לעתים רחוקות מופיע סרט המצליח להפיח חיים חדשים בנושא שחשבתם כי כבר לא יכול לרגש ולהציע משהו חדש. "המכשפה" של הקולנוען האמריקאי הצעיר רוברט אגרס עושה לסרטי המכשפות את מה שמישהו כבר היה מזמן צריך לעשות לסרטי הזומבים והערפדים לעשות אותם טוב.
סרטו של אגרס הוקרן לראשונה לפני כשנה וחצי בפסטיבל סאנדנס לקול תרועות, והמשיך לצבור תהודה באירועים שונים ברחבי העולם, כולל ביקור בפסטיבל אוטופיה אצלנו. אף שקיבל ביקורות משתפכות והוגדר כאחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות, הוא לא זכה אצלנו להפצה מסחרית, אך כעת ניתן להשגה בפורמט ביתי. כך, גם אנחנו יכולים כעת ליהנות בזכותו מתשעים דקות של פחד צרוף.
"המכשפה" מביא את סיפורה של משפחה פוריטנית בת שבע נפשות, שנמלטה מרדיפת הכנסייה האנגליקנית במולדתה ומצאה מקלט בקהילה פוריטנית בניו-אינגלנד. המושג "מקלט" יחסי: כבר בסצנה הראשונה, עומדים הגיבורים בפני בית דין דתי, שמנדה ומגרש אותם מן הקהילה ואל השממה. כל זאת, עקב פרשנות אישית מדי של אבי המשפחה ויליאם לכתבי הקודש.
התחזית העגמומית הזו לא מונעת מוויליאם ומאשתו קתרין לקחת את חמשת ילדיהם ולבנות בקתה על חלקת אדמה אפרפרה בסמוך ליער מאיים. חוץ מההורים, המשפחה כוללת את הבת הגדולה תומאסין, אחיה המתבגר כיילב, התאומים הקטנים מרסי וג'ונאס ותינוק שטרם הוטבל לנצרות בשם סם, הנעלם באופן פתאומי בתחילתו של הסרט. בכל הקשור לגורלו, אגרס לא מבזבז זמן, ומראה לנו כיצד הוא נחטף בידי מכשפה זקנה ומקומטת. זו משתמשת בעולל לשם טקס פגאני אכזרי, ושואבת ממנו את כוחה.
היעלמותו של התינוק מפעילה שרשרת אירועים טרגיים ומטרידים, שמפוררים את המשפחה המעורערת גם כך. נקודה זו מובילה אותנו לאחד האספקטים המעניינים ביותר בסרט.
"המכשפה" מחלק את התא המשפחתי לשלושה תתי-תאים. ההורים; תומאסין וכיילב המתבגרים; וצמד התאומים הקטנים. ההורים, כמו ברבות מאגדות האחים גרים, רחוקים מלהוות דמויות חיוביות. האב הוא פנאט דתי גאוותן הדוגל בסגפנות והחדרת הדת לכל תחומי החיים. לא עוזרת לו העובדה שהוא חקלאי וצייד גרוע, מה שהופך בעינו כל מטע רקוב לסימן מאלוהים, וכל ארנב חמקמק להתגלמות הרוע. האם, לעומת זאת, מזעזעת אף יותר. היא מתעבת את בתה הבכורה תומאסין, ומנסה לשדל את בעלה למכור אותה למשפחה אחרת. הסרט לא אומר זאת באופן גלוי, אך די ברור שהדבר קשור לכך שהבת השנואה עליה נמצאת בשלבים האחרונים של התבגרותה המינית, ומהווה מבחינתה סוג של איום עתידי ומעוות.
