(בסרטון: ויקטוריה חנה - אל"ף בי"ת)
בואו נפתח במשחק אסוציאציות קצר. מי עולה לנו בראש כשאנחנו חושבים על מוזיקה ישראלית? הגבעטרון? אמנם קיבוצניקים אבל שרו שירי עם רוסיים. אריק איינשטיין? האיש ייבא את הביטלס לארץ. יוסי בנאי? שאנסונר צרפתי. זוהר ארגוב? שר מוזיקה תימנית עם אלמנטים יוונים. משינה? גרסה מקומית של סקא וניו ווייב בריטי. כן, התשובה אינה פשוטה, וספוילר: גם לא חד-משמעית. אבל דווקא הדרך אליה פותחת צוהר לישראליות כפי שאנו תופסים אותה היום.
פעם נראה שהתשובה היתה פשוטה יותר. "מוזיקה ישראלית הומצאה לפני מאה שנים פחות או יותר והורכבה מהדרך שבה מלחינים אירופאים, במיוחד ממזרח אירופה, דמיינו את המקום הזה, 'המזרח'", מגדיר דוקטור ארי קטורזה, מוזיקאי, מלחין וחוקר מוזיקה. "גם אם השירים נשמעו לנו מזרחיים הם אירופאים לחלוטין. זו רק הדרך שהם דמיינו את המזרח, אין לזה קשר למוזיקה ערבית אמיתית. למוזיקה הזו יש כמה גנים. הגן הרציני ביותר הוא הגן הרוסי-סלבי. אליו הצטרף גן יהודי של כלייזמרים, תפילות וסולמות יהודיים. בהמשך היו אלמנטים של ג'אז, שאנסון צרפתי בעיקר דרך נעמי שמר, ברודווי דרך יאיר רוזנבלום, אסתטיקה של רוק דרך שלום חנוך. בהמשך יש השפעות בלקניות-יווניות, מה שאנחנו קוראים לו ים-תיכוני. ביחד נוצרה מה שאנחנו מכנים מוזיקה ישראלית. זו המצאה של המאה ה-20 ועד ימינו היא ממשיכה להיות מומצאת".
כלומר כל מה שאנו שומעים היום בנוי בהכרח מהשפעות חיצוניות?
"כן, אבל זה כמו שמוזיקה אמריקאית בנויה מהשפעות של מוזיקה אירופאית ואפריקאית, שמתבשלות בתוך איזשהו מרק חם ויוצרות משהו חדש. למוזיקה ישראלית יש גוון משלה והיא מקבלת דברים שמאוד מייחדים אותה, כמו למשל דגש על תרבות גבוהה, ספרות, שירה, שירי משוררים. בשונה מהמוזיקה האמריקאית לדוגמה שבה אפילו בוב דילן, שהוא מאוד פואטי, כותב בשפת רחוב".
יכול להיות שמבחוץ קל יותר להגדיר אותנו?
"אולי, יש את הסיפור המפורסם שהשמיעו את להקת תמוז לאמריקאים, והתקליט שלה כמעט כולו מבוסס על בלוז ורוקנרול. הסולמות, ההרמוניות. אבל אמריקאים ששמעו את האלבום חשבו שזה נשמע כמו מוזיקת עם ישראלית".
מספיק שלסולן יש קצת מבטא ושפה זרה וזה כבר הופך את זה למשהו מאוד ישראלי.
"כבר עכשיו החיבור בין רוק ויווני יוצר מצלול שקיים רק פה. אנחנו סלט של קבוצות אתניות עדתיות וכל אחד מביא את ההשפעות שלו. זה לא קיים באופן דומה בשום מקום אחר".
מי שדווקא הצליח לייצא סאונד ישראלי לחו"ל אם לא בשפה אז לפחות בגישה - הוא המוזיקאי והמפיק תמיר מוסקט, שלהקתו בלקן ביט בוקס פעלה מניו יורק וזכתה להופיע ברחבי העולם. "זה נשמע מוזר אבל בשבילי בלקן זו הלהקה הכי ישראלית שיש", עונה מוסקט כשאני מקשה ושואל על כך שההרכב אולי ישראלי אבל שמו מרמז דווקא על זרות אחרת. "בלקן זה פיוז'ן של סגנונות בלי חוקים. הגענו לפוזיציה הזו כי היה איזה תבשיל מוכן שנתן לנו חופש לא לחשוב. כשאתה מבין את הזהות שלך עמוק בפנים, אתה פחות דופק חשבון. להקות ברמת פיוז'ן כזו, אם הוא מדויק וכנה, בעיניי, זו מוזיקה ישראלית הכי עתידנית שיש.
