הטקסט הזה אמור להיות, וכנראה שגם יהיה, מלווה בהתנצלויות והסתייגויות לרוב. בוודאי ישורבבו בו מילים וביטויים כמו "לכאורה", "באופן היפותטי" ו"כמובן, בלי כוונה להעליב". לא, זה אינו טור הומוריסטי ואין שום כוונה להפוך אותו לכזה (ראיתם? זה הגיע אפילו מוקדם משצפיתם). כי איך אומרים אצלנו מאז ומתמיד? יש דברים שאסור לצחוק עליהם.
קחו, למשל, את השואה והיום המוקדש להנצחתה. הרי זה לא משהו שאפשר להפוך ללעג ולקלס. שישה מיליון נספו שם, הצלקת שלעולם תסרב להגליד בהיסטוריה של העם היהודי. לא היינו שם, בברגן בלזן ועל הרכבות לסוביבור, אבל מדי פעם מתפלק אפילו לנו, בני הדור השלישי-רביעי, חלום שבו הימלר מישיר אלינו מבט חודר בין גדרות הגטו ואייכמן בכבודו ובעצמו פותח עבורנו את שערי הגיהינום. העולם של 1939 עד 1945 היה מקום רע לחיות בו במיוחד עבור יהודים. זה ממש לא נושא לבדיחות.
האומנם? ובכן, לא מדויק. מעטים הנושאים שמותחים את גבולות הציניות יותר מהשואה. מהבדיחות הישנות על "בלי לערב הורים" ו"רשמתי את המספר", דרך "שתהיה שואה למכבי" במגרשי הכדורגל ועד הסרטון המאוס בשלל הוורסיות "היטלר מתלונן על חניה/אופניים חשמליים/חיתולים למבוגרים". הישראלים נהנים יומיום מהמקבריות הזו שמהולה בהלקאה עצמית. כמה קל היה לייצר ממים על נאום ביבי והמופתי? כמה פשוט עבורנו לומר בקלילות את המילה "נאצי" על כל מורה קשוח? הרי אפילו ב"ארץ נהדרת" העזו לקחת את העסק רחוק עם הצדעת "הייליברמן", בעלת הקונוטציה הברורה כל כך. ככל שהנושא קשה וטעון, כך הוא מטפח עוד יותר את סף הסרקזם שלנו.
אביגדור ליברמן מכריז על "חגיגות סיום הדמוקרטיה" ב"ארץ נהדרת"
ייתכן שזהו מרחק הזמן. ניצולי המחנות האחרונים הולכים לעולמם והטרגדיה הגדולה בתולדותינו היא כבר נחלת העבר. אין מחנות ריכוז ואין נאצים, אולם כאן ועכשיו המצב שונה לחלוטין. אתגרים ביטחוניים, טרור ומלחמות, גדולות כקטנות, עדיין יש ובשפע. כל פעולה בעזה מייצרת דריכות, כל חלל צה"ל הוא עולם ומלוא, וכדור אחד שיצא מהקנה של חייל בחברון אל ראשו של מחבל פצוע הפך לפולמוס לאומי. לא, יום השואה כבר מזמן אינו בגדר טאבו. יום הזיכרון ונגזרותיו, לעומת זאת, בהחלט כן.
אנחנו לא לבד, אגב. האמריקאים לא מרבים לצחוק על אירועים טראומתיים כמו רצח קנדי, רצח מרטין לותר קינג ואם חוזרים לעניין של מלחמות, וייטנאם גם היא גדר כמעט בלתי עבירה. בעוד "פורסט גאמפ" ו"רעם טרופי" עוד ניסו לגעת, "בוקר טוב וייטנאם" האיר את המלחמה באור קומי חף מגיחוך. כמעט לא תראו קומדיות בנושא, אבל מצד שני, בין "כמעט" ל"בכלל לא" יש הבדל גדול. במדינה שבה כל אחד כמעט מכיר, בדרגה זו או אחרת, משפחה שכולה, אין אומץ או בכלל רצון לצחוק על מציאות שממשיכה לגבות קורבנות.
אם חוזרים לרגע לעניין השואה, ב-2011 כתב טימור ורמש את הספר "הוא חזר", שבו 65 שנים לאחר סיום מלחמת העולם היטלר קם לתחייה בגרמניה המודרנית ומתקשה להסתגל אליה. בפרספקטיבה שלנו זו קריאת תיגר כנגד אויבי גרמניה במלחמה, אבל הספר הזה כוון בראש ובראשונה כלפי העם הגרמני, שם כל הבעת תמיכה בנאציזם ובסמליו גוררת עונש מאסר. ורמש הלך הכי רחוק שאפשר. לא הכי רחוק בגבולות המותר, כי הוא לא ממש ידע מה מותר, לפחות מהאספקט הציבורי. התוצאה היתה הצלחה גדולה, מסחרית ותדמיתית. הגרמנים צחקו וגם הישראלים צחקו, פשוט כי זה ספר מצחיק.
אנחנו לא הגענו, וכנראה שגם לא נגיע, לשלב שבו דם של חיילים הוא מושא לבדיחות. צה"ל כבר סיפק לא אחת קרקע אסקפיסטית, במיוחד באספקט הביורוקרטי, כשהרגע הכי קרבי אליו הגענו היה "גולני? ג'מסי" מ"גבעת חלפון". כל עוד הקורבנות הם חלק מאיתנו ונפילת חללים שזורה עמוק במציאות, לא תמצאו אקטים קומיים שאפילו מעזים לפלרטט עם יום הזיכרון. יתרה מזאת, אפילו התשובה לשאלה האם העניין הזה ראוי לדיון תזכה במרבית החוגים בצקצוק שפתיים חד משמעי. כל טיעון הרי צריך להיבחן לכאורה, באופן היפותטי וכמובן, בלי כוונה להעליב.