אליה (או יותר נכון, רודפת אחריה) ומלמולי הגוספל שמתפוצצים בסוף יחד עם התופים – מדובר במאסטרפיס שמוכיח שהאורך לא קובע.

      כמעט נכנס לרשימה: (Feelings" (10:23"

      (Bob Dylan - "Desolation Row" (11:20

      ב-14 ביוני, 1920, הגיע הקרקס לעיירה דולות' במינסוטה. זוג צעיר, איירין בת ה-19 וג'ימי בן ה-18, נפגשו בקרקס, הסתודדו מאחורי האוהל בסיום ההופעה וצפו בפועלים השחורים מפרקים את הציוד. מה באמת קרה באותו הלילה – אף אחד לא יודע – אבל השניים טענו שהם הותקפו, נאנסו ונשדדו על ידי "חמישה או שישה שחורים מהקרקס", למרות שלא היה על הזוג שום סימן לתקיפה ובטח שלא לאונס. המשטרה עצרה שישה חשודים, אך זה לא הספיק. המון זועם התאסף (בין 1,000 ל-10,000 איש) ופרץ לכלא. השוטרים, שקיבלו הוראה לא להשתמש בנשק שלהם, לא יכלו להתמודד מול ההמון – שגרר שלושה מהחשודים לשדרה המרכזית בעיירה, ערך להם משפט שדה – וגזר עליהם מוות בתלייה. 20 שנים לאחר הלינץ' בדולות', נולד באותה עיירה ממש בוב דילן. את השיר הכי ארוך שלו עד לאותו זמן, הוא פתח ברפרור לסיפור האפל שהכביד על העיירה שלו: "They're selling postcards of the hanging/ They're painting the passports brown/ The beauty parlor is filled with sailors/ The circus is in town". זוהי רק נקודת הפתיחה לאחד השירים הכי אפוקליפטיים ומהפנטים של דילן. אחרי הלינץ' מגיעים סינדרלה, קין והבל, הגיבן מנוטרדם, אופליה של שייקספיר, עזרא פאונד, ט"ס אליוט ואיינשטיין, שמחופש לרובין הוד – וכולם לוקחים אותנו לטיול מסתורי בנבחי מוחו של משורר הרוק הגדול, שגורם לכל העולם להיראות כמו גרסה פסיכדלית של סדום ועמורה.

      כמעט נכנס לרשימה: (Brownsville Girl" (11:05"

      (Donna Summer - "Love To Love You Baby" (16:48

      לפני שידענו שזה לא בסדר להטריד מינית (בטח אם אתה אלוף בצה"ל), זה היה לגיטימי לחלוטין לשאול זמרת "האם נגעת בעצמך בזמן שהקלטת את השיר?" – עובדה, עיתונאים שאלו את דונה סאמר את השאלה הזאת שוב ושוב. התשובה היתה קבועה: "כן, הייתי לבד באולפן, ונגעתי בעצמי, בעיקר בברך". דונה סאמר היתה זמרת ושחקנית תיאטרון אנונימית שהיגרה מארה"ב לגרמניה וניסתה את כוחה בכמה הפקות תיאטרון. היא הקליטה את השיר שכתבה אבל חששה שהמילים שלו אירוטיות וגסות מדי, וביקשה שמישהו אחר יבצע אותו – אבל בינתיים, קלטת דמו של סאמר מבצעת את השיר נשלחה לנשיא חברת ההקלטות "קזבלנקה" בארה"ב שהתאהב בשיר (ובעיקר בגניחות של הזמרת), וביקש שהיא תאריך את השיר לאורך של כ-20 דקות. סאמר, שראתה בעצמה כשחקנית קודם כל, ביקשה להקליט את השיר כדמות שחווה אקסטזה מינית. בשביל להשיג את זה כל האמצעים היו כשרים. האורות באולפן כובו, והיא הקליטה את השיר כשהיא שוכבת על רצפת האולפן. התוצאה: השיר עם הכי הרבה אורגזמות אי פעם (ה-BBC לקח על עצמו לבדוק, וטען שיש בו הקלטות של 23 אורגזמות שונות).

      כמעט נכנס לרשימה: (Try Me, I Know We Can Make It" (17:57"

      (Genesis - "Supper's Ready" (22:54

      לפני שפיל קולינס הפך לשם נרדף לבלדות נוטפות סוכר, הוא היה אחד ממתופפי הרוק הגדולים בעולם, ונתן בראש מאחורי פיטר גבריאל והחברים בג'נסיס. ללהקה היו להיטים גדולים יותר, לפיטר גבריאל ולפיל קולינס היו שירים רווחיים יותר (לעזאזל, אפילו למייק והמכונאים שלו היו להיטים מצליחים יותר) – אבל מבחינה מוזיקלית ויצירתית – האפוס הארוך שממלא את הצד השני של התקליט "Foxtrot" משנת 1972 הוא עדיין המאסטרפיס האולטימטיבי של כל השותפים ליצירה.

