ישראל אולי כבר זקנה, אבל קצת פחות מאירוע הקולנוע היוקרתי בעולם. בעת שאצלנו חגגו את יום העצמאות ה-68, בריביירה הצרפתית ציינו אמש (רביעי) את פתיחת המהדורה ה-69 של פסטיבל קאן.
אז בשני המקומות יש עוד קצת זמן לנצל את הנעורים לפני שמגיעים לגיל שבעים, ובקאן השתדלו ליהנות מכל רגע. הנוכחים בריביירה לא נתנו לשום דבר להפריע להם: לא הגשם; לא איומי הטרור שבגינם ניצב השנה האירוע כפסטיבל הקולנוע המאובטח אי פעם; ולהבדיל אלפי הבדלות, גם לא הסקנדל שאיים להעיב על סרט הפתיחה שלו, "קפה סוסייטי" פרי עטו של וודי אלן.
כמה שעות בלבד לפני הפרמיירה העולמית של הסרט, שהוציאה לדרך את הפסטיבל, התפרסם ב"הוליווד ריפורטר" מאמר הקורא לחקור מחדש את ההאשמות כי וודי אלן תקף מינית את בתו המאומצת, דילן פארו. כתב אותו אחיה, רונאן, שיצא במתקפה חריפה נגד התקשורת העולמית והתעשייה. זאת, כיוון שלדבריו הן מאז ומעולם איתרגו את היוצר, וגם כעת ממשיכות לעשות זאת. כהמחשה לדבריו, הקולנוען היהודי המהולל אכן נהנה מטיפול קטיפתי במסיבת העיתונאים החגיגית לקראת ההקרנה, ולא נשאל אף שאלה בנושא הרגיש.
לעומת זאת, אלן כן נשאל על סוגיה אחרת בגינה ספג לא מעט ביקורות בשנים האחרונות: החיבה שלו להצגת קשרים רומנטיים בין גברים לנשים הצעירות מהם בהרבה, הבאה לידי ביטוי גם ב"קפה סוסייטי". למה תמיד אנחנו רואים אשמאים המפילים ברשתם עלמות חן, ולא להפך? "אם היה לי סיפור טוב על רומן בין צעיר לאשה המבוגרת ממנו, לא הייתי מהסס לספר אותו", אמר בתגובה הבמאי.
אבל כנראה שלא היה לו, כך שב"קפה סוסייטי" אנו שוב חוזים ברומן מהסוג השגור אצל הקולנוען. הפעם הוא מתנהל בין דמויות שמגלמים סטיב קארל וקריסטן סטיוארט, וג'סי אייזנברג משחק את הבחור התמים שנכנס ביניהם, ויוצר משולש אהבה מלנכולי, גם כן כמיטב המסורת של הקולנוען הוותיק. כל זה קורה בארצות הברית של שנות השלושים, ויש גם סימני היכר נוספים של היוצר, למשל פסקול ג'אזי כבד, אמירות פילוסופיות ובדיחות על יהדות, כולם דברים ששמענו וראינו אצלו כבר לא פעם, כמובן.
ובכל זאת, יש כאן חידושים. קודם כל, עד כמה שהאלמנט היהודי כבר היה נוכח ביצירתו, ב"קפה סוסייטי" הדבר בולט קצת יותר מתמיד. זה ככל הנראה הסרט בו שילב אלן את הכמות הגדולה ביותר של בדיחות סביב דתו לא נספר אותן כדי לא להרוס את הצפייה העתידית, וחלקן ממילא עבשות למדי, אבל יש בהן גם כמה הברקות.
ייחוד נוסף: זוהי ככל הנראה היצירה הכי יפה ויזואלית של אלן. לצורך זאת הוא רתם לשירותו את ויטוריו סטוררו, אולי גדול צלמי הקולנוע שעדיין חיים, ומי שהפליא בעבר ב"אפוקליפסה עכשיו", "אחד מהלב", "דיק טרייסי" ו"הקיסר האחרון" עושה קסמים גם כאן. כבר הדימוי הראשון של הסרט עוצר נשימה, ומשם והלאה ממשיך הצלם האיטלקי לכשף את הצופים, ולענג את מי שיטרח לראות את "קפה סוסייטי" על מסך גדול.
בצרפת אפשר לעשות זאת כבר עתה: כבר בערב השקתו בקאן, עלה הסרט מסחרית לאקרנים, ונהנה עד כה מהצלחה רבה. ומתי אצלנו? בישראל, פרי יבולו של אלן מופץ בדרך כלל מעט לאחר שהוא נופל מהעץ, ולפני שזה קורה ברוב מדינות העולם, וכך צפוי גם הפעם: "סוסייטי קפה" אמור לעלות אצלנו כבר בקיץ הקרוב.
