צליל שלח (1973-1985)
ב-5 בנובמבר 1985 פתח החייל המצרי סולימאן חאטר בירי אל עבר קבוצת ישראלים שנסעו לנפוש בסיני בחול המועד סוכות. מהירי נהרגו שבעה ישראלים, בהם צליל שלח בת ה-12, שכיכבה באותם ימים בסדרה "שיישאר בינינו" בטלוויזיה הלימודית, ושני הוריה אילנה והשופט חמן שלח, שהיה בנו של המשורר יונתן רטוש.
"צליל היתה ילדה מדהימה מדהימה", נזכרת במאית התוכנית אלה שחף. "אני ממש זוכרת את המפגש הראשון שלי איתה. היא פשוט באה למבחן לאודישן שאלתי אותה 'מה הביא אותך לכאן?' היא אמרה: סקרנות. 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה'?, שאלתי, היא אמרה: 'גדולה'". שלח השתתפה יחד עם שני ילדים נוספים, עטר בירמן וינקי גלנטי, בדו שיח שנקשר בנושאי התוכנית של אותו היום. "עטר וינקי היו הרבה יותר בקטע של פרסום וחברים ומה יגידו", ממשיכה שחף, "אבל היא לא. היה בה משהו בוגר מאוד, ומאוד מענטש. לא מתחרה בכלל, היא גם לא נכנסה לשום ויכוח עם הילדים האחרים".
"אני לא זוכרת יותר מדי", כותבת בירמן השוהה כעת בניו זילנד. "הייתי בת 10 והדחקתי את זה די מהר. אני זוכרת שזו ההלוויה הראשונה שהייתי בה בחיים וזה היה מאד מרגש. המוני. חזק. גדלתי בירושלים והיו כמה רציחות בשכונה שלי באינתיפאדה הראשונה, וזה יותר טבוע בזיכרון העמום מהילדות". את אותו זיכרון ביקשה להנציח צרויה להב, משוררת ירושלמית שהזדמנה להכיר את צליל כשעבדה על תוכנית נוער אחרת בטלוויזיה הישראלית. השיר שכתבה "פרח", המבוצע על ידי יהודה פוליקר, מבוצע מאז בטקסי זיכרון רבים.
לצליל שלח היה כישרון כתיבה מפותח. בין השירים שכתבה נשמר "אני אוהבת ת'עולם", המקבל משמעות מצמררת היום אחרי מותה.
"אני אוהבת ת'עולם
והוא אוהב אותי,
טוב לי עכשיו
השמחה מתפרצת מתוכי,
אחרי עצב ארוך
הכל נהדר,
הכל התחיל מחדש
כל מה שהיה נגמר ממש,
מה שרציתי פתאום התקיים
כל כך טוב לי על הלב
שתיכף אתעלף,
החיים פתאום שוב טובים
וכל החברים שוב אוהבים,
כולם שוב מבינים אותי
כולם שוב מתחשבים בי,
אני אוהבת ת'עולם
והוא אוהב אותי".
טוראי יאיר שפירא (1953-1973)
שמו של יאיר שפירא, בנם של ברכה ואפרים, שנפל בקרב על החרמון ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים כשהוא בן 20, נקשר עבור רבים בתחום המחול עם כנס על שמו המתקיים מדי שנה. שפירא, במקור מקיבוץ גבעת עוז, התוודע למחול רק בכיתה י"א כשהתחנך בפנימיית השומריה שבמגדל העמק, אך עד מהרה כשרונו בלט. "כל קו, כל תנועה שלו עשו רושם", מספרת חרמונה לין שהיתה אחראית על מגמת המחול בפנימייה. "הוא היה נער גבוה עם פנים יפהפיות והיה מוזיקלי גם. הוא נכנס לזה בבת אחת. אחר כך הוא חיפש את ההתפתחות שלו".
עם גמר לימודיו הצטרף שפירא ללהקת המחול הקיבוצית, ובהמשך כשנשלח להדריך בקן של השומר הצעיר ברמת אביב, ניצל את זמנו הפנוי כדי ללמוד בבית-הספר למחול "רובין" בירושלים, באולפן של מיה ארבטובה - לימודים שהובילו להצטרפותו ללהקת בת-דור, ובהמשך לסגל הרקדנים של להקת בת-שבע. הגיוס המתקרב עורר בשפירא שאלות ולבטים אותם ביקש לחלוק עם מורתו חרמונה לין. "מצד אחד קיים העניין שאני יודע בפירוש שהצבא עלול, אם לא לגמור לי לגמרי את הריקוד, אז לפחות לגרום לנזק משמעותי", כתב. "מצד שני קיים העניין של המצפון ושל הידיעה כי אם ארקוד בזמן הצבא, אז אני בדרך הקשה שאין בה סליחות", כתב מספר חודשים לפני מותו ביוני 1973.
