איטס אלייב! אלייב!! הופה! ועכשיו כולם: מי שמאמין לא מפחד, את אבי העורקים לאבד. זה היה כל כך ברור, מי בכלל חשב אחרת? ג'ון לא יכול למות, הוא הדמות שהכי דומה לנו בסדרה הזאת: מאמין לכל ספין, בוטח במי שאסור ושוכח את החוק שלא יוצאים אף פעם מהבית בלי פן. כבר ב"הארדהום", הפרק השמיני של העונה הקודמת, מספר סם לאולי - הילד שהוריו נטבחו על ידי הפראים אחרי שעברו את החומה, והפך לעוזרו הנאמן של ג'ון, ומאוחר יותר גם למי שסיפק את הדקירה האחרונה והקטלנית מכולם בלבו (תמות אולי!) - "תנסה לא לדאוג, אני דואג לג'ון כבר שנים. הוא תמיד חוזר". והנה הוא כאן, נושם באופן עצמוני, לא הגיבור שאנחנו ראויים לו, אבל זה שאנחנו צריכים יותר מכל. תנשום קצת ג'ון, תבדוק קצת מיילים. עוד מעט נחזור אליך.
גשר לעבר
היי, תראו מי זה: בראן סטארק. עונה שלמה לא ראינו אותו והנה מתברר שהוא בדיוק באותו מצב שאנחנו היינו כשצפינו בו בפעם האחרונה: ישן. החיים בצל קורתו של העורב בעל שלוש העיניים נראים כמו המקום הכי מטונף בשבע הממלכות או כמו סדנת האופיום הסודית שתמיד חלמנו עליה. שם הם יושבים יחד ומפתחים את יכולות חיזוי העבר והעתיד של הבן הבכור לבית סטארק שעדיין נושם. לפי הטריילרים של העונה הנוכחית והסצנה הזו, תפקידו העיקרי של בראן בעונה הקרובה יהיה לשמש גשר בינינו לבין העבר של ווסטרוז, בעיקר קורותיו של נד סטארק. בראן חוזר לווינטרפל של תקופת ילדותו של אביו, כדי לראות אותו ואת בנג'ן סטארק (הדוד האהוב שבעקבותיו יצא ג'ון למשמר הלילה) מתאמנים יחד בחצר, ממש כמו שבראן הקטן עשה עם אחיו הגדולים בפרק הראשון בהחלט של הסדרה. אז עמדו אביו ואמו במרפסת שעליה הוא עומד כעת, משגיחים בגאווה על בנם הצעיר שמנסה לפגוע עם החץ במטרה. כמו בראן, גם נד לא חשב בשלב הזה שיהפוך לשליט הצפון, זה היה ייעודו של בראנדון, האח הבכור, שמותו טרף את הקלפים.
"הם היו מאושרים כל כך", ממלמל בראן הבוגר בפרץ של נוסטלגיה. לא, הם לא. בנג'ן ממש לא נראה מאושר מסשן הפיצוצים שהוא מקבל מאחיו הבוגר, אבל כל זה רק הקדמה לחלק החשוב באמת של הסצנה הזאת: ליאנה סטארק, אחותו של נד ומי שתיועד בעתיד להיות אשתו של רוברט באראתיאון. אחת התיאוריות המרכזיות של "משחקי הכס" קשורה בליאנה ובגורלה שהשפיע על עתידה של ווסטרוז כולה. חטיפתה של ליאנה על ידי הנסיך ראיגר טארגאריין לפני נישואיה, הובילה לפרוץ המרד אותו הוליכו נד ורוברט, ושהביא לחורבנו של שלטון בית טארגאריין. בנה האבוד של ליאנה, על פי התיאוריה הזאת, עשוי להיות איש המפתח של הסדרה כולה. בינתיים אנחנו זוכים רק להצצה קצרה באחות שנד סטארק העריץ יותר מכל אדם אחר. ועל הדרך גם בוויליס, בתקופה שבה היו לו עדיין אוצר מילים ותקווה לעתיד טוב יותר. עצוב. כלומר הודור.
