סמרטוט

אחרי ה-11 בספטמבר הבין אודי אלוני, שחי באותה עת בניו יורק, כי עליו לשוב לישראל. "אני צריך להבין את עצמי משם", הוא אומר למצלמה, מזועזע ממה שהאנשים הרעים עשו. אלוני יוצא אל ארץ הקודש כדי לנסות ולעמוד על טיבה של המציאות המשוגעת שבה תיאולוגיה ופוליטיקה מתערבלות יחדיו לכדי עיסה הרסנית של להט משיחי, מוות ודוד ד'אור.

"מלאך מקומי", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי, האמן והבן של שולה, מבקש לבחון את המטען המקומי באמצעותו של מלאך ההיסטוריה – ישות יודעת כל המשקיפה מהצד ויודעת שזה ייגמר ברע.

הסיפתח: מתופף עם שק על הפנים ורקדנית בטן. שמא מדובר בסימבול? דוד ד'אור, בגלביה לבנה וכיפה גרוזינית, מסתובב בסימטאות העיר העתיקה ושר בערבית. אחר כך הוא והזמרת דיקלה משתטחים על קברים בהר הזיתים. הבזקי תמונות של מתים משני הצדדים ופסקול קודר. פרופ' חביבה וד"ר נונו מסבירים לאלוני את המתח שבין היצירה הדתית להרסנותה. אלוני מצטרף אל אמו לפגישה עם חנאן עשראווי. שולמית אומרת ששרון הוא פושע מלחמה וחנאן מסבירה שהפלסטינים שואפים לדמוקרטיה. עכשיו הולכים להיפגש עם ערפאת הנצור ואודי מטיל פצצה: "מה על הישראלים לעשות כדי שהפלסטינים יסלחו לנו על כל העוולות שעשינו בחמישים השנים האחרונות?". ערפאת משיב: "צריך לחזור לשלום האמיצים שחתמתי עם רבין". כולם נאנחים ולוחשים בהרמוניה: "אם רבין היה חי...". דיקלה מסתובבת בשוק הכרמל ושרה: "נגדל ביחד, ונגדל ונאהב". דוד ד'אור מצטרף בדרבוקה. חיתוך למסיבת טראנס. אנשים רוקדים. תמונות של הפגנות וחיילים מפחידים. קריין אמריקאי מדקלם: "מצבות שתולות כמו שיחים בין העשבים השוטים, פונות לים התיכון. רק שקית הפלסטיק המתנופפת ברוח מזכירה לנו את החיים". ממש "אמריקן ביוטי".

"מלאך מקומי" מתעד, לצערי, את השמאל הישראלי כשהוא מקיים את כל שמות התואר המסורתיים שהימין וחלקים ניכרים בעם אוהבים להדביק לו: זחוח, מתנשא, אטום, הזוי ומסריח. הסרט של אלוני הוא בדיחה – מצבור מטורף של קלישאות, אוריינטליזם בוטה ומגוחך, סימבוליקה בגרוש וחסל. הוא מציג את כל המשתתפים בו באור לא חינני לגמרי. שולמית אלוני, דוברת רהוטה, אשה חשובה וחכמה, נראית כאילו הדבר היחיד שיש לה לתרום לדו שיח הפלסטיני-ישראלי הוא בקשת הזמנה מתחנחנת לחתונת בתה של חנאן עשראווי ("אני רוצה שתזמיני אותי לחתונה". ממתי מישהו מבקש שיזמינו אותו לחתונה?).

גם היא וגם הבן אודי אלוני נראים כהלומי קרב של אופוריית פוסט אוסלו. האופן שבו אלוני ואמו מחזרים על פתחיהם של האישים הפלסטינים הוא מרתק. נראה שהצד הישראלי יהודי מתקשה להיפרד מהרטוריקה המאפיינת את מערכת היחסים הרומנטית שבין שמאל עד שמאל רדיקלי לבין אישי ציבור פלסטינים, ואילו האישים הפלסטינים לא מצליחים לעזוב לרגע את תפקידם כתעמולנים, אפילו כשהם לא עומדים מול מצלמות הערוץ השני. אם "שלום של אמיצים" זה מה שיש לערפאת לומר בשיחה שהוא מקיים עם דורשי שלומו בסרט פרו-פלסטיני במובהק, הרי שבאמת חבל"ז.

ניכר כי קיים ניתוק רגשי עצום בין אודי אלוני לבין הנושא הרחב של הסרט, הן כיוצר והן כאינדיבידואל. בסוף הסרט הוא אומר: "האל לא רוצה שנהרוג בשמו", ועולה על הטיסה הראשונה בחזרה לניו יורק. המציאות הישראלית הפלסטינית לא מעניינת את אלוני כתוכן, אלא כשעשוע של ייצוגים. מכל אלו הוא מצליח לסחוט כמות בלתי סבירה של דימויים רדודים, אמנותיסטיות נלעגת וסיסמאות שלקרוא להן משומשות יהיה מעשה משומש בפני עצמו.

חד הצדדיות של "מלאך מקומי" מרתיעה. המונוליטיות וחוסר הביקורתיות של הסרט מטמטמת. הטלת האשמה הקולקטיבית של מרבית המשתתפים בסרט בחשודים הרגילים (אריק, ימנים, מתנחלים משוגעים) היא עבודה קלה מדי. אלוני לא רק שלא מספק אלטרנטיבה לנרטיב הרגיל שבין שולה לחנאן, הוא ממאיס אותו ומוציא ממנו את כל האוויר. אין בפרשנות שלו שום דבר רדיקלי. החיפוש של אלוני עולה בתוהו וחוטא להווה. החלומות שלו על רבין מופרכים, נקודת המבט הפוליטית שלו על החברה הפלסטינית נערכת מהמקום של "מלצר, תעשה לנו חשבון", והשימוש שלו בשפה הקולנועית ממש דבילי. את הקלוז-אפ שהוא דופק על הכיפה הגרוזינית של דוד ד'אור, עם קאטים לתמונות של גופות שאהידים, אני מקטלג תחת הכותרת: "שמעון פרס היה חושב שזה מאסטרפיס".

הדבר לא צריך להפתיע – "מלאך מקומי" הוא סרט שנועד לקהל אוהד של פסטיבלי סרטים בחו"ל. הסרט נוצר כאילו במטרה להתחבב על הגויים יפי הנפש: יוצר אישי, סרט פרטי, אבל גם ציבורי, נושא לוהט, פרופסורים מהנהנים, רקדנית בטן, וורלד מיוזיק, קסם המזרח, תמונות של מאבק עממי, ראפרים ערבים, בתי קברות, ערפאת, ישראל, פלסטין. דליקטס.
אודי אלוני יוכל לרוץ עם הסרט הזה לפחות שנתיים בפסטיבלים בעולם. מטורונטו ועד ברלין. להתחכך, לצטט את וולטר בנימין, לצקצק, לגרום לצקצוקים, לנשנש קונוסים קטנים עם גבינה וקוויאר שחור ולהפיץ את המסר.


* "מלאך מקומי" משודר בערוץ 8 ביום חמישי, 17 באוקטובר, ב-21:00 וב-23:50