פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2016: ג'ורג' קלוני נגד טראמפ, הוליווד נגד וודי אלן

      קן לואץ' ריגש את הריביירה עם אחד מסרטיו הטובים אי פעם, ג'ורג' קלוני ניצל את בכורת "מפלצת הכסף" כדי לתקוף את המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב והסערה סביב וודי אלן רק מתחזקת. דיווח מפסטיבל קאן

      פסטיבל קאן 2016: ג'ורג' קלוני נגד טראמפ, הוליווד נגד וודי אלן

      (בסרטון: הטריילר של "מפלצת הכסף")


      פסטיבל קאן רק השלים אתמול (חמישי) את יומו המלא הראשון וכבר חשף את מה שווודאי יירשם בסופו של דבר כאחד הסרטים הטובים בתחרות הרשמית שלו, ואף ניצב כפייבוריט לקטוף את הפרס המרכזי שלה, דקל הזהב.

      מדובר ב"אני, דניאל בלייק", סרטו הטרי של הקולנוען הוותיק קן לואץ', אורח קבוע בריביירה. כהרגלו, לואץ' מציג סיפור אנושי וחברתי: הקשר שנרקם בין אלמן מובטל מניוקאסל ואם חד-הורית, מחוסרת עבודה אף היא, שעוברת לעירו. יחד הם נאבקים ברשויות, שמעמיסות עליהם כל מכשול ביורוקרטי אפשרי ומקשות עליהם לחיות בכבוד.

      אני דניאל בלייק (יח"צ)
      למרבה השמחה, יופץ גם אצלנו. מתוך "אני, דניאל בלייק" (צילום: יח"צ)

      נכון, זה נשמע כמו תסריט גנרי לחלוטין שיצא מתוך מכונה ליצירת דרמות סוציאליות מן האי הבריטי. אין ספק, קן לואץ' כבר עשה סרטים כאלה בעבר. אבל איך אפשר לבוא אליו בטענות על כך? המצב הכלכלי-חברתי במדינתו ובעולם בכלל לא השתפר מאז החל ליצור קולנוע, אלא רק הידרדר, אז לא ניתן לצפות שיעבור לביים קומדיות באנימציה על שועלים מדברים. רק יאה כי ימשיך לשאת את הדגל החברתי, וזאת הוא אכן עושה כאן, בראש זקוף ובקול צלול. איזה סרט זה "אני, דניאל בלייק"! תנו לו את דקל הזהב כבר עכשיו מבחינתי.

      הסרט מינורי וקאמרי ובכל זאת מצליח לשרטט דיוקן של זמן ומקום; הוא שנון ומשעשע ובכל זאת גם כואב ומרגש; הוא נוקב ומדכדך ובכל זאת גם משאיר מקום לתקווה; והכי חשוב – הוא כל כך הומני, כל כך מלא אמונה באנשים ובכוחה של הערבות ההדדית ביניהם. "אני, דניאל בלייק" הוא מסוג היצירות שגורמות לך להסתכל אחרת על העולם שמסביבך, ולא פלא כי זכה לקבלת פנים כה יפה ודומעת בריביירה. לואץ' אמנם כבר ביים עשרות סרטים בקריירה ונראה היה שהגיע לשיאו, אך התקשורת הבריטית והעולמית לא מהססת להגדיר את עבודתו החדשה כאחת מן הטובות בקריירה הארוכה שלו.

      כתוצאה מכך, נרכשה הדרמה להפצה בישראל, ואף שלואץ' מחרים אותנו, אנחנו לא מחרימים אותו, וככל הנראה בקרוב יהיה ניתן להתרשם גם אצלנו מ"אני, דניאל בלייק", וטוב שכך, שכן התכנים והמסרים שלנו רלוונטיים כמובן גם אלינו. כעת נותר רק לראות אם יתגלה השנה בתחרות הרשמית סרט טוב ממנו. גם אם זה יקרה, קשה להאמין כי נצפה בה בסרט אנושי יותר.

      ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      הכי פוטוגניים בריביירה. ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס בפרמיירת "מפלצת הכסף" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ועכשיו, לקצה השני של הסקאלה: בצד הדרמה נטולת הכוכבים של לואץ', הוצג אמש בריביירה הסרט הכי נוצץ שאפשר לדמיין. מדובר ב"מפלצת הכסף" של ג'ודי פוסטר, בו מככבים ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, שערך בקאן את הקרנת הבכורה העולמית שלו, מחוץ לתחרות הרשמית.

      הסרט הוא מעין שילוב בין "אחר צהריים של פורענות", "גרמלינס 2" ו"מכונת הכסף". פוסטר מתארת בו כיצד צעיר כחול צווארון, אותו מגלם הכישרון הבריטי העולה ג'ק אוקונל ("לא נשבר"), משתלט בשידור חי על מעין גרסה אמריקאית של "לילה כלכלי" ולוקח כבן ערובה את המנחה הזחוח שלה, בגילומו של ג'ורג' קלוני. כל זאת, כעונש על כך שטיפ קל דעת של כוכב הטלוויזיה גרם לו ולרבים שכמותו לשים את כספם על קרן הצבי ולאבד אותו בשוק ההון.

      דרמת המתח הזו יוצאת לאקרנים בארצות הברית כבר בסוף השבוע הקרוב, ולארץ תגיע בחמישי הבא, 19 במאי. סביר להניח שהיא תתגלה כלהיט בקופות, שכן בעידן שבו קהל בוגר מתקשה למצוא על המסכים בידור סולידי ומהנה שיתאים גם לו, "מפלצת הכסף" מציע בדיוק את חווית הצפייה הזו, והוא אחד מאותם סרטים עכשוויים נדירים שאפשר לשלוח אליהם את ההורים.

      עם זאת, הסרט סובל מכמה כשלים חמורים, בגינם הוא לא יותר מיומית חביבה אך זניחה ונשכחת: העלילה מתפתחת לפי כל הקלישאות והקונבנציות של מותחני בני הערובה למיניהם; דמותו של הצעיר שמחולל את המהומה מעוצבת בתסריט באופן שטחי וצפוי, ואוקונל מחמיר את המצב בתצוגת משחק גסה, עתירת מניירות ובאופן כללי כמעט בלתי נסבלת לצפייה; וחמור מכל, "מפלצת הכסף" פשוט מחוויר לעומת "מכונת הכסף" ואין בו טיפה מן העומק, העוקץ או הביקורתיות שלו.

      אפשר אף לומר כי "מפלצת הכסף" הוא סרט צבוע להפליא, שמתיימר להציג מסרים חברתיים-כלכליים בועטים, אך בסופו של דבר גורם גם לצופה הקפיטליסט ביותר להרגיש שלם עם עצמו, וכמיטב המסורת ההוליוודית מאפשר לגבר הלבן והעשיר לחזור בתשובה ולהתגלות כמושיע.

      ברני סנדרס, בקיצור, לא היה אוהב את הסרט. המועמד הרפובליקני לנשיאות אולי כן, אבל מה שבטוח – קלוני לא אוהב אותו. "דונלד טראמפ לא יהיה נשיא ארצות הברית", הבטיח השחקן במסיבת העיתונאים לרגל פרמיירת "מפלצת הכסף בריביירה. "זה לא יקרה, כי פחד לא הולך להיות משהו שמניע את ארצות הברית".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מעט פוליטיקה, הרבה רומנטיקה. מתוך "עניינים אישיים"

      לכל הפחות, לזכות "מפלצת הכסף" אפשר להגיד כי הוא מציג דמות עם אחד השמות הכי בלתי נשכחים בהם נתקלנו לאחרונה – מוישה ממבו. זה נשמע כמו שם טוב לבעליו היהודיים של מועדון לילה במיאמי או לישראלי לשעבר השולט בשוק המובינג בניו יורק, אבל במקרה זה מדובר בכלל במנהיג פועלים דרום אפריקאי.

