מאז הופיע בחיינו לפני קצת יותר מעשרים שנים, פול ראד מיצב את עצמו כאחת הפרסונות הכי סימפטיות בהוליווד: תמיד הכי נחמד והכי חמוד, לפחות על המסך הגדול; מאותם מקרים נדירים שבהם אנחנו רואים שחקן ובאמת ובתמים מאחלים שהיה במעגל החברים שלנו גם בחיים האמיתיים.
לא פעם, למרבה הצער, יש פער כואב בין הפרסונה למציאות, אך לא במקרה של ראד. כך לפחות אני מתרשם בעת המפגש עמו במלון לונדוני מפואר, לרגל הפצת "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" של מארוול, שעלה בישראל אתמול (רביעי) לאקרנים. השחקן, בן 47 כיום, נכנס לחדר בלי גינונים, ומיד פותח ביוזמתו את המיני-בר ומוציא למעני שתי קופסאות פרינגלס. "הנה, יש פה אחד רגיל, ואחד בטעם בצל וגבינה", הוא אומר בעודו מניח אותם על השולחן, ואז מוסיף גם בקבוק מים קטן. "תתכבד".
בסרט, ראד שב לגלם את דמותו של אנטמן, גיבור העל המסוגל לכווץ עצמו לגודל של נמלה, דבר המאפשר לו כמובן לפרוץ לכל מקום, גם דרך החרכים הכי קטנים. כאן, הוא מנצל את כישוריו כדי להצטרף לכמה חברים אחרים ולסייע לקפטן אמריקה במאבקו נגד איירון-מן, לאחר שהם מוצאים עצמם משני צדי המתרס בשל מחלוקת סביב כוונת הגופים הממשלתיים לפקח רגולטורית על הסופר-הירוז.
עד כה, גילם ראד את הדמות רק פעם אחת, ב"אנטמן", סרט הסולו שלה מן השנה שעברה. הוא לא השתתף בשני פרקי "הנוקמים", ההפקות הקודמות שקיבצו יחדיו שלל גיבורי-על, אז זה פרויקט האנסמבל הראשון שלו בעולם של מארוול.
"אני מרגיש כמו הבן דוד אוליבר בעונה האחרונה של 'משפחת בריידי'", אמר על כך במסיבת העיתונאים ההמונית שהתקיימה לקראת הפצת "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ובזאת עשה אזכור מעט אזוטרי למה שנודע בטלוויזיה האמריקאית כ"תסמונת הבן דוד אוליבר": מאמץ נואש של סדרות בדעיכה להפיץ מעט רוח חיים בעלילתן, בעזרת דמות חדשה, צעירה ולא הכי קשורה, שמגיעה משום מקום ומצטרפת לחבורה הקיימת.
במפגש המצומצם יותר, אני אומר לראד עד כמה התרגשתי מכך שהזכיר במסיבת העיתונאים את "משפחת בריידי", אחת הסדרות האהובות עליי. "באמת? אז עכשיו אני בעצמי מתרגש", הוא אומר. "לא חשבתי שמישהו בלונדון יקלוט את הרפרנס הזה. זו סדרה שגדלתי עליה, אבל מי מכיר אותה היום? בכל מקרה, לא התכוונתי להגיד שמארוול קפצו את הכריש חלילה או משהו כזה, רק לתאר את תחושת האאוטסיידריות שלי".
ראד, בן למשפחה של מהגרים יהודים מזרח-אירופאים שהתכנו פעם "רודניצקי", מתגאה ברזומה נאה ביותר. חוץ מ"קלולס" ומסרטי מארוול, הוא גם הופיע בעשור האחרון ברוב הקומדיות של ג'אד אפאטו וחבורתו, למשל
"בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי", "הכל יחסים" וכיוצא בכך, הנחה את "סאטרדיי נייט לייב", השתתף בתפקיד אורח ב"חברים" ועוד ועוד. אחרי כל זה, הוא בעצמו מודה כי כיום רוב האנשים מכירים אותו הודות להופעתו כאיש הנמלה, מדברים איתו רק על כך, ומתעלמים מכל דבר אחר שעשה.
"בכנות, זה לא מעצבן אותי", הוא אומר. "בכלל, שום דבר שקשור בחיי הזוהר לא מעצבן אותי. יש לי סבלנות קצרה מאוד לאנשים שמתלוננים על החיים כסלבריטאים. אני שומע אותם מלינים ובא לי לצרוח 'אוי אלוהים, תשתוק'!