"ברור שהוא רצה להיות רקדן והיה לו גם כוריאוגרף שרקד איתו בלהקה, ג'ין היל סאגאן", מציינת אמו של שפירא, ברכה. הכוריאוגרף האמריקאי, שזיהה את כשרונו הרב של שפירא בימיו כחבר הלהקה הבינקיבוצית, אף ניסה לצרפו ללהקתו שבארה"ב. לאחר מותו של שפירא, חיבר סאגאהן ריקוד לזכרו בשם "והיה ככלות". הוריו של שפירא קיוו שהצבא יתחשב ברצונו של בנם להגשים את עצמו כרקדן. "הוא חשב שישחררו אותו מהצבא והוא יוכל להמשיך ולא יאבד את הכושר, אנחנו לא יכולנו בשום אופן להשיג שימשיך לרקוד". גם הברונית בת שבע דה רוטשילד, שהקימה ותמכה בלהקת המחול בת שבע שלחה מכתב לקצין החינוך הראשי של צה"ל, תת אלוף שאול גבעולי, והפצירה בו לאפשר לשפירא לשרת בקרבת תל אביב. "לאחר שבבדיקת מצבו של טוראי יאיר שפירא הסתבר כי הנ"ל בעל נתוני קצונה גבוהים, הוחלט שעל החייל להישאר במסלול השירות בו הוא נמצא", נכתב בתשובתו של תת האלוף גבעולי.
למיטב ידיעת הוריו, יאיר קיפח את חייו בשעה שניסה להגיש עזרה ללוחם אחר. "אנחנו בכל זאת רצינו לעשות לו הנצחה יותר גדולה. השנה ציינו 40 שנה לכנס המחול על שם יאיר שפירא בבית שאן. מדי שנה רוקדים באירוע הזה בערך 400 צעירים מכיתות י'-י"ב, ויש גם הופעה של אחת הלהקות שבהן רקד".
סמל ליאור זיו (1983 - 2003)
למרות העובדה שהחל את לימודיו התיכוניים במגמת קולנוע, בחר ליאור זיו להתמקצע דווקא בצילומי סטילס, מתוך מחשבה ורצון להפוך לצלם עיתונות. "הוא היה כל הזמן עם המצלמה בתיכון. בזמנו היה גם פיתוח במעבדה. הוא קיבל את המפתח למעבדה וכל התלמידים תיאמו איתו, והוא היה שעות נשאר שם", מספרת אמו של ליאור, מימי, מרצה בשנקר ומי שהקימה על שמו מלגה לצלמים צעירים המחולקת מדי שנה.
"הייתי נותן לו תרגילים, הוא היה חוזר עם החומר והייתי מתקן אותו ומסביר לו, וככה התקדמנו", מספר הצלם יורם גוטמן, שסייע לזיו לבנות תיק עבודות שיכניס אותו ליחידת ההסרטה של צה"ל. "עבדנו על תכל'ס, לא על מה שמסביב. הוא היה זריז מחשבה, זריז תנועה. היה לו כישרון לקלוט את הסיטואציה הנכונה בזמן הנכון. היתה לו גדולה לדמיין איך ייראה הפריים אחרי שהוא צולם וזו גדולה של צלם צבאי. הכישרון להבין מה קורה. הם לא צלמי היסטוריה. הם חייבים לתפוס את הרגע הנכון בזמן הנכון, וצריך להיות מיומן מאוד גם טכנית וגם מבחינת כישרון. לי למשל אין את הזריזות הזאת. בזמן המועט שהוא בילה כצלם בדובר צה"ל, הוא השאיר המון חומר יפה שיכול לספר את כל הסיפור שלו".
מימי זיו מספרת גם היא על שאיפתו של ליאור להגיע במהירות לזירות ההתרחשות. "הוא מאוד העריץ צלמי עיתונות כמו משה שי, זיו קורן ורענן כהן. לכולם היו בזמנו אופנועים וביפרים והוא רצה לעשות רישיון על אופנוע. אנחנו לא הרשינו לו כי לבעלי היה אופנוע בצעירותו והיתה לו תאונה והטלנו על זה וטו", היא מספרת. "רק אחרי שהוא נהרג והביאו לנו את התיק, הבת שלנו ניגשה אלינו ואמרה: 'לפני שאתם פותחים את התיק, אני רוצה לספר לכם שליאור עשה רישיון על אופנוע'. והיא עזרה לו לעשות את זה. אחת הסיטואציות שהובילו אותו לזה היתה באמת כשהלך ברגל מדובר צה"ל, שהיה בזמנו ברחוב הארבעה, לחנות צילום באלנבי וכשחזר ליחידה היה פיגוע באלנבי. הוא חזר לשם בריצה, איבד את הכומתה שלו בדרך, הספיק לצלם את הפיגוע ומאוד כעס על עצמו שלא הספיק להיות שם בדקה של הפיגוע. 'חבל שלא הייתי שם דקה לפני'. הוא אמר אז".