"אנחנו בתקופה מאוד מעניינת, הכי מעניינת שראיתי אמנותית. גם הגבולות היטשטשו. מה גרם למוזיקה צוענית להיות כל כך צבעונית ומושפעת? זה כי היה להם אינטרנט ברגליים. הם כל הזמן היו מסתובבים. גם יהודים אגב, אם תיקח כלייזמר לדוגמה, זה היה שייך לאנשים שאסור היה להם להחזיק קרקעות, לכן הם הסתובבו ונוצר פיוז'ן סגנוני. היום אנחנו כבר לא מסתכלים על שום ז'אנר. הכל מיטשטש, ילדים היום אוהבים לשמוע מלא דברים. הדור מתחיל להשתחרר מהעכבות ומפה נתחיל לראות מוזיקה ישראלית שהיא באמת השלב הבא. מוזיקה שיש לה גם מה להציע לעולם, לא רק אצלנו".
"נוצר פה דור שלא היה מודע לקיפוחים ולמריבות של פעם", אומר נוי אלוש, עורך ומגיש תוכנית פופ שבועית בגלגלצ וכותב בוואלה! תרבות. "כשהם עובדים על משהו אין להם את המחשבה הזו, הם מביאים מה שהם אוהבים לשמוע בין אם זה היפ הופ או נגיעות ים-תיכוניות. בשיר של סטטיק ובן אל תבורי יש דרופ שמאוד מזכיר את בלקן ביט בוקס. אלו חבר'ה שנהנים מבלקן ביט בוקס ושימי תבורי וקניה ווסט ביחד ועושים להיטים. עדן בן זקן לדוגמה הביאה משהו כמו 'מלכת השושנים', שיר שהוא דאנסי עם אלמנטים ים-תיכוניים, הפכה להיות להיט אצל בני נוער ופתאום כל הדור של משה פרץ וליאור נרקיס נחשבים לזמרים של ההורים".
אחד הטריגרים לכתבה הזו היה סטטוס שהעלה אלוש בפייסבוק הפרטי שלו ובו התלונן על אובדן הדרך לטענתו של ז'אנר הפופ הים-תיכוני. "אייל גולן עושה שלמה ארצי", כתב. "משה פרץ עושה קאנטרי, ליאור נרקיס דיסקו עם רפרנס לצביקה פיק, ועכשיו עומר אדם עם רפרנס ליגאל בשן. אני מצטער, אבל הבטיחו לי שבעידן מירי רגב נשמע מה זה ים תיכוני אמיתי, אז למה כל הכוכבים הגדולים של הז'אנר חוזרים לקלאסיקות סבנטיז ובורחים מתקופתנו כמו אש?".
"הזמרים הכי גדולים של המוזיקה הים-תיכונית לא מוציאים שירים ים-תיכוניים", מוסיף אלוש בשיחה עמו. "מוזיקה ים-תיכונית זה בדיוק כמו שיר עם השפעות אורבניות או EDM . זה כמו שדיוויד גטה יתחיל לעשות שירים אקוסטיים. זה כאילו הוא יתכחש לז'אנר שלו ויודה שיש איתו בעיה והוא לא מצליח להמציא את עצמו מחדש.
"מצד אחד המוזיקה עצמה הכי פופולרית ואפילו גלגלצ מכניסים עורך ים-תיכוני לפלייליסט, אבל מי שעושה את הים-תיכוני הם אמני האינדי שמושפעים מזלדה (זמרת טורקית, נ"ג) או A-WA, שמנגנות שירים תימניים בזמן שכל הפופ הים-תיכוני מתרחק מזה כמו אש. קח את 'החיים שלנו תותים'. בא זמר, איש מוכשר מאוד בשם חנן בן ארי, שהאלבום שלו שונה מאוד מהשיר הזה ועושה דאחקה על להיט ים-תיכוני ומביא את הלהיט הים-תיכוני הכי גדול של השנה. פתאום הוא מדבר לכולם, גם מתנחלים וגם היפסטרים, גם צעירים וגם הורים וכולם אוהבים את זה. וזמרי הפופ הים-תיכוני באים בקטע שחצני שמזלזל בגלגלצ ובתקשורת שלא קוראת את השטח. אם אתם כל כך גיבורים, למה עומר אדם שר בלדות סטייל ג'סטין ביבר שאין בה שום דבר מזרחי?".