      כמעט נכנס לרשימה: (The Musical Box" (10:27"

      (Rush - "2112" (20:34

      מסיבה לא ברורה, להקת הרוק הקנדית האגדית לא הצליחה אף פעם לשבור את מחסום הפלייליסט של גלגלצ, ובאופן כללי לא הצליחה לכבוש את הקהל הישראלי כפי שהיא עושה כבר כמה עשורים מעבר לים (ושיהיה ברור, זה לגמרי פספוס שלנו). בשנת 1975 הוציאה הלהקה את האלבום "Caress Of Steel" שהיה כישלון מסחרי גמור, וחברת התקליטים שלה לחצה עליה להוציא אלבום פשוט יותר, קליט יותר ונגיש יותר. הלהקה התעלמה מהדרישה של החברה וחזרה אליהם עם 2112, אלבום שמתחיל עם אפוס של יותר מ-20 דקות שמתאר עולם עתידני, בו כוהני דת מונעים כל אפשרות של ביטוי אמנותי, לרבות מוזיקה. גיבור השיר מגלה גיטרה ישנה במערה, ולומד לנגן בה – אבל הכוהנים מנפצים לו את הגיטרה. הגיבור חוזר לביתו ומחליט לשים קץ לחייו, בתקווה שלאחר מותו יוכל להגשים את חלומו של לשמוע מוזיקה. כן, ללא ספק מדובר באלבום קליט ונגיש.

      כמעט נכנס לרשימה: (The Camera Eye" (11:01"

      (Neil Young - "Cowgirl in the Sand" (10:06

      מבקרי תרבות מתווכחים מאז 1969 על מה השיר הזה, כאשר הדבר היחיד שניל יאנג עצמו הסכים להגיד עליו הוא שמדובר בשיר שהוא כתב על חוף הים בספרד (למרות שבזמן שהשיר הזה נכתב, ניל יאנג מעולם לא ביקר בספרד, כך שהמידע הזה לא בדיוק עוזר לפתור את התעלומה). מילות השיר מספרות על אישה אחת (או ארבע נשים שונות) שנהנית מחופש מיני מוחלט (או שאולי היא סובלת מאותו החופש), או שאולי מדובר בשיר ביקורת עצמית של יאנג על עצמו ועל הצד שלו שמחפש אהבה ותהילה, כאשר הוא מאשים את הצד הנשי שבו בחיפוש אחר אהבת הקהל. כל זה פחות משנה, כאשר מאזינים לשיר ומבינים כמה אומץ היה ליאנג להקליט באלבום השני שלו שני שירים של כמעט 10 דקות כל אחד, שמבוססים על עבודת גיטרות אלימה (על גבול הברוטאלית) של יאנג ושל להקת קרייזי הורס. יאנג יכתוב שירים ארוכים יותר וטובים יותר, אבל הוא לעולם לא יישמע חופשי ומשוחרר יותר כמו בקטע הזה.

      כמעט נכנס לרשימה: (Driftin' Back" (27:36"

      (12:10) "Deep Purple - "April

      להקת דיפ פרפל (או כמו שקראו להם פעם בישראל: "סגול כהה"), יגיעו להופיע בישראל בפעם המיליון בערך בחודש הקרוב, הפעם באמפי פארק ראשון לציון. בין השירים שאין שום סיכוי שיבצעו בהופעה אפשר למנות את "April" המדהים מהאלבום השלישי של הלהקה מ-1969. קודם כל, מכיוון שהיחיד מההרכב הנוכחי של הלהקה שתרם לשיר הוא המתופף איאן פייס – אבל הסיבה העיקרית היא שכדי לנגן את "April" בהופעה חיה יש צורך לרתום לאמפי מקהלה ותזמורת סימפונית שלמה. בהיסטוריה של הרוקנ'רול נרשמו כמה רגעים שאפתניים לא פחות, אבל ספק אם בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית היתה יצירה סימפונית יותר נותנת בראש מפיסת המוזיקה היומרנית של "הסגולים"

      כמעט נכנס לרשימה: (Child In Time" (10:20"

      מקום של כבוד מחוץ לעשירייה:

      Jethro Tull – "Thick as a Brick" (43:46)
      Mike Oldfield – "Tubular Bells, Part One" (25:30)
      King Crimson – "Starless" (12:16)
      Television – "Marquee Moon" (10:20)
      The Doors – "The End" (11:41)
      Meat Loaf – "I'd Do Anything for Love (But I Won't Do That)" (12:01)
      Jimi Hendeix – "Voodoo Chile" (15:00)
      Guns N' Roses – "Coma" (10:13)
      Rare Earth - Get Ready (21:30)
      David Bowie – "Station to Station" (10:14)
      The Beach Boys – "California Saga" (10:05)
      Allman Brothers – "Mountain Jam" (33:40)
      Velvet Underground – "Sister Ray" (17:27)
      The Who – "Undertour" (10:09)
      Creedence Clearwater Revival – "I Heard it Through The Grapvine" (11:05)
      Funkadelic – "Maggot Brain" (10:20)