בסרט קצר שהוכן לאחר מותו על ידי אנשי יחידת ההסרטה, ושיוקרן ביום ד' הקרוב ב-HOT, מספרים מפקדי היחידה כיצד לחץ זיו לצאת לפעילות מבצעית של גבעתי לאיתור נשק ברפיח באביב 2003, הפעילות שבה נפל. בין הזיכרונות שחולקים חבריו ליחידה, מספרת השחקנית רומי אבולעפיה כיצד נהג להציע לבנות שונות בבסיס להינשא לו, עד שהן שקלו לאחר מותו להגיע בשמלות לבנות להלוויה. לאחר מותו, נוסדה מלגת הצילום על שמו במסגרת תערוכת צילומי העיתונות השנתית "עדות מקומית", והוקם סטודיו לזכרו בשנקר.
"שאלות עולות בי בנושא הצילום באייפון. כל פעם שאני מצלמת אני חושבת מה הוא היה מצלם", מספרת מימי זיו. בעקבות מחשבות אלה, אצרה בת דודתו של זיו, מורן פרל קונסטנטין, תערוכה במלאות 11 שנים למותו המבוססת על צילומי אינסטגרם. התערוכה הוצגה במרחב הפיזי והווירטואלי בו זמנית; קרובי משפחה וחברים העלו תמונות וזיכרונות משותפים עם ליאור לרשת החברתית ותייגו #liorziv2014, בשעה שבמרכז הקהילתי "נווה ארזים" הוצגו הדימויים המודפסים לצד צילומים שצילם ליאור זיו בעצמו.
סמ"ר גיא ביולנד (1993 - 2014)
שלושה חודשים לפני תאריך שחרורו נהרג סמ"ר גיא בוילנד בחילופי אש במהלך פעילות מבצעית של חטיבת "עוצבת סער מגולן" ברצועת עזה. בוילנד הספיק להקליט שני סינגלים מתוך EP שעליו עמל יחד עם חבריו, חברי להקת המטאל Silent Sin. "גיא תמיד היה איתנו, גם בחזרות", מספר הבסיסט של הלהקה דביר דגן. "יום אחד החלטנו שצריך להחליף גיטריסט וגיא היה הבחירה הכי הגיונית, כי הוא כבר הכיר את כל השירים. היינו חבורה - אני, נרי (אטיאס, המתופף, ט"ק) ועדן (גבריאלוב, ט"ק) וגם גיא. היינו חברים מגיל 6 ולמדנו יחד".
"הלהקה כבר פלוס מינוס הפסיקה לפעול כשהגענו לצבא. במהלך הצבא הצלחנו להסתדר פעם אחת שכולם יגיעו לחזרה. קיווינו לחזור אחרי הצבא. אבל כל אחד תפס כיוונים אחרים". סולן הלהקה, גיא עבו, שהחברים איתרו דרך פורום מטאל, דווקא ממשיך לעסוק במוזיקה ולומד בימים אלה בבית הספר למוסיקה של הקריה האקדמית אונו. "היה איזה יום שהלכנו כל החבורה לסרט בקריון והיו שם את המכונות האלה של הקריוקי", מספר עבו. "שרנו שיר של רוני סופרסטאר. בגרסה שלנו, של המטאל. התאספו מסביבנו איזה 20 אנשים לא מבינים מה קורה שם", הוא נזכר. "החלום תמיד היה להיות במוזיקה ולהיות גיטריסט אלה היו החיים שלנו. היינו ביחד בהופעה של Lamb of God וזה היה פשוט טירוף. דיברנו על איך זה היה מרגיש אם זה היה הפוך, להחליף אותם, להיות הלהקה שמחממת אותם".
ביוני הקרוב יתקיים בפעם השנייה פסטיבל המוזיקה "מחזירים את הרעש" לזכרו של גיא בוילנד בקיבוץ גינוסר, שבו נולד וגדל. ארז רוסו, בן דודו של בוילנד וחבר בלהקת ג'ירפות לצד ההרכב רוסו ווינברג, נושא בצד המכריע בהפקת הפסטיבל של גיוס האמנים המופיעים. "אני חייב להגיד שברמה היומיומית, כשגיא היה בגיל שהוא התחיל לנגן, פחות חוויתי את ההתפתחות", הוא מספר. "זה המקרה גם עם בני משפחה שבעצם יצא להם להכיר את גיא הרבה יותר אחרי שהוא נהרג כי לא גרנו פה. גיא עבורי היה בן דוד מאוד מגניב וחמוד ושמחתי ששי לי עוד בן דוד גיטריסט ומוזיקאי. יצא לי לשמוע אותו מנגן אחרי שהוא מת, וזו חלק מתחושת הפספוס בעצם. הפליא אותי כשראיתי קטעים שלו בווידאו. היתה לו טכניקה מצוינת. לא ידעתי שהוא היה עד כדי כך טוב".