אולי יש תקרת זכוכית לסגנון והם בסך הכל מנסים להרחיב את הקהל?
"אולי. מה שקרה עם אייל גולן והעצרת של החייל מלמד קצת על הקטע. אפשר לצעוק כל הזמן 'יש לי קהל', 'יש לי קהל', אבל בסופו של דבר, בשביל שתהיה לך קריירה לאורך זמן אתה חייב שהרוב הגדול יאהב אותך. לאייל גולן יש את צבא המעריצים שלו, וכשהוא אמר שהוא יופיע בעצרת הוא חשב 'וואלה הוצאתי אלבום, יצאתי מהפרשייה, שום דבר לא פוגע בי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה'. הוא ראה שהתקשורת נכנסת בו, תוך שניה הבין את הנזק, התקפל וביטל. אפשר להגיד עד מחר שהמוזיקה הים-תיכונית הכי פופולרית אבל בסופו של דבר גם עידן רייכל וגם קרן פלס ורמי קלינשטיין מופיעים סולד אאוט בהיכל התרבות וקיסריה, זה קהל של כמה עשרות אלפי אנשים וגם אייל גולן לא רוצה לפספס אותו. זה כמה קיסריות טובות וכמה חתונות טובות".
ואולי בכלל יש כאן משהו תרבותי רחב יותר. כשההיפסטרים עושים את זה A-WA, שי צברי, בום פם - זה מגניב. אבל כשמישהו "אותנטי" עושה את זה, הוא נשאר בגדר נישה? "לאנשים יש בעיה עם הקול", אומר אסף אטדגי, מוזיקאי, שופט ב"הכוכב הבא" וסוכנו של עומר אדם. "אם תיקח שיר הכי אלכסנדר פני שיש ותיתן אותו לעופר לוי לשיר, הוא ישמע לך הכי מזרחי. גם אם לא תיגע בעיבוד, תשאיר אותו עם הסאונד הזה, התבלינים האלה, זה ישמע לך מזרחית".
מה תגיד לביקורת שעומר אדם מכוון לאמצע הדרך.
"מי זה עומר אדם? ילד בן 22 שנולד בארץ וההורים שלו נולדו בארץ, וגם סבא שלו נולד בארץ. זה לא אני שאני בן למהגרים. והוא עדיין מסלסל. אני חושב שהמוזיקה המזרחית זו המוזיקה הכי חוצפנית שיש. הם עושים דברים שהרוק לא עשה כבר שנים. הם תקועים בסיפור של הרוק ולא בעשייה עצמה. יגידו הפלצנים 'אין להם קו מוזיקלי אחיד'. קפצו לי אתם והקו שלכם. מוזיקה זה דבר שאתה גדל איתו כשאתה פתוח לעשות איתו דברים אחרים. יוצא מהקופסה. פעם מזרחית כבדה, פעם בלדת רוק מהממת ופעם קאבר לריהאנה".
"יש דבר כזה אוכל ישראלי?" מקשה אטדגי. "זה משהו מתהווה. קצת פופ, קצת רוק וקצת מזרחי. פעם זה היה מאוד מקוטלג. היום כבר אין קטלוג לכלום. עומר אדם יכול לעשות שיר הכי רוק שיש וברי סחרוף יכול לקחת גיטרות ולהכניס סלסולים. לפני 60 שנים באו עולים ממרוקו או טוניס או תימן וניסו לעשות מוזיקה 'אשכנזית'. אני חושב שזה לא עובד. כמו שאתה לא יכול לכבוש עם ולשלוט על עם אחר, אתה לא יכול לשלוט על תרבות של מישהו אחר".
וזה מה שקרה. אם היינו שואלים את השאלה לפני שלושים שנים התשובה היתה פשוטה - אריק איינשטיין.