"על מה יש להלין, לעזאזל? אני רואה עצמי כבר מזל. אני בר מזל שאני עושה את הדבר היחיד עליו חלמתי אי פעם, אני בר מזל שאני מקבל תפקידים ואני בר מזל שאני עובד בפרויקטים שרציתי להשתתף בהם, עם אנשים שאני נהנה לעבוד איתם. ומה אני הכי אוהב, אתה יודע?".
ספר לי.
"לדבר עם ילדים על מארוול. כל החברים של הבן שלי ראו את 'אנטמן'. זו הפעם הראשונה שאני משחק בסרט שכל הילדים שאני מכיר רואים. אני תמיד נדהם מהבקיאות שלה בחוברות הקומיקס. הם פנאטים ופשוט יודעים הכל, ובכל פעם שהם שואלים אותי שאלות, אני נדהם עד כמה הם נכנסים בעובי הקורה. אני גם אוהב שבאים ומבקשים ממני לעשות כל מיני דברים בשביל ילדים. נגיד, חבר ביקש ממני שאכין ברכת יום הולדת לאחיין שלו, שהוא מעריץ גדול של אנטמן. מבחינתי, זה החלק הכי טוב של העבודה. זה גורם לך להרגיש שמשהו ממש נחמד יכול לצאת מכל זה".
לא אהיה פרובנציאלי ולא אשאל אותך לא על גל גדות ולא על היהדות שלך, ובכל זאת, שאלה בכיוון: יש אימרה בתנ"ך, "ל?ך? א?ל-נ?מ?ל?ה ע?צ?ל, ר?א?ה ד?ר?כ?יה? ו?ח?כ?ם". אז מהניסיון שצברת בתפקידך, מה לדעתך אנחנו צריכים ללמוד מן הנמלים?
"מממ...זה חכם מאוד. כן, יש הרבה סיפורים בתנ"ך על זה שהקטן מנצח, הא? מה אפשר ללמוד מזה? קל להתפתות לאמוד עוצמה רק לפי החוזק הפיזי, אבל הגודל לא קובע, מה שחשוב זה מה שאתה עושה עם הגודל שיש לך. זה נשמע כאילו שאנחנו מדברים על דברים אחרים, לא? אנחנו מספקים כאן להבא תירוצים טובים להרבה אנשים 'הגודל לא קובע, אני מבטיח לך, זה אפילו כתוב בתנ"ך!".
אם יכולת גם בחיים האמיתיים לכווץ את עצמך לגודל של נמלה, איך היית מנצל זאת?
"בכנות, זו לא שאלה מקורית, אבל אף שנשאלתי אותה לא פעם, עדיין לא השכלתי למצוא לה תשובה ראויה. אולי הייתי משתמש בכך כדי לחדור למקומות שאינם פתוחים לציבור, נגיד הלשכות של מנהיגי העולם. מצד אחר, אולי עדיף לא לדעת מה קורה שם".
אם כבר מדברים על מנהיגות, שני סרטי קפטן אמריקה האחרונים, ובעיקר זה, פוליטיים עד מאוד, אפילו חתרנים. לדעתך, יש לכך חלק בהצלחה הגדולה שלהם?
"אני לא חושב. אני חושב שהם מצליחים כי הם סרטים טובים, ואנשים אוהבים אותם ואוהבים את הגיבורים, אותם הם מכירים היטב עוד מחוברות הקומיקס. זה נחמד שהסרט הזה הוא לא סתם בידור ותו לא. זה נחמד שיש קווי דמיון בין מה שקורה בו למציאות, וזה נחמד שיש בו גם ממדים אקטואליים ורלוונטיים, אבל בסופו של דבר, אני חושב שסוד ההצלחה הוא הדמויות, והפוליטיקה זו רק בונוס".
זו לא הפעם הראשונה שאתה משתתף בקרב עתיר דמויות. זה קרה גם ב"אנקורמן".
"נכון, לא חשבתי על זה".
איזה קרב היה קשה יותר לצלם?
"אני חושב שבשני המקרים החליפות היו לא נוחות באותה מידה, אבל ב'אנקורמן' הקרב היה אלים יותר".