היי היטלר: "הוא חזר", העיבוד לרב-המכר על שובו של היטלר, הוא סרט שחייבים לראות

לוחות השידורים משוועים לחומרים חדשים שיוכלו להציג ביום השואה, וכך גם הסינמטקים. הרי כמה פעמים אפשר להציג שוב את "החיים יפים" ו"הבריחה מסוביבור"? "הוא חזר", העיבוד הגרמני הטרי לרב-המכר בשם זה, יכול היה להכניס מעט גיוון ברפרטואר הממוחזר. אך על אף שהוא עוסק בזיכרון השואה בדרך מקורית ומרתקת, ולמרות היותו אחד הסרטים האירופאיים המדוברים של השנה, לא נזכה לראותו כאן על המסך הגדול או הקטן.

הסיבה להדרתו, כזכור למי שקראו את הספר הסאטירי עליו התבסס, "הוא חזר" מתאר כיצד מתעורר היטלר לתחייה, מתחיל להסתובב ברחובות גרמניה ומגלה שאמנם לא מעט השתנה מאז שנות השלושים, אבל הרבה גם נותר אותו דבר. כלומר, זהו סרט שמעז לגעת בנושאים רגישים ולדון בהם באופן חריף, ויצירות שכאלה לא ממהרות למצוא כאן מקום. אחרי הכל, מנהלי התוכן השונים למדו את הלקח מפרשת יגאל עמיר – מי רוצה להסתכן בכך שמשרד התרבות יכריז כי הוא בוחן מחדש את התקצוב שלו או בשיימינג וירטואלי שיקרא לחרם מנויים?

אך גם אם הצנזורה הפנימית חזקה יותר מתמיד, אפשר להתנחם בכך שבימינו צנזורה חיצונית היא כמעט בלתי אפשרית – וכך, ניתן כעת להשיג את "הוא חזר" בפורמט ביתי ולצפות בו באופן פרטי, ואז להיווכח כי אין מדובר חלילה בפרובוקציה חלולה וחסרת רגישות, גם לא בגימיק המשתמש בדמותו של הפירהר אך ורק כדי להשתעשע, ובעיקר לא בסרט שעושה הנחות לצורר או למדינה ממנה יצא. להפך: זהו מסמך נוקב, נועז ורלוונטי, ואפשר רק להצטער על כך שהוא לא מקבל כאן תהודה גדולה יותר.

הצפייה בסרט במלואו מגלה גם כי הטריילר שלו היה מטעה, וזו עוד סיבה לכך כי היו מי שקיבלו לגביו רושם לא נכון. מן הקטעים הראשונים שנחשפו, אפשר בתחילה היה לחשוב כי מדובר במעין תשובת הרייך השלישי ל"בוראט": מוקומנטרי בו מסתובב שחקן בדמותו של היטלר ברחובות גרמניה ומתעד את התגובות האמיתיות של העוברים והשבים.

יש פה כמה קטעים כאלה, אך הם מעטים, וטוב שכך, כי אין בהם הרבה עניין. אז נכון, חלק מן הנקרים בדרכו של היטלר מבקשים לעשות להצטלם איתו במקום להתנער ממנו, אבל הרי בימינו כך מגיבים כלפי כל אחד, הלא כן? ונכון, כמה מהם פונים אליו ומשמיעים באוזניו אמירות שנויות במחלוקת על מהגרים, אבל האם הם לא היו עושים זאת גם בפני כל עיתונאי מן השורה? בימינו כבר לא צריך את הפיהרר כדי לשחרר שדים מרבצם. מספיק לתת לאנשים מקלדת וחיבור לרשתות החברתיות.

החלקים המרכזיים וגם המעניינים יותר הם המתוסרטים. אלה מתארים כיצד מתחבר הצורר עם עיתונאי פרילנסר. הצעיר המובטל, שזה עתה איבד את עבודתו בשל המשבר בשוק, מזהה כי יוכל להפוך לכוכב תקשורת את האדם הטוען כי הוא לא אחר מאשר הפיהרר בכבודו בעצמו, ולגזור מכך דיבידנדים בעצמו. אלא שכמו תמיד בסרטים, המזימה מצליחה מעל המשוער והגולם קם על יוצרו. במציאות הספקולטיבית שהסרט מדמיין, היטלר חוזר כדי להישאר.

וכך, מה שאמור היה להיות מסחטת רייטינג לטווח קצר, הולך וצובר פופולריות ומאבד שליטה לחלוטין. כתוצאה מכך, הבעיות כבר לא מסתכמות בסלפיז חצי אירוניים, אלא מתפתחות לכדי כדור שלג רציני ומבהיל שכבר אי אפשר לעצור. ובמילים אחרות: בלי להתכוון לכך, חזה הסרט במידה מסוימת את עלייתו ועלייתו של דונלד טראמפ.

מאחורי כל זה עומד יוצר אלמוני למדי עד כה, בטח מחוץ לגרמניה, דייוויד וננט. הקולנוען הרחיב ופיתח את הספר של טימור ורמש עליו התבסס, והשתמש לשם כך בחוכמה בטכניקות של סרט בתוך סרט. לרגעים נראה שהוא עושה זאת כדי להקהות את העוקץ של "הוא חזר", אך אז מתברר שהדבר דווקא מסייע לו להשחיז את המסר שלו: הפופולריות של היטלר אינה נחלת העבר, אלא תופעה על-זמנית, שאינה קשורה במשבר כזה או אחר, אלא תמיד היתה איתנו, ותמיד תהיה.

חשוב מכך, הסרט משתמש בשלל התעלולים האמנותיים ואחיזות העיניים הקולנועיות שיש בו כדי להגיד כי ההיסטוריה, בסופו של דבר, בנויה מאמירות פשוטות והחלטות שמתקבלות בשיקול דעת. הוא מפריך את המיתוס האפולוגטי שרבים נהנים להסתתר מאחוריו, ומזכיר לנו כי בניגוד למה שנהוג לומר, היטלר לא עלה לשלטון הודות לפרופוגנדה אפקטיבית שהסתירה את כוונותיו האמיתיות. להפך: העובדות מלמדות כי הצורר הציג לגרמניה את תוכניתו המסועפת לפרטי פרטים, והעם הצביע בעדה.

היה נוח יותר ל"הוא חזר" לטעון כי היטלר עלה לשלטון בעורמה, או לכל הפחות לנסות לשכנע אותנו שלו ישוב לזירה הציבורית, ההמון ימהר לנפנף אותו. אך במקום לעשות לעצמו ולנו חיים קלים, מעז הסרט להתעמת עם האמת הכואבת על מה שקרה בעבר ועל מה שעוד עלול לקרות בעתיד. אי אפשר שלא להעריך אותו ואת תעשיית הקולנוע הגרמנית כולה על הנכונות ללכת בדרך הזו. אצלנו, לעומת זאת, לא רק שאין את האומץ להפיק סרטים כאלה - אין אפילו את התעוזה להקרין אותם.