(בסרטון: החזרה השנייה של חובי סטאר)
מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב אירוויזיונים. סבא שלי היה מהראשונים שהתפנקו במכשיר וידאו משוכלל, וכך בגיל חמש, בביקור השבועי של יום שישי ושישה ימים אחרי שהמאורע התרחש במציאות, צפיתי לראשונה באירוויזיון. השנה היתה 1983, עפרה חזה ולהקתה עלו בתלבושות צהובות לבמה, מדינה שלמה הופנטה מהופעה מרשימה ואני נחנקתי מדמעות מהמקום השני. השנים חלפו וב-1986 חל מפנה היסטורי: הוריי הרשו לי לצפות בתחרות בשידור חי. האירוויזיון באותה השנה לא היה היסטורי רק עבורי אלא עבור מדינה שלמה: בפעם הראשונה מאז שיצאנו במסע לכיבוש הלבבות באירופה - ישראל סיימה בתחתית, מקום 19 מתוך 20 שירים, עם 7 נקודות: אחת מצרפת, אחת מנורבגיה, חמש משוויץ. אירופה אנטישמית.
האירוויזיונים של היום כבר לא מורכבים מ-20 מדינות שמגיעות לאולם לא גדול עם כמה מאות צופים בקהל. מדובר בתעשייה כלכלית שמגלגלת מאות מיליוני אירו, עם יותר מ-40 מדינות משתתפות, שחוץ מבריטניה, צרפת, ספרד, איטליה, גרמניה והמדינה המארחת - חייבות לצלוח שלב חצי גמר מתיש כדי להגיע לערב הגדול ולנסות ללקט נקודות בדרך לצמרת הטבלה. העיר המארחת שואבת לתוכה אלפי חובבי אירוויזיון מכל העולם. והשנה שטוקהולם מארחת אירופאים, אוסטרלים, לבנונים ומרוקאים, אמריקאים וקנדים, ונציגות נכבדת לישראלים.
כאמור, תמיד חשבתי על עצמי כחובב אירוויזיון. ואז נתקלתי בחבורת החובבים בכחול לבן. האנשים האלה גרמו לי להרגיש, לראשונה בחיי, כאילו אני סתם אדם שלא מבין שום דבר בתחרות ובהיסטוריה שלה. נתקלתי בהם במקרה כשהגעתי לשטוקהולם כדי לסקר את החזרה השנייה של חובי סטאר. בזמן שהזמר הלטבי התחיל את החזרה שלו, שמעתי לידי את החבורה מדברת בעברית, ואילו דיבורים אלו היו.
מכירים את אוהדי הספורט שיושבים על הספסל ויודעים הכי טוב מה לעשות? המאמן גרוע, השחקן עלוב, ההתקפה לא קיימת ואיפה ההגנה? כך בדיוק היו אהרון זבולון, מאור הוימן, ניר חיים להב, לירון שתיוי, איציק פישלי וגילי טרנטו, הבחורה היחידה בחבורה. בתוך דקות בודדות הם קטלו הכל: "הזמרת מזייפת, ההעמדה גרועה, בימוי המצלמות חובבני, המפיק הראשי אחראי לחרפה, ומה נסגר עם הבמה - חסר בה אדום. בעצם עכשיו יש יותר מדי אדום".
נראה שאי אפשר לגרום לחובב אירוויזיון להיות לגמרי מרוצה. טרנטו, מדריכת זומבה ושדרנית רדיו בת 27, סגנית יו"ר מועדון החובבים OGAE ישראל מסכימה עם הקביעה שחובבי האירוויזיון הם כמו אוהדי כדורגל: "בדיוק כמו שיש את אוהדי הכדורגל שמכירים את כל השחקנים ביובנטוס ויודעים בדיוק מה השופט עשה במשחק הגורלי ההוא לפני 15 שנים, אז גם אנחנו יודעים בדיוק מי זכה ב-1998 ומה קרה עם השערורייה של דפנה דקל, כי זה מה שאנחנו אוהבים".
לקחתי את ההשוואה הזאת רחוק יותר, ואמרתי לחובבים שהם הלה-פמיליה של של האירוויזיון. נכון, הם לא יזרקו עליכם אבוקות אלא ימלאו אתכם בנצנצים, אבל אם חשבתם שההשוואה תעליב אותם, אתם טועים. שתיוי קובע מיד: "חד-משמעית. לא מהמקום האלים, אבל כן מהמקום של הפנאטיות לאירוע". זבולון מוסיף: "זו אובססיה, אובססיה של 365 ימים בשנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. ב-14 במאי גמר האירוויזיון. ב-15 במאי כבר מתחילים לתכנן מה קורה באירוויזיון הבא. החובבים יודעים באיזו מדינה האירוע יתקיים, ועוד לפני שיש עיר מארחת - כבר סוגרים טיסות ומלונות בעיר שבה חושבים שהאירוויזיון יתקיים".
