"חברה שמונעת מתאוות בצע זונחת ערכים כמו מסירות נפש וסולידריות"

(בסרטון: קטע מתוך "ואלס עם באשיר")

אם נערוך משאל רחוב וננסה לפענח מהו הנושא הנפוץ ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, סביר להניח שההסכמה הרחבה תהיה שמדובר בצבא ההגנה לישראל. בעשור הראשון של שנות ה-2000 עמד הנושא בחוד החנית של הקולנוע המקומי, עם הצלחות בינלאומיות כמו "בופור", "ואלס עם באשיר" (שזכה במועמדות לאוסקר הסרט הזר) ו"לבנון". שלושת הסרטים נשענו על חוויותיהם האישיות של החיילים במלחמת לבנון הראשונה, חוויות שנותרו מחוץ לדפי האתוס ומשכו את תשומת הלב העולמית. והנה, נדמה שאחרי התהודה הגדולה, נעלמו הסרטים הצבאיים ממחוזותינו. צה"ל משמש כעת כר פורה לסיפורים משעשעים כמו "אפס ביחסי אנוש", או לסרטי אימה כמו "מסווג חריג". השחקנים אמנם עדיין לבושים במדים, אך יריות של ממש ומלחמות נעדרים מהם לחלוטין.

"כל תעשיית הסרטים פה מסכנה אנחנו קוראים לזה תעשייה אבל זה בקושי בית מלאכה", מסביר פיני קלויר, מומחה הנשק הבלתי מעורער של הקולנוע הישראלי, ומי שעיקר עבודתו בשנים האחרונות מתרחשת על הסט של קופרודוקציות זרות, המצטלמות בישראל. "כשפרצה האינתיפאדה השנייה עם האוטובוסים המתפוצצים, נעשו בארץ שני סרטים אמריקאיים גדולים - אחד עם ואן דאם, שהיה כבר בצילומים, ו'משחקי ריגול' שהיה בשלב ההכנה. ל'משחקי ריגול' היה לוקיישן באזור טבריה והם עזבו למרוקו. גם את הסרט של ואן דאם סיימו בבולגריה, ומאז בעצם היה כמעט 14 שנים שלא עשו כאן סרט זר. אין להם ביטוח.

נעשים פה סרטים קטנים כי אין כסף. הצופה הישראלי לא מפונק כמו הצופה האמריקאי או האנגלי, שמצפה לא לראות את דלות התקציב בסצנה. הצופה הישראלי מוכן להסתפק במה שנותנים לו. בסרט זר עתיר תקציב כתוב בתסריט שיש סצנה של מלחמה ורואים פלוגת חיילים מסתערת על גבעה. בסרט ישראלי יושבים שני אנשים בחדר, ואחד מהם מספר לשני על ההסתערות על הגבעה. לא מראים לצופה את הסיפור עצמו ואז לא נזקקים לכל מיני אנשי צוות". כיצד קורה אם כן שהמדינה שתמיד יש בה גזרה חמה לרפואה נוטשת את הטיפול בקרבות על המסך? לאן נעלם הסרט הצה"לי?

"בן גוריון והישוב סגדו מאוד לצה"ל המתפתח, ובמידה מסוימת זה היה חזונו של העם היהודי; צבא שיגן עליו מהפרעות", נזכר דובר צה"ל בדימוס אבי בניהו באופן שבו תפס הציבור את צבא העם בימיה הראשונים של המדינה. "זה לא רק בסרטים. זה בפזמונים. תבדקי לכמה ילדים קראו דן על שם דן שומרון, הרבה מאוד. חיילים קראו לילדים שלהם על שם המפקדים המיתולוגיים שלהם. רוב גלויות השנה הטובה היו עם חייל וחיילת עליהם, את הסוכות היו מקשטים עם דגלי צה"ל. הסרטים הם חלק מאתוס. הצבא היה פרה מאוד מאוד קדושה. הסרט הכי חשוב שהוקרן כאן אחרי מלחמת ששת הימים, שהלכתי אליו כילד והוקרן בתיאטרון הסינרמה, נקרא '4 שעות ביוני'. הסרט עסק באופן שבו חיל האוויר הישראלי הפציץ את כל חילות האוויר של ירדן, סוריה ומצריים ב-4 שעות. היתה אליו נהירה מטורפת".