לכן, אין טעם להרחיב עליו עוד יותר את הדיבור. נסתפק בינתיים בזאת: הוא אמנם יפהפה ומצחיק לפרקים, וכל השחקנים בו עושים את עבודתם נאמנה, אבל התסריט של "סוסייטי קפה" מעט נדוש, בנאלי וסתמי, אפילו תמוה, הן יחסית לעבודות קודמות של אלן והן כשלעצמו. הקולנוען טוען כי זה אחד מסרטיו הטובים אי פעם, אבל קשה להבין למה הוא אומר זאת, ובכלל, לא כל כך ברור מה ניסה לעשות כאן. אולי צפייה נוספת תעזור לפתור את החידה.
גם מי שאינם נמנים עם מעריציו הגדולים של אלן יעריכו אותו על דבר אחד: עבודותיו בדרך כלל באורך של משחק כדורגל לכל היותר. הן לעולם לא נמרחות. "קפה סוסייטי" אינו יוצא דופן אורכו, שעה וחצי בלבד, היה בערך כמחצית מזה של הסרט האחר שהוקרן אמש בקאן, "סיירה-נבדה" של כריסטי פויו, מן הנציגים הבולטים של הגל הרומני החדש, ומי שבעבר התגלה בקאן עם "מותו של מר לזרסקו".
בניגוד ל"קפה סוסייטי", שכרגיל אצל אלן שונא התחרויות, אינו משתתף בתחרות הרשמית של הפסטיבל, "סיירה-נבדה" הוא חלק ממנה, והסרט הראשון שנחשף בה. מי שאזרו עוז וצלחו את אורכו, גילו מעין גרסה רומנית ארכנית של "שבעה": סיפור על משפחה המתכנסת לאחר מותו של אביה ומפטפטת את עצמה לדעת.
הם מדברים ומדברים, אוכלים צ'ורבה ואז מדברים עוד קצת, וכך הלאה במשך כמעט כשלוש שעות. עבודת המצלמה שמלווה את פטפוטיהם אמנם אינטנסיבית ומרשימה, וגם כאן בדיאלוגים יש כמה הברקות, אבל כמו אצל אלן, גם פה התסריט מתקשה לבדל את הסרט, להצדיק את קיומו ולהציע ריגושים. לכן, לא פלא כי כשהסתכלתי סביבי גיליתי צופים מנמנמים או נוחרים, או סתם משחקים במכשיר הסלולרי כדי להעביר את הזמן.
ובכל זאת, מתברר כי היו לסרט חסידים שהסתתרו בקצה האולם, שכן מיד בתום ההקרנה, התמלא הטוויטר בלא מעט מבקרים משתאים, שהכתירו אותו כיצירת מופת. יש לו אם כך חסידים, וכיוון שבאירועים שכאלה מבלבלים לעתים בין מי שכתב הכי הרבה ומי שכתב הכי טוב, לא יהיה זה מפתיע אם "סיירה-אבדה" המתמשך והפטפטני ייצא מן הפסטיבל עם פרס התסריט. בארץ, לעומת זאת, הוא אינו צפוי להפצה מסחרית, ונראה אותו לכל היותר בהקרנות חד-פעמיות בסינמטקים.
ההפתעה הנעימה של אתמול
ולסיכום, חוץ מן הסרטים שכבר הושלמו והוקרנו במלואם, הוצגו אמש בריביירה קטעים מסרט לא גמור, שיגיע לאקרנים רק בשנה הבאה: "טרולס", עבודת האנימציה החדשה של אולפני דרימוורקס בראשותו של ג'פרי קצנברג, שעלה על הבמה בריביירה כדי להתגאות בתוצר החדש שלו.
יחד עמו הגיעו גם המדבבים הראשיים של הסרט: אנה קנדריק וג'סטין טימברלייק, שהביא איתו גיטרה. "טרולס" הוא מעין שילוב של קומדיית אנימציה, מלאה כמובן במסרים על הכרת האחר והשלמה עם עצמך, ופרק של "דה וויס", כך שיש בו שלל קאברים של להיטים קלאסיים. לאחד מהם, "True Colors", העניקו אמש השניים ביצוע חי בריביירה במסגרת ההשקה של הלהיט העתידי, ועד כמה שהאירועים הללו מיוחצנים וממוסחרים, חייבים להודות כי זה היה רגע מקסים ומרגש. מי ייתן כי בשבוע וחצי שעוד נותרו לפסטיבל, בין הסקנדלים והסרטים הרומניים הלא נגמרים, נזכה לשמוע גם עוד ועוד סינדי לאופר.