"שכנים" היה אחד הלהיטים הקומיים הגדולים של קיץ 2014, וגם אחת ההפתעות הקולנועיות הנעימות של אותה עונה. העימות שהציג בין זוג יאפי ואחוות הקולג' שעברה להרעיש בצמוד להם, הצליח לא רק להצחיק, אלא גם לעשות דבר מה מורכב יותר לתאר הן את העצבות של הבורגנים המתבגרים, שנזכרים מה יפים היו הנעורים חסרי הדאגות, והן את זו של אויביהם מן הצד השני של הדלת, שנאלצים לגלות כי אי אפשר באמת להיות צעירים לנצח.
סרטו של ניקולס סטולר, אם כך, התגלה כאחת הקומדיות היפות והחכמות של השנים האחרונות, והיה רק חיסרון יחיד בהצלחתו האמנותית והכלכלית העובדה שאלה חייבו המשכון. זה מגיע כבר עכשיו, שנתיים בלבד לאחר הפרק הראשון, והחיפזון ניכר. "שכנים 2", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, חצי אפוי כמו ארוחת ערב שמישהו התקין ברגע האחרון, לאחר שנזכר כי אורחים עומדים לבוא אל ביתו. ברגעים מסוימים העלילה שלו לא קופצת את הכריש, אלא את הלוויתן הכחול.
הבעיה הראשונה טמונה בעצם הקונספט: סופו של "שכנים" לא הותיר קצוות פרומים כלשהם, כך שאין למעשה צורך אמיתי בפרק השני, ולסרט אין ברירה אלא להעמיס על עצמו כמה שיותר קווי עלילה ודמויות, כדי לבדל את עצמו מקודמו וליצור את האשליה שאנו מקבלים כאן משהו חדש, אחר, משופר ולכן גם הכרחי. ככה זה: כשכלום לא מבושל כמה שצריך, מעמיסים על השולחן כמה שיותר כדי להסיח מזאת את דעתנו.
וכך, מובן שאנו פוגשים שוב את גיבורי הסרט הראשון, הזוג בגילום של סת' רוגן ורוז ביירן, והפעם נוסף לילדתם יש להם עוד צאצא בדרך. נוסף לכך, חגים סביבם גם בני הזוג להם הם מבקשים למכור את הבית, צמד חברים טובים, שני סוכני נדל"ן ועוד שלל דמויות, בהם גם מנהיג האחווה מן הפרק הקודם, שגם במקרה זה משחק אותו זאק אפרון, ואף שימי הקולג' שלו כבר חלפו, הוא משום מה עדיין כאן, ולצדו גם כמה מחבריו.
רבים ככל שיהיו, אלה הם רק גיבורי המשנה. בהמשכון יש טוויסט מגדרי, וראוי יותר היה לקרוא לו "שכנות 2", שכן מתברר כי שוב קמה אחוות קולג' בסמוך לזוג האומלל, אבל הפעם היא על טהרת המין הנשי, והכוכבות האמיתיות של הסרט הן הסטודנטיות הנמרצות, הנחושות להוכיח כי הן יכולות למרר את חיי שכניהם לא פחות מאשר קודמיהן.
את בנות האחווה מגלמות חבורה של שחקניות משובחות. בולטות בהן קלואי גרייס מורץ, שלרוב אנו רגילים לראותה בהפקות גנריות מהסוג של "הגל החמישי", אך כאן מוכיחה כי יש לה כישרון קומי, כישרון דרמטי ובאופן כללי כישרון גדול; וקירסי קלמונס, שהתגלתה בשנה שעברה בקומדיית ההיפ-הופ "Dope" (היא לא הופצה בארץ, חפשו אותה בטלוויזיה), וכאן ממחישה מחדש את היותה אחת השחקניות האמריקאיות הכי מרעננות ומבטיחות כרגע.
בכלל, רמת המשחק היא הדאגה האחרונה של הסרט. נוסף לגרייס מורץ ולקלמונס, רוגן וביירן משעשעים ומקסימים כתמיד, ואפרון לועג כרגיל למלעיזיו ומוכיח כי הוא שחקן ענק, לא פחות. הבעיה היא, שאין להם ממש עם מה לעבוד. גם בקומדיה פרועה צריך להיות היגיון פנימי, אך כאן העלילה בנויה על מצבים שהולכים ונהיים מופרכים יותר ויותר, והתסריט כה מחופף ומלוטש עד שגם עוקץ אין בו. למהתלה הזו קוראים "שכנים 2", אבל אין בה אפילו שתי בדיחות מצחיקות, אלא בקושי אחת.
בכל זאת, "שכנים 2" אינו נטול ערך לחלוטין. כי בתוך הסרט הגדול, הממוסחר, המבולגן והמיותר הזה מסתתר לו סרט קטן, חצוף, חד ורלוונטי. זה קורה בזכות התהליך שעובר על תלמידות הקולג': בתחילה, כדי לשווק את האחווה שלהן, הן נכנעות לכל התכתיבים הסקסיסטיים שהבנים תמיד שיעבדו אותן אליהן, ממש כאילו היינו בעוד סרטון דוחה של המרכז הבינתחומי. אך אז, לאט-לאט, פוקחות עיניהן, ומצליחות להשתחרר ולמרוד, ולהוכיח לסביבתן ולכל בת 18 אחרת, כי אפשר להצליח גם בתור עצמך ולא כדימוי של מישהו אחר.
ברגעים הללו, "שכנים 2" דומה יותר ל"ספרינג ברייקרס 2", והוא מצליח להצטרף לדיון הער שמתנהל בארצות הברית ובעולם בכלל סביב פוליטיקת הזהויות. אלא שכל זה מעט מדי ומאוחר מדי, ובסופו של דבר נבלע בתוך בדיחות ההיריון העבשות של ביירן, הסלפסטיק של רוגן ושאר הבלגן הסתמי שיש כאן. עלילת המשנה הזו נותרת כהחמצה: לא יותר מטיוטה לסרט אחר, שוודאי עוד ייעשה.
הסרט הטרי, אם כך, נחות בהרבה לעומת קודמו, ואינו מוצלח, מצחיק או מהנה במיוחד. אך למרות כל זאת, הוא מזכיר את הפוטנציאל שיש בקומדיות מסוגו, וגם אם אינו משאיר תיאבון לפרק שלישי בסדרה, הוא בהחלט מעורר חשק לגרסה מחודשת של "שכנים", סדרת הפולחן הפולחנית בה בנו גדי יגיל ובאסם זועמוט דו-קיום יהודי-ערבי בוועד הבית. אחרי הכל, כפי שקומדיה זו מזכירה, אין כמו סיפורים על יחסי שכנות כדי להתמודד עם סוגיות בסדר הגודל של היררכיות חברתיות, דעות קדומות ומקומן של קבוצות מוחלשות. את מה שהתרבות המקומית כשלה בו בדרמות על שדה הקרב, אולי היא תצליח לעשות בקומדיות על חדר המדרגות.