תומאסין וכיילב נמצאים בתת הקבוצה השנייה, וכמו בכל משפחה עתירת ילדים, רבים בתדירות אין קץ עם אחיהם, התאומה והתאום הקטנים שמרכיבים את תת הקבוצה השלישית. בניו-אינגלנד הפוריטנית של המאה השבע העשרה, לא רצים להלשין לאמא על מי משך למי בצמה, אלא מי המכשפה. דבר נוסף המאפיין את שתי קבוצות הילדים הם שתי עיזים השייכות למשפחה. תומאסין וכיילב מטפלים בעז לבנה בשם פלורה, בעוד התאומים הפרועים מעריצים ושרים שירים לעז שחור, אותו הם מכנים פיליפ. כדי להימנע מספויילרים, רק אציין כי אף שתומאסין החצופה והמרדנית (בגילומה של אנייה טיילור ג'וי המצויינת) היא הדמות הראשית בסיפור, זהו פיליפ השחור שגונב את ההצגה. ביטוי נוסף לגדולתו תוכלו למצוא גם בחשבון הטוויטר שנפתח למענו.
בדומה לאחותו הגדולה, גם כיילב מגלה את מיניותו במהלך הסרט, אך בחברה השמרנית והמדחיקה בה הוא חי, הדבר רק מעצים את הבלבול שלו ואת החשד של הוריו שנכנס בו שד. ככל שמתקדמת העלילה, ככה נופלים עוד ועוד אסונות על בני המשפחה, ואת כל אחד מהם אפשר להסביר בקיבעון הדתי שלהם וכן בתנאי השטח העוינים. אלה כוללים קור, תת-תזונה ומזון הנגוע בפטריות הזייה רעילות.
בסרטים מן הסוג הזה, מפתה לנסות ולהלביש את התיאוריה שהכל מתרחש בראשן של הדמויות, אבל כאן, הסרט מודיע לנו באופן מוחלט ונהיר יש מכשפה והכל מתרחש באמת.
יהיו שיחשבו שהדבר פוגם בעוצמתו של הסרט ונוטל ממנו את הממד הפסיכולוגי, אך אני לא סבור שזה המקרה. כדי להפיק את מירב ההנאה מהסיפור, על הצופה להיכנס לראשן של הדמויות ולהבין שחייהן בתקופה ההיא כללו מכשפות, שדים ושאר מוטיבים מאגיים. כל זאת לצד פרקטיקות מציאותיות של נידוי ומשמעותו ההרסנית.
אגרס שקד ארבע שנים על הסרט, וכל הדיאלוגים כאן לקוחים מתוך יומנים או כתבים שהשאירו אחריהם אנשים שחיו בניו-אינגלנד של התקופה (ולכן הם מדוברים באנגלית שייקספירית אפילו מי שהשורה "אנגלית שפת אם" מופיעה ברזומה שלהם, ייאלצו להסתייע הפעם בכתוביות). כל זה מוסיף תחושת אותנטיות עוצמתית למתרחש על המסך.
אף שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון, אגרס הטירון משכיל להפגין ריסון ועדינות של במאי משופשף. וכך, בכל הקשור לנוכחותה הפיזית של המכשפה עצמה, הוא בוחר ללכת לפי האמירה העתיקה ש"פחות זה יותר".
אך אף שאנו לא מרבים לראות אותה, רוחה של המכשפה שורה על כל רגע ועל כל דמות בסרט, וכאן טמונה גדולותה. בדומה לפניני האימה המוקדמות של רומן פולנסקי, "רתיעה", "הדייר" וכמובן "תינוקה של רוזמרי, גם יצירה זו מצליחה ליצור תחושה של רוע, המבעבע תחת רגליהן של דמויות הקרובות גם כך לאיבוד שפיותן.
אם מאסתם בשטיקים החבוטים של סרטי האימה ההוליוודיים, "המכשפה" הוא הסרט בשבילכם. לא עוד הפחדות זולות, דמויות מקרטון וטוויסטים שניתנים לניחוש מתוך שינה. במקום זאת, קבלו סיוט פוריטני עוכר שלווה מאת במאי שאין ברירה אלא לשים עליו עין מעתה והלאה.