שתיוי: "וזה בדיוק מה שקורה עם אוהדי ספורט - יודעים איפה מתקיים המשחק וסוגרים שנה מראש. הם חוגגים את הספורט, ואנחנו חוגגים את המוזיקה".
איך מתבטאת הפנאטיות הזאת? ובכן, נסו להיכנס לעמוד החובבים בפייסבוק, ולהגיד "אני שונא את השיר של אוקראינה השנה". תיאלצו להסיר את הפרופיל שלכם ולרדת למחתרת. השפה לפעמים בוטה וקשה, מלאה בגידופים ובהעלבות, ודי קשה להאמין שאנשים מוכנים לכתוב בצורה הזו כששמם ופניהם מופיעים בגלוי. "זה כמו לעשות דיון על פוליטיקה, כמו שתלך לדיון של שמאל וימין ותביא דעה אחרת. אם אני שמאלני ואתה ימני, אתה תצליח לעשות את הדיון איתי?", אומר שתיוי. כן, קראתם נכון, חובבי האירוויזיון מייחסים לתחרות את אותה החשיבות של החלטות פוליטיות.
להב: "כולנו יודעים שהמלחמות, השפה והגידופים נובעים בסופו של דבר רק מאהבה. לכל אחד חשוב שהדעה שלו תישמע, אבל אנחנו יודעים לקבל אחד את השני ואני אדע לקבל את אהרון למרות שהוא טועה, או את גילי שאהבה את טורקיה 2003 ואני רוצה למות".
כשהזכרתי את המילה "תחביב", הצלחתי להרגיז את הוימן: "זה לא תחביב. האירוויזיון הוא החיים שלי. מה שקורה כאן - ככה אני רוצה שהחיים שלי יהיו. כל שאר הדברים כמו עבודה, לקום בבוקר, לאכול - ממש לא מזיזים לי".
זבולון: "אני ומאור חברים ביום-יום. מדברים עשרות פעמים ביום. הכרנו דרך האירוויזיון, וככה הפכנו לחברים טובים. אנחנו קמים בבוקר ומיד הודעות - שמעת את השיר הזה, שמעת את השיר ההוא? בצהריים שוב - 'איך בא לי לראות את אירוויזיון 1989, בא לך לראות את 1993?' ואז עושים מפגש בערב. נפגשים כמה פעמים בשבוע ורואים ביחד. זה החיים שלנו, אין משהו אחר - זה האירוויזיון".
הגאווה הישראלית של החובבים בשמיים, אבל גם אי-העפלה לגמר לא עוצרת אותם והם ממשיכים לפקוד את האירוע. שנאת ישראל? את זה הם לא מכירים: "האירופאים אוהבים אותנו, וכשמיי פיינגולד לא עלתה לגמר ב-2014 באו אלי אנשים להתנצל ולהגיד "איך היא לא עלתה?", מספרת טרנטו. "בשנה שעברה הגיעו אנשים מדנמרק לבושים מזהב, מחופשים לגולדן בוי. הנושא הפוליטי לא מעניין אף אחד".
הם מגיעים כמעט לכל החזרות, וברגע שאמן כלשהו עובר לידם, בין אם באולם, בין אם במרכז העיתונות ובין אם במסיבה ביורוקלאב, הם קופצים מיד לתמונת סלפי ורק תנסו לעצור אותם. בואו נודה על האמת - רוב המשתתפים לא היו מעניינים לפני התחרות, הם לא מעניינים במהלכה, והם יחזרו לאנונימיות ממנה באו מיד לאחריה. "זה מגניב ונחמד", אומרת טרנטו, אבל זבולון מתעצבן: "מה זה אנונימיים? השנה יש לנו שבעה קאמבקים, פולי מבולגריה, קליופי ממקדוניה", להב קוטע אותו ואומר "אבל הם מוכרים רק בבועת האירוויזיון".