"אני זוכר את עצמי כילד לפני עידן הטלוויזיה", ממשיך בניהו "ובקולנוע היו סרטים של אולפני גבע וכרמל. הקריין היה אומר בקול דרמטי 'שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין'. היו רואים אותם, וכל הקהל היה נעמד, ולא משנה אם זה קולנוע התקווה או קולנוע שביט בגבעתיים. הקהל היה עומד על הכיסאות, מבוגרים וילדים, וצורחים: 'כל הכבוד לצה"ל'. השבר הגדול הגיע ב-73. הצבא הפסיק להיות פרה קדושה, דור שלם הלך לבית קברות צבאיים. אנשים יצאו מצולקים והעיתונות הכתה על חטא. משם והלאה הסרטים הפכו להיות ביקורתיים כלפי המערכת".

בתחילת הדרך יחידת ההסרט של צה"ל שיתפה פעולה עם הגל החדש של הסרט הצבאי. "שתי אצבעות מצידון" (1986), שגולל את סיפורם של יחידת צנחנים בלבנון, בהתאם לעדויות חיילים אליהן נחשף הבמאי, אלי כהן, שלוש שנים קודם לכן. הסרט עורר ויכוח סוער ואף הגיע לדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בשאלה האם ראוי שסרט כזה יופק על ידי צה"ל. ‏ בניהו לא חושב שתיתכן הפקה נוספת מסוג זה כיום, ולאו דווקא בגלל הסערה הציבורית. "היום החיילים מפרסמים דוקומנטריה בפייסבוק. הקולנוע הישראלי התבגר ביחד עם החברה". צבא במדינה דמוקרטית הוא לא הכרחי, הוא אילוץ. הנושאים המקודשים היום הם חינוך, תיירות, איכות סביבה ובריאות. פעם אף אחד לא ספר את המשרדים האלה. הצבא נשאר חשוב ועקרוני, אבל ברמה של לבוא, להתגייס, להרוג, להיהרג ולחזור הביתה. זה לא נושא לסרטים".

בין היוצרים השונים שנושא זה שרת את סרטיהם מאוד האחים אורי ובני ברבש ("אחד משלנו", "טירונות", "מילואים" ועוד).

מדוע זנחתם נושא שהיה כל כך דומיננטי ביצירה שלכם?

"התהליך האישי הנפשי שאתה עובר כיוצר, הבחירות שאתה עושה בחיים, הן משתנות", מסביר אורי ברבש. "הנושא הכי מהותי ומשמעותי בחיי, שהוא אולי המרכיב הכי עיקרי בדיאלוג שלי עם עצמי, הוא השואה. הוריי עלו לארץ לפני המלחמה, נולדתי בארץ, ולמרות זאת, באופן מטאפורי אני מרגיש דור ראשון. אנשים כמו אידה פינק ופרימו לוי הם הדור שלי. ככה אני מרגיש. הצבא בסופו של יום הוא לא האישיו, הוא פשוט פלטפורמה לספר סיפור על החברה הישראלית. מה הטריגרים הדרמטיים שהניעו את 'טירונות'? אלימות בתוך המשפחה. שישה פרקים טיפלו בזה. פרקים שלמים מתעסקים בבן שעורק מהצבא כדי לעזור לאביו החקלאי שפושט רגל. הנושא מבחינתי לא נזנח. מאוד יכול להיות שאתה מרגיש שמיצית את הסיפור שקורה בתוך הצבא, אבל זה גם לא נכון. כי כל סיפור אנושי יכול להתרחש שם".

ברבש מצטרף לדבריו של בניהו לגבי השינוי שחל בחברה הישראלית וההשפעה שלו על הקולנוע המקומי. "לספר סיפור על הצבא, בסופו של יום זה לספר סיפור על קהילה וחברה, על אחריות חברתית עם כל מה שמשתמע מזה. כל הערכים האלה נשחקו או נעלמו מהנוף שלנו. גם חלק מהסרטים שנעשו על הצבא בסופו של דבר התעסקו בבעיות של הפרט עם עצמו ולא הפכו להיות בעלי ערך חברתי. זה מה שמניע אותי כיוצר. תחשבי מה זה מילואים: בנאדם קם באמצע החיים שלו, נוטש את אשתו וילדיו והקריירה שלו, והולך לשרת את החברה במשך חודש ימים ולסכן את חייו. אין דבר אלטרואיסטי מזה. ומי ישרת היום במילואים? צוחקים עליו. אלה ערכים חסרי משמעות היום. במה הכנסת מתעסקת? בלהגביל את שכר הבכירים במוסדות הפיננסים ל-2 וחצי מיליון שקל. חברה שמונעת מתאוות בצע זונחת ערכים כמו מסירות נפש וסולידריות".