"נכון. זה כי ישבו אנשים בכל מיני צירים והחליטו מה נשמע. ומה שקורה עכשיו זה שבא עידן היוטיוב והצעירים אמרו 'לא, אתם לא מנהלים לנו את החיים'. יש כאן מהפכה, אנחנו בונים לעצמנו את הפלייליסט שלנו. אנחנו נכנסים ליוטיוב ומצביעים באצבע".
והצעירים בוחרים ים-תיכוני? זה אומר שישראלי זה בהכרח ים-תיכוני?
"אם הולכים לפי השמועות אז כן, מוזיקה מזרחית היא המיינסטרים. זה כמו חומוס אחלה, אתה יכול להיכנס לסופר וליהנות ממנו הנאה גדולה. אם בא לך חומוס אבו-גליל תעלה על האוטו וסע. אוכלים אותו מאה אנשים ביום. חומוס אחלה וצבר אוכלים מיליון איש מיליון. אם זה טוב או לא טוב? אני לא יודע."
אוהבי חומוס דווקא יגידו שהתשובה כאן פשוטה.
"אני אגיד לך למה, כי הם פלצנים, הם מעצבנים והם אנשים עצובים שלא רוצים לשמוח. אבל בסוף בחתונות הם עומדים על השולחן ורוקדים כמו רקדנית בטן שגדלה במצרים".
גם נוי אלוש מפנה את האצבע אל דור היוטיוב, רק שאצלו המסקנה מעט שונה. "לדעתי התחילו להשתנות יחסי הכוחות. צצו להיטי שטח כמו אליעד וסטטיק ובן אל ויש תחושה שאלו הם הפופ הישראלי החדש. זה שילוב בין רגאטון ומקצבי היפ הופ מחו"ל עם סלסולים ים-תיכוניים. קח לדוגמה את סטטיק ובן אל. אחד עושה היפ הופ והשני מביא טאצ' ים-תיכוני. יכול להיות שעבור הנוער זה הסאונד הישראלי החדש. עד עכשיו מכרו לנו שהים-תיכוני זה הישראלי, אבל יכול להיות שהחבר'ה הצעירים מביאים משהו שכל הזמן חיכינו לו. מצד אחד מאוד מעודכנים עם העולם, אפשר לנגן את זה ליד ריהאנה או ג'סטין ביבר, אבל יש שם את האלמנט של הישראליות עם הים-תיכוניות ולדור החדש זה נשמע הרבה יותר אותנטי".
במובן מסוים אותנטיות היא מילת המפתח כמעט אצל כל המרואיינים, ואותנטיות במידה רבה עדיין מתחברת לנו עם ים תיכוניות. "אני מרגיש שמוזיקה ישראלית ככל שעובר הזמן הולכת ונהיית הרבה יותר ואין ברירה אלא להשתמש במילה הזו אותנטית", אומר תמיר מוסקט, שגם היה מעורב בהפקת האלבום המצליח של A-WA לצד תומר יוסף. "בזמן השהייה שלי בניו יורק היתה לי הרבה ביקורת על דברים שנעשים בישראל ומתכווננים החוצה. הם הרגישו לי כמו למכור קרח לאסקימוסים. רק בשנים האחרונות נהייתה השלמה עם הסביבה המוזיקלית והתרבותית שהקיפה אותנו כל החיים. כשנחתתי פה, הסוגיה הזו נגעה בי במקום מאוד עמוק וזה בדיוק מה שהשאיר אותי בארץ. הרגשתי הכלה אמיתית של כל הפלטה התרבותית. לא כתבלונים או סלסול פה, סלסול שם. כשאתה עובר לניו יורק כמוזיקאי צעיר אתה רוצה להיות כמו אמריקה, כמו הגיבורים שלך, אבל ככל שאתה מתעסק בזה יותר אתה מבין שהדרך היחידה שלך לבלוט זה להדגיש את מה שלאף אחד אחר אין, ואולי בך יש".
סאונד ישראלי חייב לכלול אלמנטים ים-תיכוניים?
