נושאים חמים

שביל בצד 23: פי ג'יי הארווי מתקשה לעצום את העיניים

פי ג'יי הארווי היא אמנית שנסלח לה על הכל, היא הרוויחה את זה ביושר וביושרה. באלבומה החדש היא שוב יוצאת באמירות נוקבות על העולם, ועל אף העובדה שאי אפשר לטעות בכוונותיה הכנות, האם די בכוונות?

כשזה נוגע למוזיקאים ופוליטיקה יש לנו, כקהל, יחס אמביוולנטי ומעט צבוע. מצד אחד אנחנו רוצים לדעת שלאמנים שאנו אוהבים יש דעה. כאילו אם הם אומרים משהו חשוב ואנו מריעים להם זה מנקה אותנו קצת מאחריות להגיד משהו בעצמנו. מצד שני כשישנם אמנים שבכל זאת מדברים - ואפילו עושים - אנו לא פעם מאשימים אותם בצדקנות. אחרי שנים של חוויות "לייב אייד" וטרחנות-בונו, יש בכך גם לא מעט צדק.

אבל יש אמנים שלהם נסלח על הכל. פי ג'יי הארווי היא אחת כזו, ויש לכך שתי סיבות עיקריות. נתחיל עם המוניטין של הארווי כיוצרת אישית וכנה. בקריירה של למעלה מעשרים שנה היא אף פעם לא עמדה במקום, תמיד חקרה סגנונות מוזיקליים וחפרה בעצמה עד זוב דם. אנו מאמינים לה. לכן כשבאלבומה הקודם והמצליח, "Let England Shake", יצאה מהעיסוק העצמי לטובת אמירה נוקבת על העולם שסביבה, קיבלנו את זה כמהלך טבעי ואפילו מתבקש. אם בכל זאת יש ממד מפתיע באלבומה החדש הוא בכך שלכאורה היא נשארה הפעם במקום.

הארווי כבר זכתה בעבר לחיבוק מהממסד והקהל. זה קרה באלבומה "Stories from the City, Stories From the Sea" מ-2000. אבל ההצלחה של האלבום ההוא, אותה קיבלה כמו אדם מופנם שמתעורר בבוקר שאחרי שיכרות ומתבייש מכמויות האהבה והכנות שהרעיף בערב שלפני, רק גרמה לה להתנכר אליו. האלבום ההוא, שיכול היה למנף את הקריירה שלה, גרם לה להיסגר ולהוציא שני אלבומים לא מסחריים בעליל ואישיים אפילו יותר מאלו שאפיינו את תחילת הקריירה שלה. הפעם ההצלחה של "Let England Shake" – שני האלבומים זכו בפרס המרקורי, הארווי היא המוזיקאית הראשונה והיחידה שהגיעה להישג זה – לא רק שלא הרתיעה אותה אלא גרמה לה להתמקד ולהתפקס במטרה עוד יותר. כנראה שכשזה נוגע לעוולות העולם לעיניים קשה להיעצם לאחר שנפקחו.

וזה מוביל אותנו לסיבה השנייה לסלחנות שאנו מגלים כלפי הארווי הפוליטית: המודעות העצמית שלה והיכולת שלה לקחת את העוולות ולהסתכל עליהן מעמדה אישית ולא אוניברסלית. אם כבר, אחת הביקורות על האלבום החדש שלה היא שהארווי מכוונת זרקור אל הצדדים המכוערים של העולם אבל לא מציעה פתרונות. כאילו שזה תפקידו של אמן מלכתחילה. אבל זו רק עוד הדגמה לצביעות שלנו כלפי מוזיקאים שמנסים להיות פוליטיים.

אלבומה החדש, "The Hope Six Demolition Project", נוצר בעקבות סיורים שערכה יחד עם הצלם סימוס מרפי בארצות הברית, קוסובו ואפגניסטן. הארווי לקחה על עצמה את תפקיד האמנית הטוטאלית כאנדרסטייטמנט. את הדברים שראתה שם תרגמה לספר שירה, פרויקט צילומים וסרט דוקומנטרי (של מרפי), והקלטת אלבום שגם היא נעשתה במסגרת מיצג אמנותי: הארווי והלהקה הסתגרו בסטודיו שקוף עם חלון חד כיווני שאפשר לקהל לצפות בהם בתהליך ההקלטה. בכוונותיה אין לפקפק - לא באקטיביזם של הביקור עצמו באזורים מפוקפקים ולא בעבודה הרבה שעשתה מאז בכלים האמנותיים שעמדו לרשותה - אבל האם די בכוונות?