"אני חושב שהמציאות מספקת מספיק מרכיבים צבאיים", אומר עמוס גיתאי, שסרטו "כיפור" היה מועמד לדקל הזהב בקאן. "קולנוע יוצר תמיד פרספקטיבה, לכן 'כיפור' למשל נעשה בשנת 2000, שזה 27 שנה אחרי האירוע, והסרטים על מלחמת לבנון נעשו בנתח זמן גדול אחרי. אם לא נספק עוד מלחמות זה יילך ויתדלדל. צריך לקוות שנספק פחות מלחמות ויהיו פחות סיבות לעשות קולנוע שמתייחס לזה".

כתריאל שחורי, ראש קרן הקולנוע הישראלית, מאשר שאכן חלה ירידה בכמות התסריטים שעוסקים בצה"ל. "מתוך 250 תסריטים מלאים שקיבלנו בשנה שעברה, ממש אפשר לספור על יד אחת את כמות הסרטים שעסקו בצה"ל", הוא מספר. "יש כרגע כמה פרוייקטים בצנרת שנמצאים בשלבי קריאה ומיון, ומה שמעניין זה שהם מוגשים דווקא על ידי במאים ותיקים ממש". המרצה להיסטוריה של הקולנוע נחמן אינגבר, ששימש עד העת האחרונה כמנהל אמנותי ומלווה של הסרטים העלילתיים בקרן רבינוביץ', מעיד שגם כאשר מתקבלים תסריטים הקשורים במלחמות ישראל מצבם בוסרי. "צריכה להיות טראומה לאומית עמוקה, כמו מלחמת לבנון הראשונה, או במקרה של האמריקאים מלחמת עיראק, כדי שבוגריה המצולקים יספרו על מה שעברו. נראה שהמלחמות הקטנות שבאו מאז לא יצרו טראומה עמוקה כזאת, והטיפול בערבים כצבא כיבוש נכנס כבר לרוטינה שאין מה לחדש בדיון עליה. אם כבר, מספרים לשוברים שתיקה ומחללים את שם ישראל. לעומת זאת, בחזית הסרטים הקצרים הנעשים על ידי סטודנטים, הנושא בוער כמו בעבר. הם עדיין זוכרים בגילם הצעיר".

מי שקובלים על אמירות אלה הם שני יוצרים צעירים, שטוענים שאחרי שנים של ביקורת על צה"ל הקרנות איבדו עניין בסיפורים פטריוטים. "יש תחושה שעד היום הלקטורה היתה עסוקה בעיקר בהכאה על חטא ובעיסוק בסדקים ולא בגבורה. זה מאוד מצער", מספר יו"ר איגוד הבמאים ויוצר הסרט "רוק בקסבה" יריב הורוביץ. "בסופו של דבר חוד החנית של המלחמות האלה שהצילו אותנו היו אנשים צעירים, שחירפו נפשם כדי להציל את המדינה. ועכשיו סרטים מצוינים לא עוברים קרנות. אני כבר מגיש פעם שלישית תסריט שכתבתי על השייטת".

"כל עשייה אמנותית היא תמיד סוג של אופוזיציה" מוסיף הורוביץ. "אם היה כיבוש אז האופוזיציה של האמנות מטרתה להגיד שהכיבוש הזה זה רע. זה לא טוב לנו, כן? זה טבעי. אני חושב שעכשיו העולם השתנה. כל העניין של המוסלמים באירופה השתנה ובעקבות זה גם הריאקציה של האמנות כלפי המציאות צריכה להשתנות. הקהל הישראלי ללא ספק לא רוצה לשמוע ביקורת. הוא מותש מביקורת פוליטית שקשורה לענייני הסכסוך בזמן שהוא מרגיש שנדקרים אנשים ברחובות. לא מעניין אותו כבר למה זה קורה. אז הוא לא הולך".

