לך תשכנע אנשים לראות סרט על מתמטיקה. זה היה המכשול המרכזי שעמד בפני "האיש שידע אינסוף" והאנשים שמאחוריו. זה לא שלא ראינו בעבר סרטים שעסקו במקצוע השנוא, שרבים העדיפו לשכוח ברגע בו הניחו את מחברת בחינת הבגרות על שולחן המשגיח, חלקם "מאניבול", או "סיפורו של וויל האנטינג", למשל אף הפכו להצלחות גדולות. אבל הפחד מנושא שיבריח את הצופים הפך את "האיש שידע אינסוף" לתסריט שאף אחד לא רצה להפיק.
הסרט, המבוסס על ספר בעל אותו השם, מגולל את סיפורו של סריניוואסה רמנוג'אן, צעיר הודי ועילוי מתמטי בשנת 1913, ללא השכלה או הכשרה פורמלית, שעושה את כל הדרך מהודו אל אוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית שבאנגליה. הגעתו מתאפשרת לאחר כמה ניסיונות לזכות בתשומת לב אקדמית, עד שהפרופסור ג'. ה. הארדי הבחין בכישרונו ופרש עליו את חסותו. מערכת היחסים הנרקמת בין רמנוג'אן והארדי, בגילומם של דב פאטל וג'רמי איירונס, היא זו שתופסת בסופו של דבר את הפוקוס בסרט: האינטלקטואל המשכיל שהופך למנטור ולחברו הקרוב של בחור שכולו אמונה ורוחניות. זו, לצד עיסוק בנושאים כמו קסנופוביה וקולוניאליזם, מצליחה להמתיק את גלולת המתמטיקה המרה. בריאיון שנערך לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הסרטים של טורונטו, מספרים פאטל ואיירונס על העבודה המשותפת, הפחדים, ומה בכל זאת אפשר לקחת מהסרט אם הוכחות ונוסחאות מתמטיות הן לא כוס התה שלכם.
"התסריט הזה הסתובב בערך עשר שנים עד שהוא הגיע אליי", מספר פאטל. "הייתי כבר בנקודה בקריירה שלי בה אני יכול להרים פרויקט אם אני מצמיד אליו את השם שלי, וכך קיבל הסרט אור ירוק. ג'רמי הצטרף וישבנו עם הבמאי על התסריט. אמרתי לו שלאף אחד לא אכפת ממתמטיקה, אף אחד לא יבין את זה. אנחנו צריכים להיצמד לברומאנס הזה, למערכת היחסים ביניהם, שהיא כמו בין אב ובן. שם נמצא לבו של הסרט".
איירונס: "אני מאוד מרוצה מאיך שהקשר בין שני האנשים האלו, שהם שונים מאוד, בא בסופו של דבר לידי ביטוי. זו דרמה תקופתית על פרק לא נעים בהיסטוריה הבריטית. הודו היתה קולוניה, והבחור הזה שהגיע מתת-היבשת ההודית נחשב לחסר ערך בעיני האקדמאים מקיימברידג', שפתאום מגלים שהוא מבריק יותר מהם. יש שם גזענות אינהרנטית, והארדי הוא הראשון להבין שרמנוג'אן הוא עילוי. זה מעניין."
פאטל: "רמנוג'אן חי בעולם אבסטרקטי. אין לו שום השכלה, הוא נודד לצד השני של העולם בחיפוש אחר מורה רוחני, אבל להארדי לוקח המון זמן עד שהוא רואה ברמנוג'אן לא רק מתמטיקאי, אלא בן אדם."
לא פחדתם לעשות סרט על מתמטיקה?
פאטל: "מתתי מפחד. רק אתמול ניסיתי לחשב כמה טיפ להשאיר במסעדה במשך רבע שעה. ספרתי עם האצבעות ובסוף השתמשתי במחשבון שבנייד שלי. אני כל כך גרוע במתמטיקה, זה נורא. הסיבה היחידה שאהבתי את נייר המשבצות בבית הספר היא כי ציירתי עליו. ביום הורים המורה למתמטיקה אמר להורים שלי, 'מר וגברת פאטל, הבן שלכם הוא בזבוז של מקום'. אמא שלי הרביצה לי מתחת לשולחן מרוב שהיא כעסה. עכשיו ניתנה לי הזדמנות להיות טוב בזה דרך רמנוג'אן".
הצלחתם ללמוד את המתמטיקה שבסרט?
