מזרח תיכוניסטי

השבוע, באולם קולנוע ריק מאדם במרכז תל אביב, צצה ההבנה כי הפיתוי האמיתי שמציב הקולנוע הישראלי ביום ממוצע בפני קהלו, הוא הפיתוי לקום וללכת ולעולם לא לחזור. פיתוי זהה מציבה גם ספרות רבי-המכר הישראלית כמעט בכל יום בשנה. לחיבור ביניהם, אם כן, יש פוטנציאל הרס קטסטרופאלי. מגה-פיגוע תרבותי. רק מה? פיגוע ניתן לסכל. יוצרים מקוריים עשויים להציל חיים. אך ברגע שאל המערכה נקראים "מקצוענים" מהסוג של הסופר רם אורן והבמאי ערן ריקליס, צריך להיות ברור שהפיצוץ הנורא בוא יבוא. "פיתוי" הוא מאירועי הטרור התרבותיים הקשים של השנה.

על המקצוענות הסינמסקופית הישראלית אפשר להגיד בנימוס רב כי היא שונה מזו האמריקאית-הוליוודית. בין היתר נבדלות השתיים בחוסר הבושה המזרח-תיכוניסטי הקלאסי שפולש גם אל תעשיית הקולנוע. קשה לחשוב למשל על סרט המעובד על פי ספר של ג'ון גרישם, שיכיל סצינה בה חותם גרישם עצמו על הלהיט האחרון שלו. או שספריו של גרישם ינצנצו למרחקים מעל מדפי חנות ספרים. אולי בגלל זה יוצרים בסדר הגודל של קופולה מוכנים מעת לעת לעסוק גם בז'אנר הזה. מה שבטוח הוא שבגלל זה אנחנו נדפקים בלבנט עם מסיבת השקה של מר אורן לספרו "לטרון" בתוך סרט הסברה ל"פיתוי". ככה זה עם הגויים: הם נולדים עם הכישרון לזהות מתי משהו הוא לא מקצועי.

עלילת מתח סקסית לפנינו: יאפית רמת-שרונית (דפנה רכטר) נשואה באושר פלוס 2 נופלת קורבן לרגליו של פתיין שרמנטי (שרון אלכסנדר), שבורח עם כספה ועם תמונות ממשגל סוער כקלף מנצח. חברתה של היאפית, ברוקרית משטרללת חסרת מעצורים (אורנה פיטוסי בתפקיד חביב), מביימת תוכנית נקמנית רבת-משתתפים להפלת הנבל בפח, החשת הממון חזרה לבנק והשבת הכבוד האבוד לחיק הבוגדת הנבגדת. ספוילר: התוכנית מצליחה. בשביל לדמיין עד כמה "פיתוי" הוא מוצר ירוד, אפשר לנסות את האריתמטיקה הבאה: טקסט ספרותי של רם אורן, תסריט בעל עלילה קווית ובנאלית, איכות משחק שנושקת למלאכותי, צילום מזוויע, סצינות סקס לא סקסיות, פסקול איום ונורא. מה שמציל את הסרט הוא בסיס סיפורי סביר, אך כפסע בינו ובין הטראש.

המהלך התסריטאי (עלמה גניהר) עשה את שאסור לעשות. הוא חילץ מהטקסט המקורי רק את מה שניתן לצלם. זו טעות לחשוב שסרטים מהסוג הזה לא זקוקים ליותר. גם "אושן 11" מתנייע בעולם עקרוני. אמנם מרתיח מבחינת מסריו (היפה הוא הטוב), אבל עקרוני. זו גם טעות לחשוב שבספריו של רם אורן אין כל טיפול באלמנטים כמו מניעים, ערכים ויחסים. ההימנעות ב"פיתוי" גם ממגע מינימליסטי במה שמהווה את הדבק של הסיפור אינה ברורה. סרט על פי ספר יכול להיות טוב יותר ברגע שהוא הופך ליצירה עצמאית. כשהוא לא יותר מניסיון לדחוס זמן קריאה ארוך לזמן צפייה של שעה וחצי הוא חסר טעם. בפועל, בתוך שטף העלילה ניתק בחציו השני של הסרט הקשר עם היאפית הנוקמת. כאילו כל מה שקורה אינו מעניינו של מנעד הרגשות ומנהל סניף הבנק שלה. כמו ממתק, היוצרים שמרו לנו אותה לסוף. היא עוד תחזור בסצינת הסיום, הילוך איטי חלומי עוד ילווה כל צעד שתעשה, כל נשימה שתיקח.

על המסך מתרוצצת בסרט דמות נוספת, שולית לסיפור אך ייצוגית מאין כמותה לבעיות בו. את חנות הספרים שמנהלת הגיבורה מבקר מדי יום סופר צעיר שמגיע לראות מה שלום מכירות ספרו. הוא מתנהג באובססיביות נלעגת ומפריח לאוויר מילים קשות להגייה כמו "פוסטמודרניזם". הצופה מתבקש להבין כי מדובר בפלצן. זו מעין פארודיה מאוד לא חכמה על שינקין, ודמות הקריקטורה שנוצרה היא דמות אופיינית לסרטי בורקס. השילוב שלה בסרט כל כך צורם, כל כך לא נכון, שהיא מביאה למסקנה בלתי נמנעת שמישהו פה לא יודע מה הוא עושה. בסרט מסוג זה, כמו גם באופרות סבון, יצירות שבהן דמויות הן במכוון פלקטיות כי הן רק יצר אנושי גולמי, אי אפשר לעצב דמות שהיצר שלה מולעג. זה פתטי, זה לא אמין וזה מכשיל את הסרט. אבל מה אתה מבין. אתה סתם טמבל שעדיין מאמין בקולנוע ישראלי.