סיסטרהוד אבוק

תמיד היתה לי בעיה עם סרטים שמתחילים בחבורה של ילדות בפיג'מות שכורתות ברית להיות נאמנות זו לזו לנצח בחצר שמאחורי הבית של אחת מהן. הידיעה שקופסה שנטמנת באדמה למען הסיסטרהוד במערכה הראשונה מן ההכרח שתכולתה תתגלה בטקס סנטימנטלי עשר דקות לפני הסוף, יכולה להרוס בקלות את החצי השעה הראשונה של הסרט. בדרך כלל הקופסה נשכחת והחתכים בידיים מברית הדמים המסורתית מגלידים, הילדות גדלות, הופכות לנשים קרייריסטיות ואסרטיביות (או לבריטני ספירז, במקרה של “Crossroads”) ושוכחות אחת מהשנייה, עד לאיחוד המחודש בדקה התשעים.

סבבה. זאת קונבנציה קולנועית מעצבנת אמנם, אבל לא אחת שאי אפשר לחיות איתה. אבל מה קורה כשטקס כריתת הברית הנשית לא מהווה אקספוזיציה בלבד? מה קורה אם הילדות לא נפרדות לעולם, אלא ממשיכות להיות תקועות אחת בתחת של השנייה לנצח-נצחים ולשחזר את מילות הג'יבריש שאיחדו אותן בגיל שמונה שוב ושוב, כל חמש דקות, עד ליומן הארור האחרון? "הסודות של יה יה" הוא הסרט שיענה לכם על השאלה הזאת, ותאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת.

המעבר מסצינת כריתת הברית על ידי ארבע ילדות בדרום ארצות הברית לסצינה הבאה, בה סידלי (סנדרה בולוק) – בתה של מנהיגת חבורת הילדות ההיא – היא מחזאית ניו יורקית מצליחה המאורסת לבחור סקוטי הגיוני לחלוטין, היווה פתח לאופטימיות מסוימת. אלא שראיון חושפני שסידלי העניקה למגזין "טיים", בו התלוננה על ילדותה המרה, גרם לאמה להיעלב ולנתק איתה כל קשר, עד ששלושת חברותיה המושבעות של האם החליטו לחטוף את סידלי מניו יורק ולהביא אותה בחזרה לדרום כדי לתקן את המעוות. מאותה נקודה והלאה גם בולוק וגם אנחנו צריכים לסבול חבורה של ארבע זקנות דרומיות קשקשניות בדרגות שונות של אקסצנטריות ואלכוהוליזם, מריעות לעצמן בקריאות "יה יה!" מדי כמה דקות.

מהרגע שסידלי נוחתת בדרום מתחילה סדרה של פלאשבקים המומרצים על ידי אלבום תמונות גדול, מנופח, מקושט וקיטשי להחליא, שהחבורה שומרת (המקבילה של יה-יה למטמון). המטרה במסע הזה אחורנית בזמן הוא לגלות לסידלי את כל הסודות האפלים בהיסטוריה של אמא שלה, דבר האמור לגרום לאיחוד הלבבות המיוחל. הפלאשבקים האלה הם כמובן אסופה של קלישאות מחרידות מהז'אנר של "מגנוליות מפלדה", והדבר היחידי שניתן להיאחז בו באותם רגעים קשים הוא האטרקטיביות של אשלי ג'אד (שמשחקת את אמא של סידלי בצעירותה) בשמלות קיץ משנות הארבעים/חמישים/שישים. ואל תנסו להבין את השנים בהן כל דבר מתרחש, אחרת ייצא לכם שסנדרה בולוק בת שישים.

"הסודות של יה יה", שמבוסס על ספר קאלט בחוגי סריגה של רבקה וולס, אמנם מנסה למכור לנו מסר של אחוות נשים, אבל איזו מין אחווה זאת כשויויאן הגיבורה (אמא של סידלי) היא אשה אגוצנטרית ששמה את עצמה ואת צרותיה תמיד במרכז ולא רואה את החברות הפודליות שלה ממטר? ולא רק אליהן היא לא מתייחסת, אלא גם לילדים שלה - אחרת איך אפשר להסביר שהאח והאחות של סידלי נעלמו כשהיו בערך בני חמש ולא צצו יותר לעולם, גם לא בחגיגת היומולדת הענקית של ויויאן בסוף הסרט? ואני חשבתי שהקשר בין אם לילדיה הוא קדוש על פי האתיקה הנשית.

ואם אנחנו כבר בנושא, אז למה ויויאן, ובתה אחריה, צריכות להתייחס גם לגברים בחייהן כאל חיות מחמד? אחוות הנשים של יה יה, מוכרחים להבהיר, מנוכרת לא רק לגברים, אלא לכל אדם בעל מוח או סתם טיפה של רגישות אנושית. ואם לא הייתי יודעת שהבמאית של "הסודות של יה יה" כתבה את התסריט של "תלמה ולואיז", עוד הייתי מתחילה להאמין ש"הסודות של יה יה" הוא פרופגנדה שוביניסטית אנטי-נשית בהסוואה של צ'יק-פליק.