איירונס: "אפילו לא ניסיתי. וידאנו שאנחנו מדייקים, המתמטיקאי קן אונו היה איתנו והוא הסביר לנו את התיאוריות והמשוואות כדי שנראה כאילו אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים".
פאטל: "רמנוג'אן אמר שמתמטיקה היא כמו ציור בלי צבעים, וזה מה שתפס אותי בו. הוא מדבר על טבע ועל אלוהים, והוא חושב שאם אלוהים הוא אינסופי אז חייב להיות לזה ייצוג מתמטי. זה ממש מגניב לדעתי, בייחוד בתוך כל העולם האקדמי."
"מעט מאוד אנשים שמעו על רמנוג'אן", ממשיך פאטל. "הסרט האהוב עליי הוא 'סיפורו של וויל האנטינג', ובאחת הסצנות רובין וויליאמס וסטלאן סקארסגארד מדברים על מתמטיקאי מהודו שהיה יוצא מן הכלל. כשהבנתי שזה רמנוג'אן, משהו התחבר. אני מרגיש שיש לי הכבוד להביא למסך ולצופים בינלאומיים אדם שהוא חלק מהמורשת שלי".
זו הסיבה שהחלטת לקחת את התפקיד?
"בדרך כלל אני נוטה לקחת את תפקיד האנדרדוג, כי אני מרגיש שאני קצת כזה בעצמי. העובדה שאני בתעשייה הזאת ומצליח לקבל תפקידים היא בגדר נס. עם פרצוף כמו שלי, 'פרצוף לרדיו' כמו שאומרים, וצבע העור שלי, מפליא שבכלל קיבלתי הזדמנויות. אני רוצה שאנשים שצופים בסרט הזה ייצאו ממנו עם תחושת ניצחון".
הקהל ייצא מ"האיש שידע אינסוף" עם תחושת ניצחון?
"אני מקווה שהם ימצאו בו השראה. מדובר באדם שנאלץ להתמודד עם כל כך הרבה צרות, שניסה לשמר את האינדיווידואליות ואת התרבות שלו בארץ זרה. הוא זכה להיכלל במסדר המלכותי של לונדון! זה הישג עצום!"
איירונס ופאטל מחליקים אל נעליהם של הארדי ורמנוג'אן גם ביום הריאיון. בעוד איירונס מגיע כשהוא חנוט בחליפה ומסורק בקפידה, פאטל לבוש בביגוד יומיומי יותר, הוא אינו מגולח ושיערו ארוך ופרוע. איירונס שואל ברשמיות כל אחד מהנוכחים לשמו ולוחץ את ידו, פאטל מסתפק ב"מה המצב, חבר'ה?", ומחלק כיפים לכולם. עם זאת, קשה לזהות אצלם מערכת יחסים של מורה ותלמיד.
"לשחק מול ג'רמי זה כמו לשחק טניס עם רוג'ר פדרר", מסביר פאטל בהתלהבות. "לאן שלא תחבוט את הכדור, הוא יחזיר לך אותו".
לימדת אותו משהו?
"אני מייעץ לשחקנים צעירים רק אם הם מבקשים ממני", אומר איירונס. "אני חושב שכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו בעצמו ועצות צריכות להינתן במשורה. אם הייתי נותן עצה היא היתה בוודאי ללכת לתיאטרון, למרות שכיום יש הרבה פחות ממנו. שחקנים צריכים לעשות את הטעויות שלהם בפרטיות, והתיאטראות הקטנים מאפשרים את זה. ככה אני למדתי, במשך עשר השנים הראשונות בקריירה שלי, וכיום לשחקנים צעירים קשה יותר לעשות את זה."
פאטל: "תחילת הקריירה שלי היתה כשאמא שלי ראתה מודעה לאודישן בעיתון שהיא מצאה ברכבת, וככה התגלגלתי לתפקיד ב'סקינס'. את האודישן ל'נער החידות ממומביי' קיבלתי לאחר שבתו של דני בויל (במאי הסרט, מ.פ) ראתה אותי בסדרה. לא הזדמן לי להופיע בתיאטרון, למרות שקיבלתי כמה הצעות. זה משהו שאני נרתע ממנו כרגע, אבל אני מאוד נהנה להיות מול מצלמה. אולי ביום מן הימים יהיו לי הביצים לעשות תיאטרון".
איירונס: "הכי חשוב לזכור שהעבודה היא הדבר היחידי שיש לו משמעות, לא שום דבר מסביב. לנסות לחיות חיים נורמליים, חיי משפחה. לשמור על איזון ולא להתפתות למה שמציעה התהילה."