הרוב המוחלט של החובבים מישראל משתייך לקהילה הגאה, ונראה כאילו העיר המארחת זוכה לאירוע גאווה נוסף. "אי אפשר להתעלם מזה, סטרייט שאוהב אירוויזיון לא יגיד את זה בראש מורם", אומרת טרנטו. ואכן, שבוע לפני התחרות נכתב בעמוד חובבי האירוויזיון בפייסבוק פוסט "האם אני הסטרייט היחיד כאן?", ולאט לאט הודו עוד סטרייטים שגם הם אוהבים, במשהו שנראה כמו תהליך יציאה מהארון הפוך, גם לסטרייטים מותר לאהוב את כל הגליטר הזה. שתיוי: "נדב גדג' עשה מהפכה בארץ ואיפשר גם לסטרייטים להודות שהם אוהבים את התחרות".
עבור חלק מהחובבים זהו האירוויזיון הרביעי ואפילו השישי שאליו הם מגיעים, אבל לא ברור מה יקרה בשנה הבאה. על פי כל סוכנויות ההימורים רוסיה תהיה המנצחת והיא זו שצפויה לארח את התחרות. שאלתי אותם אם הם נוסעים. הוימן ענה מיד: "לא", חיים להב לא היסס: "כן", שתיוי עדיין לא החליט וטרנטו חייכה: "אני בחורה". להב מרחיב: "לדעתי, למרות הסוכנויות רוסיה לא זוכה. אבל גם אם כן, לדעתי איגוד השידור האירופי יעשה משהו ולא יאפשר את זה. כמו שמוציאים מהם תחרויות ספורט, יוציאו גם את זה, אבל אל דאגה - הם לא ינצחו".
להיות חובב ברמה של החבורה הזאת זה עסק יקר, במיוחד כשהתחרות נערכת במקום כמו שטוקהולם. רק הנסיעה ברכבת משדה התעופה לעיר עולה כ-140 שקלים. איך עומדים בזה? "אתה חוסך כמו ילד טוב כל שנה בשביל זה", אומרת טרנטו. זבולון: "אני עובד בבית חולים. אצלי יודעים במחלקה שלי שבחודש מאי אהרון נמצא באירוויזיון ולא משנה איפה זה, שיהיה בארמניה, באיסלנד, ברוסיה, בבולגריה - לא משנה איפה, אהרון שם".
האירוויזיון הוא כמו מחלה עבור האוהדים. הוא מתחיל ב-14 במאי ב-22:00 שעון ישראל, ומסתיים ב-1:30 לפנות בוקר, כשהתאריך כבר משתנה ל-15 בחודש, ואז הכל נגמר, אורזים מזוודות וחוזרים הביתה. הוימן: "זה נקרא PED וזה מופיע בספר מחלות הנפש - Post Eurovision Depression (דיכאון פוסט-אירוויזיון)". להב: "אל תדאג, אנשים ימשיכו להעלות פוסטים, אין ירידה בפעילות".
המחלה הזאת, כפי שאומר פישלי, היא לא רק של החובבים: "כמו שלנו יש את הקטע הזה של לחזור כל שנה לאירוויזיון, גם לאמנים יש את הג'וק הזה שחי בתוכם, יש הרבה מאוד אמנים שמנסים שוב, ואם הם לא חוזרים אז הם מקריאים את הניקוד, או כותבים שיר או מנחים קדם מקומי". להב: "האמנים יודעים שהם צריכים אותנו בדיוק כמו שאנחנו צריכים אותם, אם מישהו יבקש מאחד האמנים להצטלם - הם יעשו את זה בכיף כי הם יודעים שבשבילנו הם כוכבים, ובשביל 90% אחרים הם כלום".
השנה באמצע השבוע השמח הזה, חל יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. איך זה משתלב עם החגיגות, האם מותר לצפות בשידור הישיר או ללכת למופע עצמו? "תראה, זה משתנה בין אנשים אבל לרוב מתנהגים רגיל מבחינת הצפייה", אומרת טרנטו ומוסיפה: "אני ועוד הרבה אחרים לא עושים הרבה רעש ולא יוצאים למסיבה אחר כך".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני בוחר ללכת עד הסוף ופולט את המשפט הבא: "מחר איגוד השידור האירופי מודיע על ביטול האירוויזיון". בתגובה, החובבים נתנו לי להרגיש שאמרתי את הדבר הכי מטומטם בעולם. טרנטו מתחילה: "אל תחשוב על זה אפילו, זה לא יקרה", להב ממשיך: "אוסטרליה הצטרפה, סין רוצה להצטרף, ארצות הברית משדרת את זה השנה בפעם הראשונה, לא יוותרו על זה", וכולם מסכימים - "לא ניתן שזה יקרה".