"על פניו, אחד האלמנטים ששייכים לכאן באמת זה הסלסול. יש לנו אלמנטים במטבח שאין ספק שהם ייחודיים, זה לא אומר שאי אפשר לעשות פולקלור אמריקאי, אבל רוב הסיכויים שהדברים היותר טובים יתובלנו בדברים שאופייניים רק לפה והסלסול זאת דרך אחת. אלמנט נוסף הוא מה עושים עם העברית. איך העברית, שמדברת לשישה מיליון איש, יכולה לתקשר החוצה? זו שאלה שאף אחד כמעט לא נותן עליה את הדעת. אולי ויקטוריה חנה עושה את זה. כמו שאומרים ש'איי לאב יו' לא נשמע טוב בעברית. לעברית יש סאונד פחות עגול. לי זה מעניין לגלות בעשור הקרוב מה אנחנו הולכים לעשות עם השפה הזו כדי לגרום לה לתקשר עם העולם. זה עוד דבר שיכול להיות מאוד ייחודי לנו. כשאתה יושב היום בהופעה של סטרומיי או מנו צ'או ורואה אלפי אנשים שיושבים בקהל ומתחברים למוזיקה, רק בזכות הרגש שעובר. אלו אנשים שהצליחו עם שפה זרה לצאת החוצה גם אם אנשים לא מבינים מה הם אומרים".
וזה יקרה עם עברית?
"זה חייב לקרות, זה השלב הבא. ציינתי את ויקטוריה חנה כדוגמה כי היא משתמשת בשפה, מפרקת אותה לסאונד ומרכיבה אותה מחדש. והיא הצליחה לפרוץ עם שיר כמו 'אלף בית' בחוץ לארץ. בלוגרים של היפסטרים כתבו על זה, וזה מעניין כי מדובר בבחורה חרדית מירושלים".
"אני חושבת שהשיח על המוזיקה הישראלית הוא כמו השיח על השפה העברית, כי השפה העברית הפכה ליותר ישראלית מאשר עברית", אומרת שדרנית הרדיו נועה ארגוב. "אותו דבר עם המוזיקה. לכולנו יש בסיס משותף שממנו יוצאת היצירה והמוזיקה, אבל כל אחד לוקח את זה לכיוון שלו. לצליל שהוא תופס כישראלי, ואז יש כאלה שיגידו 'וואלה, זה המקום שממנו אני בא', ויש כאלו שלא".
ארגוב משדרת אף היא תוכנית שבועית בגלגלצ, ופעם בחודש מגזין בשם "ALT TLV" בתחנות הרדיו האינטרנטיות הקצה ו-TLV 1, שבו היא מגישה באנגלית מוזיקה אלטרנטיבית מקומית. "לפי איך שאני רואה את זה היום, קשה לשים את האצבע ולומר 'זה ישראלי', כי כל כך הרבה להקות יוצרות מוזיקה שמושפעת מהמון סגנונות שהגיעו ממקומות שונים בעולם, ועושים סינתזה למשהו משלהם בעברית", אומרת ארגוב. במילים אחרות, אותנטיות מבחינתה היא מושג נזיל ממה שמקובל לחשוב. "כל העניין העדתי זה לא סתם, כל אחד מגיע עם המטען התרבותי שלו והמסורת והבית וארץ המוצא, וזה כור ההיתוך האמיתי. שם אתה באמת יכול למצוא את התרבויות השונות. לאף אמן ישראלי אין מונופול על מוזיקה ישראלית. אין סאונד מובהק".
כשאת עורכת תוכנית אלטרנטיבית ישראלית את בוודאי נתקלת בלא מעט השפעות מחו"ל. מה בכל זאת נתפש כישראלי בעינייך?
"אני חושבת שזה נעשה מבלבל. להקה כמו ועדת חריגים, אתה לא יכול להגיד שזו מוזיקה ישראלית בשום צורה, למרות שהם כן שרים בעברית. במוזיקה של הילה רוח למשל יש משהו מאוד ישראלי בעיני. הגישה שלה לטקסטים שמשתקפת גם במוזיקה, בין אם היא מדברת על תל אביב או שרה את המילים של יונה וולך, יש לה תמצית מאוד ישראלית".
הילה רוח מביאה ישראליות מאוד מסוימת שמושפעת ממוזיקת רוק. כניסיון להציע את הפרדיגמה לפיה מוזיקה ישראלית חייבת לכלול פן מזרחי אני מביא בפניה כדוגמה את שי צברי, שאולי מהווה תשובה "טובה יותר". אבל לפי ארגוב כל ניסיון להכליל ישראליות על סגנון מוזיקלי אחד בהכרח מדיר חלקים אחרים, אפילו אם מדובר ביוצר מגוון ומכיל כמו צברי.