      מי שחיפש בכל זאת נקודה ישראלית מצא אותה ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של הפסטיבל, בה הוצג הראשון מבין הסרטים הכחולים-לבנים השונים שיוקרנו השנה בקאן.

      לסנונית הזו קוראים "עניינים אישיים", והיא עבודת הביכורים של מאהא חאג', תושבת נצרת. בסרט, דובר הערבית, עוקבת הבמאית אחר גבר ואשה מעירה, החווים קשיים בזוגיות, ואחר בנם החי ברמאללה, שחווה מצוקות דומות. הרבה פוליטיקה לא תמצאו כאן. הרבה רומנטיקה דווקא כן.

      החוש הקולנועי של חאג' ניכר בכל דקה של "עניינים אישיים", וגם ההשפעות של איליה סולימאן, גדול הבמאים הפלסטינים בימינו, שהבמאית מנסה ללכת בעקבות סגנונו המריר-מתוק, מלא הסיטואציות הסוריאליסטיות והסמליות וההומור היבש. זה ניסיון יפה, אבל לא מוצלח מספיק, והסרט מתקשה לייחד את עצמו או להתרומם. אין בו די רגעים מרשימים, וגם אלה שיש, לא מתחברים בסופו של דבר למכלול מעניין. לא פלא אם כך שזכה לתגובות אדישות בריביירה, שכן הוא נותר בגדר אנקדוטה וטיוטה, ולא יותר מהבטחה לכישרון גדול שאולי יפרוץ עוד בעתיד.

      עוד מן המזרח התיכון: את מסגרת "מבט מסוים" פתח
      "Clash" של המצרי מוחמד דיאב, המתרחש בקהיר הסוערת של קיץ 2013 עתיר התמורות הפוליטיות, בתוך מעין זינזאנה בה מתאספים מפגינים ואסירים מצדדים שונים של המתרס. הנושא מסקרן כמובן, וגם העשייה מיומנת ואינטנסיבית, אבל בשלב די מוקדם הסרט ממצה את עצמו, ונהיה רפפטיבי ומונוטוני. גם כאן מדובר סך הכל באכזבה, והתגובות בריביירה היו בהתאם.

      וסרט אחד אחרון, והפעם מתמודד נוסף בתחרות הרשמית:
      "Staying Vertical" של אלן גירודי, מי שהדהים את הריביירה לפני שנתיים עם סרטו הייחודי ועתיר העירום הגברי, "זרים על שפת האגם". גם הפעם סיפק הצרפתי את הפרובוקציות האמנותיות שהפסטיבל אינו יכול בלעדיהן, ובין השאר עימת את הנוכחים באולם עם תיאור גרפי ומפורט של לידה, וגם עם סצנת סקס ביזארית בין צעיר עם שטרונגל ענק וקשיש נוטה למות.

      כל זה קורה בתוך אחד מתתי-הז'אנרים החביבים על הקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות: סרטי מסע נטולי עלילה של ממש המתרחשים בפרובינציה, ומציגים פיסות מציאות מייאשות ודמויות שאינן מתאפיינות באסתטיקה הפיזית שלהן. גירודי לוקח פה ושם את הסוגה השחוקה למקומות מקוריים והזויים באמת, אבל בסיכומו של דבר זה לא מצטבר לכדי סרט משמעותי במיוחד. בארץ הוא לא יזכה להפצה מסחרית, ומי שבכל זאת חפץ לראותו, ייאלץ להסתפק בהקרנות חד-פעמיות בסינמטקים.