בטירת שחור, אליסר ת'ורן עושה את החיקוי הכי טוב שלו ליוסי ביילין: "צא החוצה סר דאבוס, נתחבק כמו אחים, נפריח יונים ונאכל חומוס באבו דורן. או כמו שכתוב במקורות: "וגר זאב עם מניאק ולא נדע עוד מלחמה". אלא שבדיוק אז פורצים אורחים את השער. אד חזר עם הפראים וקיבל במבצע גם ענק. וכך כל מה שנדרש הוא קצת מטבוחה משומר אומלל שהעז לירות חץ למקום הלא נכון, כדי שכולם יניחו את נשקם לפני שהקרב בכלל מתחיל. אחרי מאות שנים שבהן חלמו להסתער על חומת הצפון ולהצית אש גדולה במעוזם של אויביהם העורבים, הוזמנו הפראים להיכנס אחר כבוד ולהפוך לחברים מן המניין. בשלב הזה הם לא יודעים עדיין שום דבר, שזה קצת אירוני אם אתם ג'ון שלג.
בלוז של דרקונים
בזמן שביתר הממלכות שמח וסוער, הדיכאון מרחף מעל מעלה מלך. סרסיי כלואה בחדרה, ג'יימי מתוודע לעוצמה שמלווה את מילות השלום החלולות של הדרור העליון, וההר 2.0 מסתובב לו בודד ועגמומי בסמטאות כמו יהורם גאון, משפריץ מוח של דוש רנדומלי על קיר ומזמזם לעצמו: "כולם היו יודעים אז טוב מאוד, למי למי יש נזק מוחי". וכל הייאוש הזה באשמת טומן. מרוב שהוא לא יוצלח, אין בו אפילו את ההגינות של לעמוד מול סרסיי ולהתמודד עם העובדה שהוא גורם לג'ופרי להיראות כמו הורדוס. "לך לבקר את אמך ובקש את סליחתה", אומר לו ג'יימי, "ואז ישר למיטה. בלי 'הצינור', בלי 'היום שהיה', בלי סרטוני החתולים ביוטיוב שאתה אוהב'". לזכותו של טומן ייאמר שהוא מעולם לא רצה בתפקיד הזה, בהבנה הנוראית שהוא ראש הפירמידה ושאין לו על מי להישען. מנגד הוא לפחות יכול להתנחם בכך שהוא לא הראשון ובוודאי לא האחרון שמאכזב את אמא שלו.
אם טומן ממש רוצה להתנחם אגב, אין כמו כמו קצת שמחה לאיד. דאינריז בזבזה חיי חיילים, אנרגיות ולפחות שתי עונות בניסיון לשחרר את ערי העבדים באסוס. בזו אחר זו הן נפלו מאז מחדש בידי האדונים, מוכיחות שהסדר האכזר הישן עדיף בעיני רבים על פני הכאוס החדש של החופש המוחלט. טיריון חכם מדי מכדי להאמין שגורלה של מירין יהיה שונה. בהיעדר כוח צבאי משמעותי, יכולת השפעה כלשהי על הרחוב או אפילו ספינה שבעזרתה יוכל לברוח מבית המשוגעים הזה, הוא תולה את תקוותו בדרקונים של דאני. בזמן שאחיהם הגדול דרוגון חופשי ומאושר, נותרו ויסריון ורייגל במרתף הטירה, נחושים שלא לאכול ולא לאפשר הזנה בכפייה. זאת היתה סצנה מפחידה עד אימה, בכל רגע היה נראה שאנחנו עומדים לצפות בגיבור האהוב עלינו הופך לטיריון מקנאגטס. אבל בדיוק כמו שטען קודם לכן, דרקונים הם כנראה באמת יצורים על-תבוניים, שמזהים מי מגיע לעזור להם ומי להרע. וההוכחה הכי טובה לזה? ברגע שהשלשלאות מוסרות הם
חוזרים בחזרה לפינה שלהם?! זה כאילו כל מי שנמצא בחלק הזה של העולם מתעקש להיות לא מועיל.
שלום, לא נתגעגע
זה הזמן להקדיש כמה מילים לרוס בולטון. רוס, היית דמות מיותרת כמעט לחלוטין, סטאניס באראתיאון לעניים. מלבד רגע שיא קטן ב"חתונה האדומה" כל מה שקיבלנו ממך היו הזעפות פנים, נאומים מתישים והתרסה בפני פסיכופת עם תעודות. אם כל האסטרטגיה, לכאורה, בשדה הקרב, לא הובילה אותך להבין מה קורה כשמתגרים באדם כמו רמזי, כנראה שפגיון בבטן זאת דרך ראויה ללכת. ואם כבר הסתלקת, אז נוסיף גם רצח של תינוק בן יומו ושל אשה תמימה, סתם כי כבר בערך שתיים וחצי דקות לא ראינו משהו מזעזע באופן חסר כל צורך בסדרה הזו. רמזי הרי יכול היה פשוט לפקוד על אחד מחייליו לתקוע חץ ביורש העצר ובאמו, אבל למה לחסוך מאיתנו צלקות נפשיות אם אפשר שלא?