"לישראליות יש כל כך הרבה צדדים שאתה לא יכול שלא לנכר חלקים ממנה. כל יוצרת וכל יוצר לוקחים את היצירה שלהם או למקום שממנו הם הגיעו, או למקום שאליו הם שואפים. שי צברי מביא גוונים יותר רוחניים ולוקח טקסטים פיוטיים ושם עליהם הפקה עכשווית, וזה איזשהו סוג של ישראליות, אבל זה רק סוג מסוים, לא מה שמגדיר מוזיקה ישראלית, פשוט עוד צד".
האם המסקנה היא שישראליות משמעה קיטוב סגנוני בין מזרח למערב או דווקא ערבוב ביניהם? "לפני שלושים שנים היה קשה להאמין שהמיינסטרים של המוזיקה הישראלית יהיה מבוסס סלסולים, והנה זה קרה, ולדעתי זה רק ילך בכיוון הזה", אומר ארי קטורזה. "העניין של מזרח-מערב רק ימשיך ויעמיק. יהיה מעט מאוד מקום לאמנים שלא ישלבו משהו מזה במוזיקה שלהם, כמו שיש מעט מאוד אמנים במוזיקה האמריקאית שלא משתמשים באלמנטים של בלוז כי זה חלק מהדנ"א".
כלומר, המוזיקה המערבית תאמץ אלמנטים מזרחיים, אבל יקרה גם תהליך הפוך?
"תראה, מה שאנחנו קוראים לו מוזיקה מזרחית בארץ היא אירופאית לחלוטין. אנחנו לא משתמשים בסולמות ערביים. יש אלמנטים, תבלינים של סלסול או כלים מסוימים. למשל, הגיטרה במוזיקה המזרחית מאוד מבוססת על מה שאריס סאן עשה בסוף שנות השישים, כשהוא לקח את הבוזוקי וניגן עליו כמו גיטרה חשמלית, וזה עד היום איתנו. עם השנים נרגיש שמה שאנחנו נגדיר כמוזיקה ישראלית יהיה שילוב בין מזרח למערב. אני באופן אישי חושב שזה יהיה מעולה למוזיקה כי זה יכניס תבלינים חדשים, כמו שהמפגש בין אפריקה לאירופה באמריקה יצר דברים מעניינים. אנחנו קיימים 70 שנים, זה מעט מאוד זמן להגדיר. אולי בעוד 200 שנים נדע איך מוזיקה ישראלית נשמעת".
"ישנה קוטביות והיא תמשיך, אבל גם בתוך הז'אנר הים-תיכוני יש אנשים כמו ישי לוי", אומר מוסקט. "יש את מי שעושה פופ ויש מי שלוקח את הטקסט ברצינות, וזה מה שמפריד. הנה דוגמה עכשווית: ההיפ הופ זה המזרחי של אמריקה. פתאום בא לך קנדריק לאמאר שלוקח את כל האלמנטים המוכרים מהז'אנר אבל מה, יש לו מה להגיד, ויש לו אחריות קהילתית, והוא ילד בן 26! ובשניה זה נהיה הדיבור בהיפ הופ לא רק מי מביא את הביט הכי פרש. הוא השאיר עשן לכולם. היום שהעולמות יתחברו זה היום שבו המהות תתחיל לקבל עומקים. מה שחשוב זה מה הבנאדם אומר, וברגע שאדם אומר דברים מעניינים תיקח אותו ברצינות, אפילו אם ברקע יהיו כפיים".
אתה מאמין שזה יקרה כאן? שמישהו מהמיינסטרים הים-תיכוני יעשה אלבום קנדריק לאמאר כזה?
"זה חייב לקרות ואני בטוח שזה מתבשל כבר באיזה אולפן".
אולי אתה תשלב פעולה עם מישהו כזה?
"אני מאוד אשמח אבל אני עוד מחפש אותו. זה לא רק גחמות שלי. מעבר לזה שהרצון צריך לבוא משני הצדדים צריך לבוא גם החומר. אני לא קוסם. אני יכול לזהות גרעין מקסים ולגרום לו לפרוח אבל לא יכול להמציא את הגרעין".
וואלה! תרבות ו-103FM רדיו ללא הפסקה בוחרים את המוזיקאי הכי ישראלי. מי הוא לדעתכם? בחרו עכשיו ותוכלו לזכות בחופשה זוגית מפנקת בישראל.