      וודי אלן (GettyImages , טריסטן פיוינגס)
      התקשורת האמריקאית לא מניחה לו. וודי אלן עם בלייק לייבלי, מכוכבי "קפה סוסייטי בקאן" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ועד כמה שהיינו רוצים להתעסק רק בקולנוע ובסרטים עצמם, אי אפשר להתעלם מכל מה שמסביב, והשנה הוא מר במיוחד: משגיאת הכתיב המביכה בסרטון התדמית המגוחך של הביתן הישראלי כאן, שוודאי לא הוסיפה כבוד לתעשיית המקומית – כל מדינה אחרת בעולם מסוגלת לכתוב delegation כמו שצריך בחזית הפרסומים שלה, אפילו צרפת, אז למה רק אנחנו חייבים לעשות שכונה? דרך הפרסומים על איומי הטרור וההיערכות הביטחונית במתחם הפסטיבל, שבעקבותיהם הוא דליל השנה מתמיד – חלפו הימים בהם היתה בו אווירה המונית וחגיגית, כך שבקרב הזה דאשש כבר ניצח; ועד הסקנדל סביב וודי אלן, ש"קפה סוסייטי" שלו הוציא לדרך את הפסטיבל.

      לסקנדל הזה שתי חזיתות: ראשית, המאמר שפרסם שלשום (רביעי) רונאן פארו ב"הוליווד ריפורטר" שבו קרא לתקשורת ולתעשייה להפסיק לאתרג את אלן ולחקור מחדש את הטענות של אחותו, דילן, לפיהן הקולנוען ניצל את היותו אביה המאמץ כדי לנצל אותה מינית.

      כעונש על כך שפרסמו את המאמר, נמנעה כניסתם של אנשי ה"הוליווד ריפורטר" למפגש אינטימי של אלן עם התקשורת האמריקאית. גם בלעדיהם, הוא נאלץ להתעמת עם המאמר של רונאן פארו ונשאל עליו. בתגובה, השווה אותו הבמאי לביקורת רעה, ואמר שהוא לא קורא מילה שנכתבת עליו, ואין לו דבר חדש להגיד בנושא ההאשמות נגדו, שכן כבר אמר בעבר את כל מה שהיה לו לומר.

      החזית השנייה: בדיחה שסיפר שלשום לורן לפיט, קומיקאי צרפתי הידוע בלשונו משולחת הרסן, בעת הנחייתו את טקס הפתיחה של הפסטיבל. "כל הכבוד לוודי אלן – אפילו שלא הואשם באונס בארצות הברית, בכל זאת הוא כל הזמן בא לאירופה לביים סרטים" אמר בחוסר הטאקט הרגיל שלו, וברמיזה ברורה לרומן פולנסקי. "זה לא פגע בי, צריך הרבה יותר מזה כדי לפגוע בי", הגיב על כך אלן. "בתור קומיקאי בעצמי, אני לחלוטין נגד צנזורה של בדיחות. בדרנים צריכים להתבדח על מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים. הדבר היחיד שהפריע לי בטקס הפתיחה היה האורך שלו".

      בלייק לייבלי, המככבת בסרט, חשבה אחרת – "אונס הוא לא משהו לצחוק עליו", אמרה לתקשורת האמריקאית. "ואם לא די בזאת, המנחה הגדיל עשות וסיפר ברצף גם בדיחות הומפוביות ובדיחה על היטלר. היה מאוד מאכזב, מוזר ומבלבל לשבת באולם ולספוג את כל זה".

      הלקח מכל זה: לא לתת למנחה עם חוש הומור צרפתי להנחות טקס שיושבים בו כוכבים וכוכבות עם תקינות פוליטית אמריקאית. כך או כך, נראה שאותה בדיחה ידועה לשמצה, חסרת רגישות ככל שהיתה, היא הבעיה האחרונה של "קפה סוסייטי". רונאן פארו מסר את הכדור למגרש של התקשורת ההוליוודית, וברוח הימים, נראה כי הפעם היא מתכוונת לבעוט בו ולא להניח לאלן. הדיון באשר להאשמות נגדו ימשיך להיות בכותרות, עד צאת הסרט הזה וגם עד הפצת עבודתו הבאה.