לא רחוק מווינטרפל, מבין תיאון שהגיע הזמן לשוב הביתה אל איי הברזל. בפעם האחרונה שביקרנו בהם, ביילון גרייג'וי, אביו של תיאון, קיבל במשלוח מיוחד חלק שאף אב לא ירצה לעולם לקבל מבנו. גם ביילון הוא דמות שזכינו לראות מעט מאוד ממנה בסדרה, כזה שהותיר עוד פחות רושם מאשר רוס בולטון. אדם עיקש ומנוכר, לילדיו ולנתיניו, שתפס במרמה שטחים נרחבים מהצפון בזמן שרוב סטארק הוביל את צבאו למלחמה עם בית לאניסטר, וראה אותם נלקחים ממנו בחזרה בזה אחר זה. ילודי הברזל היו תמיד ימאים מצטיינים, אבל החזקת שטחים מעולם לא היתה החלק החזק שלהם. אחד מאותם ימאים הוא יורון גרייג'וי (שמוצג כאן לראשונה בסדרה), אחיו הצעיר של ביילון, מפקד ימי מעורר אימה ומחולל של קלישאות ("אני הוא האל הטבוע, אני הוא הסערה, אני הוא סלים שיידי האמיתי וכל השאר סתם חקיינים!"), שחוזר הביתה אחרי שנים ארוכות בים. וכך, בתוך פחות מעשר דקות איבדנו עוד דמות שלאף אחד לא ממש היה אכפת ממנה. ביילון גרייג'וי ישן עכשיו עם הדגים, ופותח בכך את מאבק הירושה על כסאו: יורון, יארה ותיאון, אחד מהם יזכה כנראה לשלוט על השממה הסלעית חסרת המשמעות הזאת. או כמו שסימבה הגדיר את זה: "אני כבר לא יכול לחכות להיות מלך".
מן המוות, חיים
היי היי, את לא תעבדי עלינו עם השמלה הזאת והסקס אפיל הזה, גברת מליסנדרה. אנחנו כבר יודעים שמתחת לכל זה את בעצם מהלך לבן ששכחו במכונת הכביסה. ומנגד, אשת וודו מופלאה שכמותך, את תקוותנו היחידה. מליסנדרה איבדה את האמונה באל האור, אבל לא מוכנה עדיין להראות לעולם את עצמה כפי שהיא באמת. התכשיט האדום חזר לצווארה כשניקתה את ג'ון מפצעיו, מכינה את כולנו לרגע שלו חיכינו כבר שנה שלמה. ג'ון נראה עדיין מת כמו הטאקט של אראל מרגלית, אבל מליסנדרה ממשיכה ללחוש, נראית פחות ופחות בטוחה בעצמה מרגע לרגע. קצת מוזר הסיפור הזה עם אל האור, שדורש הקרבה של ילדות קטנות תמורת ניצחון בקרב, אבל קצת שיערות זקן בשביל להחזיר מישהו מהמתים זה לגמרי מספיק. אל טיפשון. ועכשיו כולם יחד: "מן האפלה, אור; מן האפר, אש; מן המוות, חיים". והנה ברגע שבו כבר עמדנו להשלים עם זה שבאמת זהו, שמה שמת לא ימות עוד, שאוב לא יפקח עוד את עיניו. או מיי פאקינג גוד!
בטח שמתם לב
שתינוקות ב"משחקי הכס" נדקרים בבטן אמם, נרצחים על ידי כלבי ציד בשעה הראשונה לחייהם, נתרמים למהלכים הלבנים בגיל שבועיים או סתם מורעלים עוד לפני שקיבלו פצעי בגרות. לפי ההיגיון של ווסטרוז זקנים בני 90 מנהלים שיחות כמו: "הוא מדבר שטויות כל הזמן, בקושי אפשר להבין מה הוא אומר"; "נו טוב, מה אתה רוצה? הוא בן שנה, כמה זמן כבר נשאר לו?"
שהודור הוא משרת כל כך טוב עד שהמקום הכי טוב שהוא מוצא להניח בו את אדונו הוא ממש באמצע ערימה קפואה של שלג.
שפודריק מוצלח בלהדליק מדורה בערך כמו שהוא מוצלח בלהדליק נשים.
"משחקי הכס" משודרת ב-yes מדי יום שני ב-4:00 בבוקר, בצמוד לשידור בארה"ב, וב-VOD.