"איפה היית כשרבין נרצח?" היא שאלה שנשאלת שוב ושוב בשבע השנים האחרונות. היא מכילה ניסיון עקר לשחזר את הדרמה ואולי להבין משהו ממנה תוך כדי. השאלה נשאלה גם אתמול בערב, והתשובה בדרך כלל היתה כזו: ישבתי מול הטלוויזיה.
אות הפתיחה לערב השידורים לזכרו של יצחק רבין הגיעה כבר בשלהי "שש עם אשרת קוטלר", שראיינה צופיפניק אחד בשם אבי חדד. הנ"ל דקלם את חשיבות הלקחים שיש להפיק מהרצח עבור הנוער והערכים ושאר ירקות. "מה זה אומר מעבר לסיסמאות?", שאלה קוטלר, כאילו שתוכניתה יכולה להכיל משהו אחר פרט לכך. זה אומר נוער וערכים ושאר ירקות, ענה לה הצופיפניק, במילים אחרות. אולי זיכה את תנועתו בעוד כמה נקודות במירוץ הרעשני שלה אחר תקציב ממשלתי נכבד.
סיסמאות ליוו אותנו גם בשאר הערב. חוסר היכולת, או חוסר הנכונות, לנסות לתפוס את משמעויות הרצח, הובילו את שלושת הערוצים המרכזיים (1, 2, 10) להתעסקות מאוד אישית באירוע. "רבין, האיש שלא הכרתם", קראו למשדר ביומרנות אנשי הערוץ השני. אבל רבין מת, והמעט שהיינו יכולים לדעת עליו מת יחד איתו. נותרו בעיקר קלישאות. "הוא היה ג'ינג'י", חזרו ואמרו הדוברים בחצי חיוך ממזרי, חברמני כזה.
בכל אבל, פרטי או ציבורי, השאלה שבעצם מעסיקה אותנו היא מי אנחנו, מי היינו ומי נהיה. רצח רבין מציב סימן שאלה ענק ליד מהות הזהות הישראלית המפוצלת. ערוץ 2 ניסה ללקט את התשובות מהדוברים המתבקשים: אריה דרעי, פואד, שמעון פרס וארל'ה שרון. כל אחד הציג את רבין שלו, כלומר, את עצמו. דרעי את רבין היהודי והלא מתנשא, פואד את רבין החברמן, שרון את רבין הבטחוניסט. ברמה הזו, הכאילו אישית, דווקא ידו של ערוץ 10 היתה על העליונה. דרך מונולוגים של אנשים שהכירו את האיש, והם חסרי אינטרס פוליטי-לאומי מובהק לנכס את זכרו לעצמם, היה אפשר ללמוד קצת על אופיו. לא שבדרך זו הדיון חרג מעבר לניתוח הפסיכולוגי הרווח, לפיו רבין היה "ג'ינג'י". אבל לפחות זה היה חסר יומרות, פשוט, ולפעמים אפילו מרגש. אם כל מה שהיינו מבקשים מיום הזיכרון הזה היה התרפקות נוסטלגית על מה שהיה ואיננו, ערוץ 10 סיפק את הסחורה יפה.
בשני הערוצים האחרים חלק ניכר מזמן המסך הוקדש לאוננות כבדת ראש סביב היפותזות שונות, שבבסיסן שאלה בלי תשובה: איפה היינו אם רבין היה חי. רבין לא היה באולפן כדי להביע את דעתו, לא על תהליך השלום, ולא על האויבים לשעבר שדיברו על קרבתם אליו. ההתמוגגות של ערוץ 2 מההפקה המיוחדת שהרימו והמיתוס המצועצע שטיפחו, הביאה את קובי מידן לשאול את שמעון פרס אם הוא לא מקנא ברבין על הדרך שבה מת. אולי עד יום הזיכרון הבא נצליח לעכל את כמויות הגועל נפש שהשאלה הזו מכילה, בינתיים אני קצת מתקשה להאמין שהיא באמת נשאלה.
מבעד לערפל הרעות בלטה היעדרותו של אדם מסוים, חי, שעדותו דווקא ניתנת לגביה. שעות רבות של דיונים היו אולי מקבלות פרספקטיבה אחרת, אם היינו שומעים את דבר הרוצח. אבל הרוצח, בן העוולה, מושתק ומודחק לטובת פטפטת עקרה ואינסופית. כי אם נקשיב לרוצח, נגלה שמעבר להיותו בן עוולה, שפתו דומה לשפתם של רבים אחרים. שהוא מדבר על ארץ ישראל ועל בעיה דמוגרפית, ואולי אף אחד, לא בימין ולא בשמאל, לא רוצה להתעמת עם הדמיון הזה. על פי אותו היגיון חוקקה כנסת ישראל את החוק הקובע שיגאל עמיר יישאר בכלא עד יומו האחרון. כאילו היה עשב שוטה, תאונת עבודה, ולא מישהו שפעל בתוך ההקשרים ה"טבעיים" של החברה הישראלית. כאילו אם נקשור קשר של שתיקה ולא נקרא לילד בשמו, תיעלם השנאה והאלימות וחוסר האונים, בדיוק כמו הצעקות סביב הפאנל של דן מרגלית, שהוחנקו אתמול לערב אחד מתוך כבוד לראש הממשלה שנרצח. ראש ממשלה שאולי היה מביא שלום ואולי לא, ולטובת קונצנזוס הכלום הלאומי בואו פשוט נסכם שהוא היה די ג'ינג'י.
קשר השתיקה
17.10.2002 / 8:43