האלבום קרוי על שם פרויקט דיור בארצות הברית בשם Hope VI (וכל קשר להרכב הישראלי באותו השם מקרי בהחלט) שמזכיר קצת את ה"פינוי-בינוי" שלנו, במסגרתו הורסים שכונות ישנות של דיור ציבורי על מנת לשקם אותן, ובמקרים רבים הופכים את השכונה ליקרה מדי עבור תושביה המקוריים. יצירה מדוברת נוספת שיצאה לאחרונה שעסקה אף היא בדיור ציבורי זו הסדרה של דיוויד סיימון (יוצר "הסמויה") "דרוש גיבור". אמנם מדובר בסיפורים שונים לחלוטין אבל קו הדמיון עובר בעיסוק עצמו בנושא הבירוקרטי והלא סקסי בעליל. שתי היצירות מצליחות לכוון זרקור אל אזורים אפורים, ושתיהן כמעט קורסות תחת כובד משקלן. האם באמת אפשר להעביר סיפור פוליטי ובירוקרטי מורכב בשיר פופ של שלוש וחצי דקות? לדעת פוליטיקאים מוושינגטון שקטלו את שירה "The Community of Hope" שפותח את האלבום ועוסק באחת השכונות הקשות בעיר – לא (גם במיני סדרה של ארבעה פרקים לא, אלא אם כן מוותרים מראש על כך שתהיה מעניינת. הסדרה של סיימון נופלת איפשהו באמצע).

עיתונאי הוושינגטון פוסט, פול שוורצמן, שליווה את הארווי ומרפי באותה שכונה, לא הכיר את הזמרת ולא ידע שפרשנותו תהפוך לשיר שכל העולם ידבר עליו. השורה בשיר, "הם עומדים לבנות כאן וולמארט", היא שלו במקור (והתבררה אגב כשגויה). זוהי אנקדוטה שאין בה להוסיף או להוריד מעבודתה של הארווי אבל היא כן משקפת את שיטת הפעולה שלה, לא רק באיסוף המידע אלא גם בשימוש בו. "הדרך הידועה כ'נתיב המוות', לפחות זה מה שסיפרו לי", היא שרה ועל הדרך שמה עצמה בעמדת העיתונאית המסקרת מבלי לקחת סיכון ולומר את הדברים בשמה. השיר "A Line in the Sand" לוקח את זה צעד קדימה ומביא וידוי מגוף ראשון ("כשהגענו למחנה האספקה שלנו לא הספיקה, ראיתי משפחה אוכלת מפרסת סוס"). אבל זו לא הארווי שצפתה ומתחבטת בשאלה האם עשתה מספיק או לא, אלו מילותיו של מתנדב במחנה פליטים שככל הנראה ליווה אותה.

וכך מצליחה הארווי להישיר מבט אל הזוועות ובו זמנית להימנע מאמירות "לייב אייד" פשטניות. על אלבומה הקודם אמרה הארווי שניסתה "להסתכל על העולם ועל אירועים אקטואליים, אבל תמיד מנקודת מבט אנושית כי אני לא מרגישה שאני מוסמכת לשיר מנקודת מבט פוליטית". ובדיוק בזכות הגישה הזו היא מצליחה. כי הנה אנו כבר 700 מילה ואי אלו האזנות אל תוך המסע של הארווי, ובכל הזמן הזה אנו רק מתבוננים בתמונות שהיא צילמה שם, מבלי להיכנס לדיון על מה היא חושבת, מי צודק, למה הוא צודק ומה עושים עם זה.

היא מצליחה גם בגלל שמוזיקלית זה אולי האלבום הכי קומוניקטיבי שלה מזה שנים. אם לא מעיינים במילים (דבר שבאלבום שכזה אי אפשר שלא לעשות) אפשר בקלות לפספס את הקדרות והאימה. הארווי תמיד ידעה לשלב אימה בשיריה, כשהמוזיקה לרוב תאמה את הטקסטים. ולא שהשירים באלבום החדש שמשיים וקופצניים, אבל כן יש בסאבטקסט שלהם מידה של בגרות. אולי הבנה של הארווי בעקבות הצלחת האלבום הקודם שכשאומרים דברים "חשובים" תשומת לב היא דווקא לא דבר רע, ואם ממתיקים את התרופה יותר אנשים ייקחו ממנה מבלי להירתע.

כאמור, עד כה הקריירה של הארווי ידעה בעיקר שינויי כיוון, ולכן אפילו אם האלבום החדש הפתיע בהמשכיות שלו עדיין יש מידה של סקרנות לגבי המשך דרכה. אולי תמשיך לעסוק בפוליטיקה, עוני, ומחנות פליטים. מאלה אנו יודעים שלא חסר בעולם. אבל כל עוד תמשיך לעשות דברים בשם האמנות ועם הכלים האמנותיים שברשותה אנו נמשיך להאזין ולהסתכל בעניין. בשנות השמונים מוזיקאים יהירים אולי חשבו שמוזיקה יכולה לשנות את העולם. כיום אנו מפוכחים מכדי להאמין בכך. זה לא אומר שאנו והמוזיקאים שלנו לא יכולים לכל הפחות להישיר אליו מבט.