סמל עמנואל רונקין (1941-1967)
"הצייר עמנואל רונקין הוא אחד הסודות הכמוסים ביותר של ההיסטוריה של האמנות הישראלית". כך כתב האוצר אורי דסאו על בן קיבוץ כפר מסריק, שנפל במלחמת ששת הימים בקרב טנקים בדרך מכפר סאלד לקלע בהיותו בן 26, והותיר אחריו תיק עבודות שכלל למעלה ממאה ציורי שמן, מאות רישומים וליטוגרפיות. רונקין, בנם של עורך "על המשמר" יצחק רונקין והציירת בלומה אודס רונקין, בלט כבר בילדותו ככישרון בתחום הציור ונשלח ללמוד אצל האמנים המובילים של התקופה, מרסל ינקו וצבי מאירוביץ', לפני שפיתח את סגנונו הייחודי. "מדהים להיווכח כיצד נחלץ עמנואל רונקין, מיד ובאחת, מהמלכודת המבורכת של השפעת מאירוביץ", כותב חוקר האמנות והאספן גדעון עפרת בספר מיוחד לזכרו של רונקין, שנערך על ידי אחותו, ענת נשרי רונקין ז"ל, ובו הופיעו גם דבריו של האוצר אורי דסאו. "שפתו האמנותית אישית, ייחודית, מובהקת, בלתי ניתנת להחמצה: הגוונים השחורים-חומים-אדומים, המכחול האקספרסיוניסטי, תנופת היד ותעצומות הרגש".
"לא אשכח את יום מותו", מספרת דגנית שטרן-שוקן, בת דודתו של רונקין וכיום ראש תוכנית לימודי התואר השני לעיצוב בשנקר. "לא מצאו אותו, הוא נעדר. חיפשתי אותו עם מי שהיה החבר שלי באותה תקופה והפך מאז לבעלי, הלל שוקן, במשך יום שלם, אמרו לנו שהוא נמצא וחזרנו הביתה עם שמחה ענקית והתלהבות עצומה. אמא שלי יצאה אליי - אני לא יכולה לשכוח את זה, עכשיו יש לי דמעות - היא יצאה ואמרה: "ששש... כנראה שהוא איננו". היינו בשוק מזה כי חזרנו מיום החיפושים מלאי תקווה".
"הוא למד במגמת אמנות וכל הזמן צייר, בלילות ובימים, כשרק היה יכול. מיד ראו שהוא כישרון מאוד גדול. אצלנו בבית קראו לו 'הגאון'", נזכרת שטרן-שוקן, שזכתה כמו קרובי משפחה נוספים לשמש כמושא יצירה עבור רונקין. "הוא היה מצייר במין בקתה עלובה ונורא רומנטית מעץ. אני חושבת שבשנים האחרונות הרסו את זה בקיבוץ, אבל שנים השאירו את זה כאות זיכרון לכבודו. בכל פעם שעלינו לקברו היינו עולים לסטודיו שם". לאחר מותו הוצגו תערוכות של רונקין במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל. חיים גמזו מנהל המוזיאון בשעתו כתב אז: "לקיים תערוכה רטרוספקטיבית לזכרו של אמן שהלך לעולמו בגיל 26, תערוכה המקיפה תוך פחות מארבע שנים את כל 'תקופותיו', הרי זה דבר מזעזע!"
אחותו הקטנה של עמנואל, ענת נשרי רונקין ז"ל, היתה גם היא לציירת, ולאחר מותו הועלתה תערוכה משותפת בהיכל התרבות בחולון, ששילבה מיצירותיה שלה ושל אמה יחד עם חלק מעבודותיו של עמנואל.
"אמא שלי רצתה להחיות את זה שוב ולהוציא ספר חדש עם כל הציורים, וגם הרבה אנשים כתבו בו", מספרת בתה הצעירה של נשרי, סיון, כיום סטודנטית לאמנות בשנקר. "החלום שלה היה שיציגו את זה שוב שתהיה תערוכה. שיהיה לזה מקום".
כשגדלתם איזה חוויות חוויתם סביב השכול הזה של עמנואל?
"אמא היתה מדברת עליו. הציורים כל הזמן היו שם, ואני בעצמי אוהבת אמנות ואני במיוחד אוהבת ציור. זה פשוט נורא חבל. הוא עשה מלא דברים בזמן נורא קצר".
את מרגישה היום שאת איכשהו מושפעת מהסגנון שלו, מהסיפור שלו?
"כן. יש לי גם משיכה מאוד לצבע. אני מרגישה שהיצריות הזאת נמצאת גם בי".