"אני כן עבדתי על כמה סרטים בסגנון, אבל ברור שסרט כזה לא יוכל לקבל תקציב", אומר הבמאי הצעיר דני רייספלד, שסרטו הקולנועי הראשון באורך מלא, "פנתר לבן", יצא ב- 2013, וכעת גם הוא, כמו אורי ברבש, פונה לעסוק בשואת היהודים. "יש כרגע שני קריטריונים בחוק הקולנוע שמאפשרים הכרה והעלאה בתקציב. אחד זה פסטיבלים בחו"ל והשני זה סרט שיביא קהל. לשם מנסים לכוון. האם סרט זיכרון ישראלי יכול לזכות בפסטיבלים בחו"ל ? חד משמעית לא". רייספלד מסביר את עמדתו בדוגמה מתוך הסרט. "במקור היתה אמורה להיות בסרט סצנה שבה נערים פלסטיניים הורגים כלב. בא משקיע צרפתי ואמר 'מה פתאום? פלסטינים מתעללים בכלב? נראה לכם שמישהו באירופה יקבל דבר כזה? החיילים הם האלימים. הם אלה שצריכים להתעלל בכלב'. בישראל חצי מהסרטים הם קו-פרודוקציות אירופאיות. נראה לך שמישהו יכול להציג את חיילי צה"ל בצורה חיובית?"

כתרי שחורי טוען שאפשר לספור על יד אחת את כמות הסרטים החדשים שעוסקים בצה"ל. נחמן אינגבר בקרן רבינוביץ' אומר שהתסריטים שכבר מגיעים הם במצב בוסרי. אתה טוען שאלה סיפורי כיסוי?

"זו שיטת הביצה והתרנגולת. אני מלמד קולנוע בספיר, קאמרה אובסקורה ואריאל. הסטודנטים יודעים מראש שאין להם מה להגיש לקרן סרט שהוא פרו ציוני. אומרים לחבר'ה עוד מהבית שלהם: תקשיבו אף אחד לא יממן לכם סרטים פרו ציוניים".

"מהמורים בבית ספר עד אבא ואמא. זה ברור", מוסיף רייספלד. "אנשים מסתכלים על המסך רואים מה מקבל כסף. אודי אלוני עשה סרט אנטי ציוני, עלה על הבמה בברלין ואמר לגרמניה, שבה שרפו ילדים על שמאל ועל ימין. 6 מיליון, שלושת רבעי מהאוכלוסיה היהודית באירופה הושמדה שם, והוא אומר 'אל תתנו כסף לצה"ל, הוא צבא נאצי'. והוא קיבל מימון לפי דעתי ממדינת ישראל. לא רק שהוא קיבל מימון, הוא גם יביא קהל כי זה היה בברלין וזכה בפרסים. ואז מסתכל סטודנט לקולנוע ואומר: אוקיי, זה מה שמממנים בישראל. לשם אני אכוון".

מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט" יעל שוב, מתנגדת להשקפה הזו: "אני לא רואה קשר בין סרטים שמצליחים בחו"ל וכאלה שמצליחים בארץ. זה ממש טיעון בעייתי. בשנתיים שהייתי בקרן הקולנוע אני ממש לא יכולה לדווח על דבר כזה. אבל, כאמור, זה לא שהוגשו 10 תסריטים על צבא ויכולנו להתווכח על זה. עכשיו הסתכלתי על התסריטים שקיבלתי השנה, נראה שהם לא הולכים להיות על צבא". למרות זאת, טוענת שוב שלמעשה אין שינוי מהותי בייצוגו של צבא העם על המסך הגדול. "'אפס ביחסי אנוש' זה סרט צה"לי מכל בחינה. אין שום סיבה להפריד בינו לבין הסרטים שקדמו לו, רק משום שיוצרות מתחילות ליצור יותר סרטים בשנים האחרונות ולספק נקודות מבט חדשות. חבל שהסרט הזה או שכמותו לא נעשו כאן לפני 40 שנה. זה בעצם לא סיום של דבר אחד, רק פתיחה לדבר אחר. בסך הכל אם את מסתכלת על 15 השנים האחרונות, לא נעשו פה המון סרטי צבא. משהו כמו סרט בשנה מקסימום. הם פשוט בולטים כי במקרה של 'לבנון' ו'בופור' ו'ואלס עם באשיר', כולם היו סביב אותה מלחמה כי זה האירוע האחרון הממוקד".